הסיפור התחיל כשנכנסתי לקבוצת הפייסבוק של מניין תל-אביבי - עמוד דתי של סינגל'ס שאליו השתייכתי לפני כמה שנים. מול עיני קפץ פוסט מוביל. הכרתי את כותב הפוסט, הוא היה בחבורה שלי כשעוד נהגתי ללכת למניין. הפוסט היה על בחורה, שהואשמה בגוסטריות. "תקופה ארוכה היא נתנה לי להבין שהיא בקטע שלי" התאונן הבחור " ואז בלי שום סיבה התהפכה. נתקלנו אחד בשנייה בבית קפה, ברכתי אותה לשלום והיא הביטה בי, הסתובבה והלכה". מאחר שזכרתי שנתקלתי בו לא מזמן בבית קפה והוא בירך אותי לשלום ואני אכן הבטתי בו, הסתובבתי והלכתי, חשבתי שלא מופרך להניח שגיבורת הפוסט היא אני.
אל תיעלמי גם לנו - כנסי לפייסבוק ולאינסטגרם שלנו
הבחור קיבל אינספור תגובות. החל מאלה שכל סיפור של מישהו אחר הוא הזדמנות בשבילם לקונן על עצמם, ועד לדברי השתתפות וניחומים על עולם הרווקות האכזרי עם כל השרוטות, האגואיסטיות והמרוכזות בעצמן. וכמובן הגרועות מכל, מעוכבות ההתפתחות, הנכות רגשית, הלא הן הגוסטריות הקרות וחסרות המודעות העצמית.
האמת הופתעתי. לא ידעתי שאני כזו. לא שאכפת לי לקחת את תפקיד הביץ' כשהוא באמת מגיע לי, אבל קצת דיוק עובדתי היה נחמד. בתור התחלה, כשנפגשנו הוא ישב עם מישהי שהפנים שלה התכרכמו, כשראתה איך הוא מקפץ מעלה מטה ומנופף לי לשלום. הוא לא ראה את הפרצוף שהיא עשתה, אני כן ולא התאים לי, גם אם לאור ההכרות שלי עם הבחור לא הייתי ממש מופתעת.
עוד בוואלה!
הכרנו בשבת אחת בבית הכנסת. הוא שלח אלי מבטים מעזרת הגברים, שהתפתחו לחיוכים גדולים כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו. כשהתפילה הסתיימה הוא לבש מעיל והתחיל ללכת אחרי החבורה שלנו בהליכה מהירה ובלחיים סמוקות. אחרי שני רחובות הוא השיג אותנו. התברר שהוא הכיר את רוב האנשים שם, חוץ מאשר אותי. היה קל בצורה מפתיעה לפתוח איתו בשיחה ועד שהגענו לבניין שלי, כבר הספקנו לגלות ששנינו באמצע ההתמחויות שלנו אני במשפטים והוא בראיית חשבון. "את רוב החפירות שלי , אני עושה בספריה של האוניברסיטה" אמרתי בצחוק "גם אני נמצא המון באוניברסיטה" הוא חייך ואני הנהנתי: "אפשר להיפגש לצהריים".
גם לך יש וידוי? דברי איתנו בקבוצת הוידויים החדשה שלנו
בבת אחת הצבע ירד מהלחיים שלו, העיניים התרחקו. הקסם כבה. הייתה שתיקה קצרה ואחריה הוא המשיך לדבר, שוב עליז וזורם, אבל זה לא חזר להיות מה שהיה. כמו לראות בן אדם עובר מטמורפוזה בשנייה ואז מתהפך שוב. הרגשתי מרומה. בצד השני לא היה מישהו שהרגיש בכלל בכעס שלי. הוא המשיך לשוחח בהתלהבות כמו מקודם, הייתה לו איזושהי יכולת להתנתק מהסיטואציה, לעשות reset ולהמשיך אותה מאיפה שנוח לו. לפני שעליתי לדירה הסתובבתי והזכרתי לכולם שהערב יש אצלי חנוכת בית. קיבלתי תגובות נלהבות מכולם, רק הוא שוב בניגוד לדיבור המתחדש שלו עמד ושתק. כמובן שבערב הוא לא הופיע.
בשבתות הבאות המשכתי לפגוש אותו בבית הכנסת. כבר סימנתי אותו כמישהו שלא יהיה לי איתו כלום, אבל לא ממש ידעתי מה לעשות עם ההתלהבות הקולנית שלו בכל פעם שנפגשנו. משוכנע שקורה ביננו משהו היה נעמד לידי כשהתפילה נגמרת, קולני ושופע חיוכים, מותח גבות במבט מלא משמעות כאומר יש דברים בגו' אבל נאמן לדרכו, ומקפיד שלא לבקש את הטלפון שלי, או לקבוע איתי דייט.
עד שהפסקתי בכלל להגיע לשם. רק פעם אחת במוצאי שבת, אחרי הרבה זמן, הגעתי לאירוע. כבר לא הכרתי שם אף אחד ועמדתי לבד כמו פרח קיר. עד שראיתי פרצוף מוכר מתקרב, זה היה הוא וחבר שלו. שלושתנו עמדנו ודיברנו. פתאום הוא סובב לנו את הגב והתרחק בצעדים עצבניים, וכמו שהוא הלך, ככה הוא חזר, מנסה להשתלב מחדש בשיחה. זה היה דפוק כמו שזה נשמע, אבל מאחר שהכרתי אותו כבר - לא הופתעתי. הספקתי להבין שהוא בתוך סרט פנימי משלו שאין לו שום קשר אלי, בא והולך מכוח דיאלוג פינג פונגי שהוא מנהל בראשו, כשהוא משוכנע שלא מבחינים בזה.
שכחתי ממנו עד לאותו מפגש בבית הקפה. כשראינו אחד את השני אחרי כמעט עשור והוא ישר התחיל עם מתיחת הגבות והנפנופים הנרגשים שלו. לא שאני רוצה לצאת רעה, אבל בחייאת, קצת חיבור למציאות. בכל פעם שאנחנו נפגשים הוא מתנהג כאילו יש ביננו משהו חם-רותח-לוהט, כשכל מה שבאמת היה כאן זה מפגשים אקראיים, שכללו רק סמול טוק ובפעם היחידה שהיה גישוש למשהו רציני, הוא זה שהתחמק. ואם כל זה לא מספיק אז הוא עוד יושב שם עם מישהי ובכל זאת הוא נלהב כמו איזו חגיגה של ערב יום העצמאות, חסר רק שיצאו לו גם זיקוקי דינור מהתחת.
עד אז אמרתי לעצמי, זה לא מתאים לך, אבל הוא כל הזמן בא ולא מנומס לחפף אותו בבוטות, אז שיהיה בתוך הסרט שלו, זה לא אמור להפריע לך. באותו רגע, הבנתי שזה כן מטרד. הוא אנרגיה שלילית ומעבר לזה כשמישהו אשכרה חושב שאפשר לרכוש את לבך בכל כך מעט, הוא אומר לך בזה שכנראה הלב שלך לא שווה הרבה ועדיף שלא יהיו סביבך אנשים שאומרים לך דברים כאלה.
אנשים שיקראו את זה ישאלו - אז למה לבזבז עליו אנרגיה? יש הרבה מבולבלים, מאותגרים רגשית ולא אפויים. הכי טוב לא להתעכב עליהם ולהמשיך הלאה. זה היה נכון אם באמת הוא היה כ"כ יוצא דופן. הבעיה היא שיש יותר מדי כאלה. יש עוד מלא מהנחום-תקומים האלה, אלופי בזבוז הזמן של בחורות. בעולם ההיכרויות האינטרנטי קוראים להם "מאונני מקלדות". הם מסוגלים למשוך בחורה לפרקי זמן אינסופיים בהפגנות עניין מוחצנות, בלי באמת לעבור איתה לשלב הבא, ואם היא תבחר להתנתק אין סיכוי שהם יבינו למה, כי הם לא חושבים על עצמם כעל פאטה מורגנה.
אז בפעם הבאה ששומעים מישהו מתלונן על גוסטינג, אפשר להציע לו בעדינות לבחון את ההתנהגות של עצמו. נכון שגוסטינג היא תופעה שקיימת גם בפני עצמה, אבל לפעמים ההסבר הפשוט הוא שהמתלונן הבריח את האדם בצד השני ואז חווה אותו כגוסטר. ברור שהוא לא יודע שזה ככה, הרי חוסר המודעות שלו הייתה הבעיה מלכתחילה.
לסיכום, אני לא גוסטרית, ולא נעלמתי לך. זה אתה שנעלמת לי. יותר גרוע - זה אתה שנעלמת לעצמך .