"הצטלמתי בתחתונים וזו הייתה חוויה מרוממת"

אחרי השנתיים האחרונות, אם לומר את האמת, אין לנו הרבה ציפיות מ-2022, אבל לפחות את מה שבשליטתנו אנחנו עדיין יכולות לנסות לשפר. החלטנו לשאול אתכן מה ההחלטות שלכן לשנה החדשה והתמלאנו בהשראה. אולי בכל זאת תהיה שנה טובה.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

"יש לי נטייה, שלא תמיד הייתה מודעת, לצאת עם גברים טיפוליים. כאלה שלא צריכים בת זוג אלא רוצים שתהיי המטפלת שלהם. כשאת נמצאת בקשר עם גבר טיפולי, התחושה היא שאת כל הזמן צריכה להיות למען מישהו, להחזיק. שאם נגיד הקשר הוא עגלה רתומה לסוס, אז אני גם העגלה, גם הסוס, גם הרוכבת וגם זאת שבעלייה דוחפת את כל הדבר הזה מאחורה. זה נורא קשה. זה קורה, כמובן, גם בגלל שלי בעצמי יש נטייה לטפל. היום אני כבר מזהה אותה וזה הולך ומשתפר עם השנים אבל זה עדיין קיים. אומרים שזה מאוד אופייני לנשים עצמאיות וחזקות, אבל בסוף היום גם האישה הכי חזקה רוצה להניח את הראש רגע, להרפות לשנייה ולדעת שהכל יתנהל ויתקתק גם בלעדייך. וגם באיזשהו אופן זה עלול לגרום למהות הגברית של בן הזוג להיפגע, כי את כל כך "על" הכל שאת לא נותנת לו להיות הגבר, ובגלל שהוא טיפולי ואת טיפולית אז שוב את אשמה...

אז אחרי הזוגיות האחרונה שעברתי, שהייתה כזאת, החלטתי שהשנה אני לא בוחרת גברים טיפוליים יותר. שמעכשיו אני מקשיבה לאינטואיציות שלי - כי אנחנו תמיד יודעות, ואני שמה לב מתי אני מתחילה לתת לעצמי תירוצים ולשכנע את עצמי: אל תהיי בררנית, את כבר לא ילדה, ככה זה זוגיות, צריך גם לתת ולא רק לקבל... לא. אם אני מתחילה להגיד את הדברים האלה אני כנראה הולכת להיכנס לאותו דפוס.

אני אצטרך להיות באמת כנה עם עצמי, לקחת החלטה בוגרת ולהגיד: לא, אני לא פועלת יותר לפי התסריט הזה. וגם לא ליפול לתוך מניפולציות רגשיות יותר. יצאתי ממערכת יחסים שהייתה מושתתת על הרבה מניפולציות רגשיות ואני לא מוכנה יותר לתת לזה מקום. אני רוצה להיות בקשר שבו אני גם נטענת ומקבלת בחזרה, ואני פשוט אתחיל לשים את הדברים על השולחן: יש לי נטייה להיות מטפלת, אבל אני לא הולכת להיות המטפלת שלך. אם אתה זקוק לטיפול, אין לי בעיה להחזיק לך את היד. אבל אני לא נשאבת לזה יותר".

"לפני כמה ימים הצטלמתי בהלבשה תחתונה. זה היה למותג שאני אוהבת ומכירה שחיפש נשים שהן לא דוגמניות, ואני הייתי על תקן ה"ג'וסי" של ההפקה. זה קצת הלחיץ אותי בהתחלה כי אני גם אחרי פרידה קשה שדי ערערה אותי, וגם אני במשקל הכי גבוה שהייתי בו אי פעם. אבל אני אוהבת חוויות חדשות אז הלכתי על זה, למרות החשש.

זאת הייתה הפעם ראשונה בחיים שלי - ואני בת 33 - שהרגשתי טוב עם הגוף שלי. הרגשתי שאני ממש בטוב. שהגוף שלי הוא המקדש שלי, המבצר שלי. ממש ככה. ומה זה משנה עכשיו הצלוליט הזה או הצלקת שיש לי על היד או הבטן התחתונה שנשפכת? זאת הייתה חוויה ממש מרוממת. ויצאתי משם ואמרתי לעצמי: אין, השנה אני הולכת להיות שמחה במי שאני. להרגיש בנוח בתוך העור שלי, להיות שמחה בגוף שלי, ברגליים שלי, בבטן הלא שטוחה שלי, בצלקות שלי - זה מה שבסוף הכי יוצא החוצה, וזה מה שאני מאחלת לעצמי".

"אני עובדת כבר 15 שנים בתחום החינוך, ובשלוש השנים האחרונות רציתי להתפטר כל יום, אבל לא היה לי אומץ. לא הייתה סיבה ספציפית או משהו שקרה, כבר הגעתי לתנאים טובים ומשכורת יפה, אבל העבודה פשוט החלישה אותי נפשית והרגשתי שאני לא יכולה יותר לחיות "מחופש לחופש". היה לי די קשה להשלים עם זה שאני כבר לא מעוניינת לעבוד בתחום שפעם ממש רציתי וגם נהניתי ממנו, ועוד לזרוק את כל ההשקעה של תואר ראשון ושני, השתלמויות והכשרות בשביל לעזוב הכל ולהתחיל מאפס. אבל מצד שני זה גם לא הוגן להמשיך לעבוד בתחושה שבה אני נמצאת, לא כלפיי ולא כלפי התלמידים.

אז החלטתי שאת השנה הזאת אני מתחילה אחרת והודעתי שאני מתפטרת. מוותרת על מעמד של עובדת מדינה, על החופשות, על שנת השבתון ועוד כמה תנאים כיפיים, ומחפשת כיוון אחר. אני עדיין לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות, ויש משכנתא... אבל אני אופטימית ולמזלי יש לי בן זוג תומך שעודד אותי ללכת על מה שיעשה לי טוב, גם אם זה אומר פחות משכורת לתקופה".

"כל החיים הייתי מאוד רזה ומאוד מוקפדת, אבל אף פעם לא ספרתי קלוריות או הייתי במשטר דיאטה. להיפך, הייתי מרשה לעצמי לצאת מאיזון מדי פעם וממש להתפרע, אבל תמיד היה לי אישיו עם זה. אני חושבת שהפעם האחרונה שהסתכלתי במראה וממש אהבתי את מה שאני רואה הייתה בגיל 24. לפני שנתיים עברתי תאונת דרכים שגרמה לגוף שלי מאוד להשתנות, וזה ביחד עם הגיל שמתחיל להפריע לי (תיכף בת 40) גורם לי לרצות לשנות. הבעיה היא שקשה לי לעשות ספורט, כי יש לי עדיין כאבי גב הרבה פעמים, בגלל התאונה, וקשה לי גם לא לאפשר לעצמי לאכול את מה שאני רוצה. אני כל הזמן אומרת לעצמי שחיים רק פעם אחת, מי כמוני יודעת, ושאני לא רוצה למנוע מעצמי ולהתעסק בספירת קלוריות. זה לא בשבילי.

האמת, אם אני מסתכלת על זה לעומק, אני חושבת שהרצון שלי להיכנס לשגרה בריאה נובע גם מאיזשהו צורך להחזיר לעצמי את השליטה על החיים שלי, כי הכל קצת התפקשש אחרי התאונה. ויחד עם זה, כן - אני פשוט רוצה לאהוב שוב את מה שאני רואה במראה. אז החלטתי להירשם למסגרת של תזונה נכונה שמרגישה לי מתאימה, והתחייבתי לעצמי להכניס פעילות ספורטיבית פעם בשבוע, ובהמשך לעלות לפעמיים בשבוע ובתקווה גם לשלוש. זה לא קשור אמנם, כי רק התחלתי, אבל אתמול בערב יצאתי והייתי די מרוצה מאיך שנראיתי, אז בסך הכל אני אופטימית, וגם זה כבר לא קרה הרבה זמן".

"אני בנאדם שנותן הרבה מקום לאחרים, בכל סוגי מערכות היחסים. עם לקוחות (אני עצמאית) זה יכול להיות משהו פשוט כמו להגיע אליהם במקום שהם יגיעו אליי למשרד או לעשות עבורם עוד ועוד דברים מתוך תחושה שאני חייבת להם; עם חברים זה יכול להיות מצב שבו אני מתוסכלת, מאוכזבת או כועסת אבל לא אומרת או משחררת אלא מתנהגת כרגיל. בכל הצורות שבהן זה קורה אני הרבה פעמים פשוט לא משאירה מספיק מקום לעצמי, לבחירות שלי, לדברים שחשובים לי ולדרך שלי.

אחד הדברים הכי מדויקים שאני רוצה בשביל עצמי השנה זה להיות הכי "אני" שיש. להיות נאמנה לעצמי, לא לשנות את עצמי בהתאם לסביבה, להיות כנה עם עצמי ושלווה עם האמת שלי, ולהתנהל מתוך ביטחון שדברים יתאימו את עצמם אליי. באופן כללי, השאיפה שלי השנה היא להאמין. לתת מקום לאמונה, לסמוך על הדברים שמסתדרים לטובה ולתת להם לקרות".