מזל טוב! מעיין ועומרי נפרדו. כלומר, מעיין נפרדה מעומרי ועומרי מיד הסביר שזה קרה בגלל שהוא לא היה מחובר רגשית ולא השקיע מספיק בקשר, כך שבעצם זה כאילו הוא נפרד ממנה ולא להיפך. אז הכל טוב. דווקא היה נחמד - הפרידה הזו. זה נראה כאילו הם כל כך שמחו להיפטר אחד מהשניה ולרגע נראו כ"כ מאושרים שתהיתי אולי יש שם סיכוי למשהו. מסתבר שמעיין היא אדם שיכול להיות מאושר ולא רק לשכב בתנוחת עובר מפוחדת על הספה עטופה בוואנזי טורקיז ומבט מבוהל.
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
בכלל, מישהו יכול להסביר לי בבקשה ממתי נשים חושבות שלהיות מדוכאות זה סקסי? מעיין היא ללא ספק מלכת הטרנד - עם השיחות המייגעות שמתבצעות על הספה בזמן שהיא חנוטה במעיל ומגפיים (כי למה לנהל שיחה חשובה בנינוחות, אם אפשר להוסיף לזה גם ג'ינס לוחץ?) ועכשיו הצטרפה אליה גם עינת-אני-מאוהבת שהרגישה בסופ"ש הזוגות שהיא לא קיבלה מספיק צומי אז החליטה לייצר אותו על ידי שבוע של גניחות כואבות במיטה ותלונות דומעות על החיים.
ואני חייבת לשאול - מתי התחלנו לחשוב שלהיות הבעיה יביא את הגבר שלצידנו לרצות להיות הפתרון?
עוד בוואלה!
נכון, אם נחזור אחורה לימי הביניים (או כמה עשורים בודדים), נשים חונכו לחשוב שהפתרון לחייהן גלום בגבר, רצוי אחד חזק ועשיר, שבלעדיו הן לא באמת שוות משהו. אז כן, באותה תקופה - כשנשים לא עבדו או הצביעו או יכלו להחזיק ברכוש, גבר היה הפתרון לכל הבעיות האפשריות בעולם. אבל גם אז הן חונכו בעיקר לחייך, לבשל ולחכות במחוך בחדר השינה. אף אחת לא חשבה שהיא תתפוס את הפתרון לכל בעיותיה בבגדי עבודה בלויים ומבט מדוכא.
אז אני מבינה את קו המחשבה המעוות שאומר שגבר אמור להיות האביר שלנו ולכן, אם רק נציג לו בעיה - להלן קושי להתמודד עם החיים, מיגרנות, עצב או בהלה, מיד ייצא ממנו הגבר-גבר שיאסוף אותנו בזרועותיו החסונות, ילטף לנו את הראש וילחש לנו "הכל בסדר מאמי, אני פה עכשיו, ואני אעשה שהכל יהיה בסדר". אבל כפי שהוכיחו מעיין ועומרי - החיים הם ממש לא אגדה של דיסני, ואפילו דיסני כבר התחילו להציג גיבורות חזקות שעושות מה שהן רוצות ולא מחכות לאביר שינשק אותן מתוך שינה וללא הסכמה רק כדי שיוכלו להתעורר על החיים שלהן.
אז למה אותן נשים חזקות, יפות ומצליחות, נשים שיש להן את כל האפשרויות והחופש בעולם לחוות את החיים האלו מכל הצורות והכיוונים, חושבות שהדרך לגרום לגבר לרצות להיות לידן היא לבאס לו את היום? כל העניין הזה של חופש לעשות מה שאנחנו רוצות מביא איתו גם אחריות על החיים שלנו. זוכרות את ספיידרמן? אפילו לו אמרו שעם כוח גדול באה אחריות גדולה, ולא פס לשבת רגל על רגל ולהמתין שמישהו אחר יציל את העולם.
אף גבר לא מעוניין להיות מטפל-אביר-ממחטה-צוות-הוואי-ובידור וממה שלמדתי משנותיי כאישה - גם גברים הם בני אדם, וגם הם רוצים שיהיה להם כיף ויעדיפו לבלות את היום-יום שלהם לצד אישה שמחה ומחויכת. אני ממש לא אומרת שאנחנו צריכות לחייך כל הזמן - כשאנחנו חוות משבר, כשעצוב לנו ורע לנו, זה ממש בסדר להיות בבאסה, זה אפילו חשוב, ועיבוד העצב הוא בדרך כלל מה שמאפשר לנו להתקדם. אבל יש הבדל בין לחוות עצב או קושי ולהתמודד איתו יחד עם בן הזוג שלנו לבין לשקוע אל תהום של דיכאון בכל רגע נתון מתוך מחשבה שמי שחי איתנו בבית אמור למשוך אותנו למעלה.
משבר הוא נקודת התחלה. אפשר לשקוע בו, להתבוסס בו ולחוות אותו, אבל בשלב מסוים צריך להתחיל לקום ולהתמודד, לחיות ולפתור אותו, וזה משהו שכל אחד צריך לעשות עם עצמו - לא לצפות שמישהו אחר יעשה שהכל יהיה טוב יותר, כי לאף אחד אין את היכולת הזו, ובדרך כלל גם לא את הרצון. ממש כמו שיש גבול לכמה אנחנו מוכנות ללטף את הראש של החברה שהחבר נפרד ממנה - כן, אנחנו נהיה שם בשבילה בהתחלה ונחבק אותה ונצא איתה עד 4 בבוקר באמצע השבוע ואפילו נשרוף יחד איתה את הדברים שלו לאור ירח, אבל אחרי תקופה מסוימת היא תצטרך לצאת מהבאסה בעצמה - או שזה יתחיל להעיק על הסביבה. ולא, זה לא שונה בזוגיות. אבל היי, לפחות עכשיו יש להרבה נשים עצובות סיבה לשמוח - עומרי שוב רווק.