זה היה בתחילת ספטמבר 2021 כשתושבי ישראל התעוררו לתוך סצנת לייב אקשן מתוך הסרט האלמותי "חומות של תקווה" - גרסת המזרח התיכון. לא פחות משישה ארכי-מחבלים הצליחו להימלט מכלא גלבוע (הלא כה שמור, כפי שהתברר מאוחר יותר בחקירת המקרה): מונדאל אינפיעאת, מחמד עארידה, מחמוד עארדה, יעקוב קדארי ואיהם כמאמגי - כוכבי הג'יהאד האסלאמי הידוע לשמצה וזכריא זביידי - לשעבר מפקד גדודי חללי אל אקצא בפת"ח. כיום, אחרי שהשישה כבר נתפסו והושלכו חזרה לכלא, אפשר לעצור רגע ולחשוב על המקרה בהיבטים הרחבים יותר שלו. בדקנו מי עוד ניסה להימלט מהכלא הישראלי בעבר, והאם היו שם גם נשים. התוצאה מפתיעה.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
התיעוד הראשון הוא מ-1958, לא הרבה זמן אחרי שהוקמה המדינה הצעירה. בשנה זו פרץ מרד של אסירים ביטחוניים בכלא שאטה. במהלך המהומות נהרגו שני סוהרים ו-11 אסירים. 66 אסירים הצליחו להימלט מהארץ לירדן, והמקרה נחרט בתודעה הציבורית אולי יותר מכל הימלטות אחרת שהתרחשה מאז. שני עשורים וקצת עברו עד שהתרחשה התקרית הבאה, הפעם בחסות הרצל אביטן, שהתחיל את הקריירה הפלילית שלו כבר בגיל 10 ובגיל 13 נכלא לראשונה במוסד לעבריינים צעירים.
יש לך סיפור שמעיק שרוצה לצאת? כנסי לקבוצת הוידויים החדשה שלנו
עוד בוואלה!
אביטן ניסה לברוח פעמיים: פעם אחת ב-1981, אז ביקר בבית הוריו והצליח להימלט מחלון השירותים עד צרפת, שם נתפס על-ידי המשטרה, כשבין לבין רצח את מפקד בית המעצר של רמלה והשתתף בשוד מזוין. הפעם השנייה הייתה ב 1988, כשהבריח אקדח לכלא, השתלט על סוהר וחובש ונמלט תוך שהוא לוקח בני ערובה, עד שנתפס במרכז הארץ. גם צבי גור, שחטף ורצח את הילד אורון ירדן, נמלט ב 1985 מהכלא לאחר שנותר ללא השגחת הסוהרים בעת שצייר על הקירות מחוץ לכלא. הוא נלכד כמה ימים לאחר מכן. הימלטות נוספת שהדירה שינה מעיני תושבי ישראל ובעיקר מעיני תושבותיה, היא של בני סלע - אנס סדרתי אכזרי (שגם נחשד שאנס במהלך המאסר את שותפו לתא) שנכלא בשנת 2000, נמלט מהכלא ב 2006 ונלכד לאחר מצוד נרחב כשבועיים לאחר מכן. את שיא הבריחות שובר נחמן פרקש, רוצח מורשע שנמלט מהכלא הישראלי לא פחות מ-4 פעמים, בתקופות ונסיבות מגוונות.
שמתם לב שיש משהו משותף לכל הפושעים הנמלטים האלו (מלבד היותם חלאות אדם הראויות להירקב מאחורי סורג ובריח)? בדיוק - כולם גברים. לכאורה, פרט שולי. אין אף תיעוד של פושעת מורשעת שנמלטה מהכלא בהיסטוריה של מדינת ישראל וביננו, הרווח כולו שלנו. אבל לפעמים, הגילויים הכי מפתיעים נמצאים דווקא בפרטים השוליים האלו. המחשבה הראשונה שלי הייתה כי נעשו מחקרים שבדקו את הרקע המגדרי-אישיותי בנושא של בריחות מהכלא. הרי יש עוד התנהגויות (נורמטיביות, תודה לאל) שגברים מבצעים כאילו היו עניין של מה בכך ונשים נמנעות מהן, כמו למשל לבקש העלאה בשכר. חלק מהטענה השנויה במחלוקת על כך ששכר נשים באותה עבודה כמו גברים נמוך ב-30% לפחות, קשורה לכך שנשים נמנעות מלבקש העלאה. למה? כי הן חוששות להצטייר כתובעניות, כי הן מגיעות עם רגשי נחיתות על כך שהן מעיזות לשלב את הקריירה עם גידול הילדים ולפעמים פשוט כי הן חוששות מדחייה. יכול להיות שההתנהגות הזו קשורה לאותן סיבות כמו הפאסיביות היחסית של אסירות מורשעות?
אבי דוידוביץ - ניצב משנה בדימוס, קרימינולוג ולשעבר ראש תכנית לימודי פרופילאות באוניברסיטת אריאל בשומרון, לא מסכים. "שיעור האסירות יותר נמוך, אז זה עניין סטטיסטי", הוא אומר. כלומר: יש יותר פושעים מורשעים מפושעות מורשעות ולכן הסיכוי שגברים יברחו ממאסר גבוה יותר. לדברי דוידוביץ "גם כשבוחנים אינדיקטורים נוספים בפשיעה כמו אי שפיות, מגיעים למסקנה שיש גישה יותר מכילה כלפי אמא מאשר כלפי גבר שהוא אבא, ויש מגמה של חמלה לנשים". המקרה ה"חריג" היחיד לדבריו היה אתי אלון - שהורשעה בגניבה של למעלה מ-250 מיליון שקלים, ונדונה ל-17 שנים בכלא.
עדיין לא נראה לי סביר שבמשך 73 שנים אף אישה לא ניצלה את ההזדמנות להימלט אל החופש, ומסתבר שיש עוד כמה אלמנטים שיכולים להסביר את ההתנהגות הזו ובראשם, התנאים שאישה זוכה להם במהלך המשפט ובזמן המאסר. לדברי דוידוביץ, תנאי המאסר של נשים טובים יותר, ובנוסף, תינוק שנולד בכלא נשאר עם האמא עד גיל שנתיים. אפשר להתווכח עד מחר אם זה ראוי או לא, בשורה התחתונה - לפי נקודת המבט הזו, נשים לא בורחות מהכלא פשוט כי יש להן יותר מה להפסיד.
את ההשערה הזו מחזק ד"ר דר פלג, פרופילאי במגזר הפרטי. גם הוא מציין כי אין מחקרים על בריחות של גברים מהכלא לעומת נשים ולפי ההשערה שלו, זה קשור לאופי הפשעים השונה: "גברים נוטים לפשעים ברוטליים עם אלימות מוחצנת, שלא כמו נשים. זה גם מאריך את תקופת המאסר שהם מקבלים, וגם מתיישב טוב יותר עם פעולה כמו חפירה נמרצת של מנהרה". כלומר, נשים לא בורחות כי הן פשוט ממתינות שתסתיים תקופת המאסר הקצרה (באופן יחסי) שלהן, וזה לפני שנכנסנו לסוגית הכוח הפיזי הדרוש על מנת לחצוב בקיר בטון מנהרה ארוכה - כוח שיש שיטענו שיש רק לגברים.
אם כך, מחקרית התבדיתי. אבל אני תוהה אם אולי בתוך תוכן, נשים חוששות להימלט מהכלא פשוט כי הן משערות שהחברה תשפוט אותן בחומרה יתרה? אם הן מראש מגיעות עם רגשי נחיתות בשל התנאים הנוחים שקיבלו, יתכן והן חשות חוסר נעימות לירוק לבאר העבשה ממנה הן שותות. בדיוק כמו שנשים חשות הכרת תודה על כך שמקום העבודה לא מעיף אותן מכל המדרגות כי נשארו בבית עם ילד חולה ולא מבקשות העלאה בשכר כדי לא להיתפס ככפויות טובה.
אנחנו לא קוראות לנשים לעבור על החוק, כמובן, אבל התופעה הזו בהחלט אומרת דרשני. רק בגלל שמשהו לא נבדק, לא אומר שהוא לא נכון, ואולי הגיע הזמן לבצע מחקר איכותני רציני, שיצביע על ההבדלים בין המינים גם בהיבט הזה. במקרה הכי גרוע, נלמד משהו חדש על אסירות בכלא, ובמקרה הטוב נשפך אור על רמת הפאסיביות של המין הנשי, ואולי אפילו נועיל.