רוית אסף ובנה. באדיבות המשפחה
באדיבות המשפחה

"קום, אל תהיה פרזיט!" - להיות הילד של רוית אסף

הערב אחרי החדשות ישודר ברשת 13 הסרט "אמא שלי מלכת יופי" שיעסוק בשלושה ילדים של מלכות יופי, כיצד הושפעו מהחיים לצידן ויחשפו את הכאב ואת הצד האכזר של עולם היופי, לצד הרגעים היפים שלו - ליאם, בנה של רוית אסף, בטור אישי

ליאם חזן
04/01/2022

איך זה לגדול בתוך, או ליתר דיוק, לצד עולם הזוהר ותעשיית היופי? אין לי באמת מושג. עבורי זה לגמרי טבעי ו"רגיל", בעיקר כי מעולם לא חוויתי משהו אחר, אבל מצד שני זה אף פעם לא היה "אישו" מעצב באישיותי ומטרותיי. העניין הזה של זוהר, יופי ושאר מונחים קשורים, מצוי לצידי, נוכח ומלווה, ואני רק מקווה שהצלחתי לקחת משם את מה שנכון לי.

עולם "הזוהר" הוא העולם שלי, זו המציאות שלי, אליה נולדתי (בעל כורחי יש לציין) והתשתית הזו, המציאות ש"התעצבה" החלה לרקום עור וגידים הרבה לפני שהצטרפתי. "יריית הפתיחה" היא כמובן אי שם בשנת 1992, בטקס מלכות היופי של ישראל, בו נבחרה, עד אז נערה אנונימית לחלוטין - רוית אסף.

את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?

האירוע המכונן הזה הווה עבור אימי פלטפורמה לשערי עולם זוהר - תצוגות אופנה, צילומים, קמפיינים בינלאומיים ומה לא.... אבל חשוב מכך, לפחות לעניות דעתי, העניקה לה את ההזדמנות שהשכילה למנף היטב, בפתיחת וניהול עסק עצמאי וגדול אשר לימים יהפוך לרשת מצליחה.

רוית אסף וליאם חזן(צילום: באדיבות המשפחה, אלעד אדמוני)

נשוב לרגע לציר הזמן, שנת 2000 - אימי טוענת בתוקף שזו למעשה זכייתה הגדולה - לידתי (ובהמשך הצטרפו זכיות נוספות, אחי ואחותי המהממים). בכל אופן, מאז שאני זוכר את עצמי וגם לפני - בהיותי בעגלה, עם מוצץ בפה וספק אם ער בכלל, הייתי מתלווה לאמא לכל האירועים המתוקשרים, מוקפים במצלמות ו"פלאשים" מעוורים. השרידים מופיעים בגוגל עד היום.

כמעט תמיד שאלו אותי, סוכני דוגמנות, משפחה וחברים, בשלבים כאלו ואחרים, מדוע אני לא "נכנס לעולם הזה", הרי יש לי את התשתית, "הקשרים" ואת היכולות לעשות כן. התשובה הקבועה הייתה אחת "זה פחות מעניין אותי". תשובה דיי מוזרה בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית ובפתיחה לסיפור הנ"ל. מי שהכיר אותי באמת - לא הופתע. אני, בשונה מהוריי (גם אבי היה דוגמן מצליח - כך למעשה הכירו הוריי), פחות מחבב את אותן מצלמות חצופות ואת אותם פלאשים חודרניים.

לא הייתי ילד עם ביטחון מופרז - מצרך די מתבקש ביותר "בעולם היופי והזוהר" - רק לקראת גיל 16-17 התחלתי לפתח יותר ויותר את הביטחון העצמי שלי, וכך, לאט ובקצב מבוקר, עשיתי את הצעדים הראשוניים "בתעשייה". הצטלמתי למגזינים וצעדתי על מסלולים בתצוגות אופנה. היה לי חווייתי, כיף, מתגמל, פגשתי אנשים חדשים, אבל זה לרגע לא ריגש אותי. בתוכי פנימה ידעתי, ועודי יודע, שזה לא מה שאני רוצה ומתכנן לעשות "כשאהיה גדול".

עוד בוואלה!

צהוב טוב: זה מה שעומד מאחורי הבכי של לינוי אשרם

לכתבה המלאה
לא חובב מצלמות גדול(צילום: באדיבות המשפחה, אלעד אדמוני)

אותם צעדים ראשוניים גרמו לי להכיר את העולם הזה מאוד מקרוב, דבר שגרם לי להבין איך אני, ילד "שכביכול" גדל בתוך אותו עולם ומאז ומתמיד היה חשוף להשפעות שלו - יצאתי כה שונה. התשובה היא אחת - חינוך ודוגמא. בעבור "האדם הסביר" עולם היופי נראה למסתכל מבחוץ כבעל תכונות מאוד ספציפיות כגון שטחיות, אהבה עצמית מופרזת, צביעות וכו', אבל עבורי זה מעולם לא היה כך.

נהפוך הוא - גדלתי בבית שבו המשפט שהיה נאמר לי כמעט בכל בוקר שהיה לי קשה לצאת מהמיטה לבית הספר הוא: "קום, אל תהיה פרזיט." ואז אמא הייתה יוצאת לעבודה ואני הייתי ממשיך לישון עד הטלפון הבא.

חונכתי לחשוב שאין דרך למטרה מלבד עבודה קשה. גדלתי לצד הורים שיוצאים לעבודה בטרם פקחתי את עיניי בבוקר ושבים ממנה לאחר שאני כבר מצוי בין החלום הראשון לשני. היום אני מבין זאת היטב, אך זה לא תמיד היה כך, כשהייתי ילד כעסתי לעיתים למה לכל החברים שלי יש הורים שמחכים להם עם צלחת מלאה בשניצלים עוד לפני שחזרו הביתה מבית הספר, בעוד שאני צריך לחזור ולטגן אותם לעצמי וגם לאחיי הקטנים (עם הוראות כתובות וברורות).

סלפי של אמא ובן(צילום: באדיבות המשפחה)

היום אני מבין היטב את הוריי על הערכים שהשרישו בי, מבין שעבודה קשה משתלמת, מוקיר את אימי על כך שבנתה אימפריה משל עצמה בעשר אצבעות ובעיקר מעריך את הוריי שלמרות שיכלו להרשות לעצמם להעניק לי את אותם "דגים" - גחמות ומותרות, העדיפו לתת לי את "החכה" - הכלים, כדי שאוכל לדוג אותם בעצמי - מדובר במטאפורה, אני מעדיף סטייק טוב על דג.

בשונה ממשפחה נורמטיבית בה יש שני הורים - אמא ואבא, לי יש שלושה. אימי נישאה בשנית כאשר הייתי בן 4 ועל כן, זכיתי לעוד הורה המהווה דוגמא ומופת לצד אמא ואבא. שלושת האנשים הללו, המשמעותיים והקרובים לי ביותר, עיצבו ויצרו את האדם שאני היום ועל כן, לכבודם, אני אעשה משהו שאני לא אוהב או נוהג לעשות - לספר על עצמי ועל מה שאני עושה היום בגאווה וללא מעטה של צניעות.

אני בן 21, חייל משוחרר מזה כשלושה חודשים, סטודנט למשפטים בשנה ג', ולאחרונה התחלתי לנהל את רשת המכללות המובילה בישראל לאיפור ומקצועות היופי - מפעל חייה של אימי שכבר מזמן הפך להיות מפעל חיינו. את הקרדיט לקורות החיים "המרשימים" האלו, יחסית לבחור בן 21, אני מייחס אך ורק להוריי ובייחוד לאימי. אני רק "נקלעתי" לסיטואציה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully