כשאנחנו שומעים על מישהו שירד במשקל, אנחנו מתרשמים מהתמונות של "אחרי". איך הוא רזה כל כך! אנחנו חושבים עליו כעל סיפור הצלחה, אבל לא יודעים שהרבה פעמים גם אחרי שהקילוגרמים העודפים יורדים, הוא צריך להילחם כדי לא להשמין הכל בחזרה. זאת גם ההתמודדות של מור שדה שירדה 36 ק"ג ממשקלה במסגרת התכנית "לרדת בגדול". אחרי כשהמצלמות כבו ודקות התהילה חלפו, הגיע המבחן האמיתי שלה. היא עברה משברים קשים בחייה, וחוותה עליות וירידות במשקל - עד שהגיעה לניצחון.
"אחרי הלידה כשהסתכלתי על עצמי במראה הרגשתי מגעילה ולא סקסית. חשבתי לעצמי שנהייתי בהמה בגלל שהפכתי לאמא ושהאימהות גרמה לי לוותר על עצמי", מספרת מור. "הייתי חסרת אונים מול עודף המשקל ולא היו לי כוחות לעשות משהו כדי לשנות את המצב. הייתי צריכה משהו קיצוני כמו התכנית לרדת בגדול שיוציא אותי מהמקום שהייתי בו".
את הפייסבוק ואת האינסטגרם שלנו כבר ראית?
תהליך ההשמנה של מור שדה (בת 46, גרושה+1, מנתניה, שעוסקת כמנהלת שירות לקוחות בחברה ליבוא מוצרי צריכה), החל כשהייתה בכיתה ז': "הייתי בחוג ריקוד מכיתה א' ועד גיל 13 הייתי רזה. כשהגעתי לכיתה ז' הפסקתי ללכת לחוג, ואז השמנתי קצת. לא הייתי ממש שמנה, אבל הייתי עסיסית. בבית הייתי לפעמים מקבלת הערות. כמו למשל: 'עזבי, אל תגעי בזה. כבר אכלת'. המשקל תמיד הפריע לי ותמיד רציתי להיות יותר רזה, אבל לא עשיתי דיאטות ולא עשיתי ספורט".
רוצה לרזות ולא מצליחה? בואי לדבר איתנו על זה
עוד בוואלה!
עודף המשקל של מור החמיר יותר אחרי שילדה את בנה פלג (כיום בן 20): "הייתי בדיכאון אחרי לידה. הפכתי לאמא בגיל צעיר יחסית - 26 ולא הייתי ממש מוכנה לזה. אמנם תפקדתי, אבל לא יכולתי להישאר עם הילד שלי לבד ותמיד חיפשתי להיות מוקפת אנשים. והשמנתי 30 ק"ג. אז פיציתי את עצמי עם אוכל. בכל לילה כשהילד שלי התעורר בבכי, אני זללתי וחטפתי מאכלים משמינים כמו בורקסים ועוגות. רציתי להישאר ערנית כדי לטפל בילד, וגם הרגשתי שאני זקוקה למשהו מנחם. האוכל תמיד זמין, והוא טשטש באופן זמני את חוסר אונים, העצבות, הבדידות והשיעמום שחשתי. אבל האוכל לא באמת מילא את הריקנות שהייתה בתוכי. אכלתי ואכלתי והריקנות נשארה. עודף המשקל שלי העסיק אותי, אבל לא עשיתי דיאטה כי לא היו לי אנרגיות לזה".
אז מה גרם לך להחליט לעשות שינוי?
"כשפלג היה בן שש נתקלתי בפרסומת לתכנית לרדת בגדול. אני מאוד אימפולסיבית וישר החלטתי שאני רוצה לגשת לתכנית הזאת. הרגשתי שזה מה שידרבן אותי ויעזור לי לרדת במשקל. חשבתי שעצם זה שעם ישראל יצפה בי יגרום לי לא לוותר וסוף סוף להיפטר מהמשקל העודף. אז יצרתי קשר עם התכנית והתחלתי את התהליך מבלי לדעת לקראת מה אני הולכת".
מור עברה ראיונות, בדיקות פסיכולוגיות, ומפגשים קבוצתיים כדי להתקבל לתכנית, ובכל הזמן הזה בעלה כלל לא ידע על כך: "לא חשבתי שאתקבל אז לא סיפרתי. רק כשהגעתי לשלבים המתקדמים של האודישנים סיפרתי לו. הוא מאוד כעס על זה ולא רצה שאלך לתכנית. אף פעם לא הפריע לו שהייתי שמנה והוא מעולם לא העיר לי על זה. הוא לא היה מעוניין בחשיפה כי הוא הרבה יותר מופנם ממני ולא רצה שאעזוב את הבן שלי לצילומים. הוא אמר שאם אני הולכת אין לי לאן לחזור. כבר לפני זה היו לנו בעיות בזוגיות. שבועיים אחרי שהכרנו הוא כבר הציע לי נישואים ושלושה חודשים אחרי התחתנו. הוא בחור מהמם ואבא טוב, אבל עם הזמן התגלה שיש בינינו שוני באישיות ושאנחנו לא מתאימים. כשהלכתי ללרדת בגדול זה היה מבחינתו הקש ששבר את גב הגמל".
למרות ההתנגדות של בעלה, מור הגיעה לעונה השנייה של "לרדת בגדול". בתכנית, ששודרה אי שם בשנת 2007, השתתפו אנשים שרצו לרדת במשקל. בכל שבוע הם נשקלו והקבוצה שירדה את אחוז המשקל הקבוצתי הנמוך ביותר, הייתה צריכה להדיח את אחד מחבריה.
איך היה?
"כשהתחלנו את הצילומים חילקו אותנו לשתי קבוצות - 12 לחווה בנחשונים ו-8 המשיכו תכנית דיאטה של Win life בווינגייט. בתחילת התכנית מצלמים רק את הקבוצה שבחווה, ואחרי חודש המתמודדים מהקבוצה של ווינגייט שמורידים הכי הרבה במשקל, מגיעים לחווה ומצטרפים למשחק. אני הייתי בקבוצה של ווינגייט, ולקחתי מאוד ברצינות את התהליך. נכנסתי למשטר אימונים - התחלתי לרוץ ולעסוק ספורט, והייתי נחושה לרדת במשקל. הייתה לנו שיחות עם תזונאית והרצאות בנושא אורח חיים בריא. הגעתי במשקל 105 ק"ג ותוך חודש רזיתי 12 קילו. הרגשתי ממש טוב עם עצמי והייתי מבין ארבעה מתמודדים שזכו להיכנס לחווה".
ובחווה?
"זה היה מאוד קשה ואינטנסיבי. היינו סגורים שם והיו שתי בייביסיטריות שמרו עלינו ולא נתנו לנו לצאת לאף מקום ולא נתנו לנו לתקשר עם העולם בחוץ. היו לי געגועים עזים למשפחה ולבן שלי. לאורך כל הצילומים, שנמשכו חודש, לא דיברתי עם הגרוש שלי. גם כשזכיתי בפרס לעשות שיחת טלפון, העדפתי לדבר עם ההורים שלי ולא איתו. הדבר שהכי קשה היה הבדידות, ולאו דווקא הירידה במשקל".
במהלך התכנית, מור החלה להתאהב בעולם הריצה. ממישהי ששנאה ספורט, היא התחילה לעשות הליכות. היא התנשפה בכל צעד והרגישה שכל השרירים בגופה כואבים, אבל היא לא ויתרה. לאט לאט היא הגבירה את הקצב, רצה כמה דקות ספורות, עד שעם הזמן היא הצליחה לרוץ למרחקים ארוכים - מחוות נחשונים ועד עתלית (מרחק של 90 ק"מ).
"נהניתי מתחושת השחרור, מהאנדורפינים שמשתחררים בגוף וגם מהכאב שמגיע אחר כך. סחפתי את כל המתמודדים אחרי ועודדתי אותם לרוץ איתי. הייתי בכושר יותר מכולם", אומרת מור. "קיבלנו תפריט מאוזן, אבל בגלל התחרות אז לא הלכנו לפי התפריט. הורדנו פחמימות ואכלנו מעט מאוד. אני זוכרת שפעם אחת אכלתי כוס קורנפלקס והקבוצה שלי הייתה בהלם. אמרו לי: "מה את עושה? מה קורה לך? זה היה אסון מבחינת חברי הקבוצה אם אכלתי יותר מדי. בחודש של החווה ירדתי עוד 12 ק"ג".
ואז, ממש לקראת סוף התכנית, הגיע רגע ההדחה הכואב של מור: "כנראה שאיימתי על שאר חברי הקבוצה אז הם החליטו להדיח אותי. הודחתי רביעית לפני הסוף (המנצח בתכנית היה צביקה הילף). לקחתי את זה מאוד קשה. למרות שזה היה משחק ותכנית טלוויזיה, זה מאוד פגע בי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי דחייה כזאת. הרגשתי שבגדו בי, הייתי מושפלת והלכתי הביתה בבושת פנים. זה מאוד פגע באמון שלי באנשים".
אחרי שחזרה הביתה, מור המשיכה להתאמן ולרדת במשקל: "הקפדתי לשמור על שגרת אימוני ריצה והצלחתי לרוץ 10 קילומטר בקלות. השתתפתי בחצאי מרתון. למרות שהודחתי מהתכנית, הייתי צריכה להשתתף בגמר ולשמור על התוצאות. הגמר שודר באוגוסט 2009, חצי שנה אחרי ההדחה. בזמן הזה ירדתי עוד 12 ק"ג והגעתי לגמר עם ירידה של 36 ק"ג סך הכל".
היית מאושרת?
"קיבלתי הרבה מאוד מחמאות מהסביבה ואמנם רזיתי ונראיתי מהמם, אבל זה לא שימח אותי כי באותה תקופה עברתי תהליך גירושים. כבר אחרי שחזרתי הביתה מהצילומים החלטנו לפרק את החבילה. היום אני מבינה שהאושר לא תלוי באם את רזה או שמנה. זה משהו הרבה יותר פנימי. אחרי שהתגרשתי יצאתי לבלות והיו לי מחזרים - חזרתי לגיל 16, אבל לא הייתי מאושרת".
איך היה לראות את עצמך בתכנית?
"לא אהבתי לראות את עצמי בתכנית. אני זוכרת שאחרי שהתכנית שודרה, הגעתי לאיזה בית מלון ובארוחת בוקר אנשים זיהו אותי והסתכלו לי לתוך הצלחת כדי לראות מה אני אוכלת. מהרגע הזה התחילה לי הפרעת אכילה. פתאום היה לי קשה לאכול מול אנשים. בראש שלי אני עדיין הייתי בן אדם שמן, ופחדתי ממה שיחשבו עליי אם אני אוכל יותר מדי מולם. אז כשיצאתי עם חברים למסעדה אכלתי חסה, ובדרך הביתה כשהייתי לבד אכלתי שווארמה וזללתי בורקסים באוטו. הרגשתי מגעיל עם עצמי. שאני חזירה שלא יכולה להתאפק".
בשנת 2011, שנתיים אחרי שהתגרשה, החלה מור בזוגיות חדשה. היא רצתה להביא ילד נוסף לעולם והחלה לעבור טיפולי פוריות: "הטיפולים שהיו כרוכים בלקיחת הורמונים גרמו לי לעלות במשקל. במקביל לכך אמא שלי, שהייתה אז בת 63, חלתה בסרטן בעצמות. הדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לאכול. מצאתי נחמה באוכל. התחלתי את היום שלי עם בורקסים מהמאפייה ואכלתי בלי חשבון. הפסקתי לשים גבולות ולא ראיתי בעיניים. עליתי באותה תקופה 20 ק"ג".
איך הסביבה הגיבה?
"המשפחה שלי והחברות העירו לי על כך. שאלו מה עובר עליי. הם אמרו לי: 'רזית כל כך יפה, לא חבל?". "איזה יפה את, למה להרוס?". ההערות האלו לא עזרו לי להתגבר על האכילה הרגשית. שנתיים אחרי שאמא שלי חלתה היא נפטרה וזה גרם לי להשמין עוד. הרגשתי תחושת ריקנות - אין לי יותר מי שילטף אותי, שיקרא לי 'סינדרלה' ושיוכל לדאוג לי".
נוסף לקשיים האלו, מור נפרדה מבן זוגה לאחר שבע שנים. "אחרי הפרידה חזרתי לגור עם אבא שלי יחד עם הבן שלי. ישנתי בחדר הישן שלי והרגשתי כמו ילדה. חזרתי שוב לשוק הפנויים ופנויות והגעתי להחלטה שאני לוקחת את עצמי בידיים ויורדת במשקל".
שנה אחרי הפרידה, מור הכירה את בן זוגה הנוכחי מזה 4 שנים, מור. "הכרתי אותו במסיבה של גרושים וגרושות. הוא היה אז בזוגיות ולא קרה בינינו משהו. כמה חודשים אחר כך, היינו בקבוצת ריצה שאני מתאמנת בה טריגו עם המאמנת רונית גבעון יחד וקבענו שיאסוף אותי למירוץ הלילה בתל אביב. בדרך למירוץ הוא סיפר לי שהוא נפרד מבת הזוג שלו, ומאז לא נפרדנו".
איך הזוגיות?
"יש לנו זוגיות מדהימה. בגלל שגם הוא רץ, אז הוא עודד אותי ותמך בי להשקיע בריצה. אנחנו רצים יחד בשבע בבוקר בשבתות, בגשם, בלילות, והוא איתי בשיגעון שלי. לפני 4 שנים עשיתי את המרתון הראשון שלי, ומאז בכל שנה אני עושה מרתון. לפני שנתיים אבא שלי ז"ל נפטר והקדשתי לזכרו את המרתון השני שלי. לאחרונה גם השתתפתי בטריאתלון הראשון שלי בהרצליה. הייתי ילדה מפונקת ובטטת כורסה, והפכתי להיות מישהי שמגשימה את החלומות שלה".
החלום הבא של מור הוא להשתתף בתחרות "איש הברזל": "זאת תחרות בינלאומית שמתקיימת בגרמניה. התחרות נמשכת 17 שעות שכוללות 4 קילומטר שחייה, 180 קילומטר אופניים ו-42 קילומטר ריצה. זה מצריך ממך הרבה מאוד כוחות ואימונים אינטנסיביים".
איך את מתאמנת לקראת התחרות?
4-5 פעמים בשבוע. לא ידעתי לשחות והתחלתי לקחת שיעורי שחייה אישיים. בנוסף, בפעם האחרונה שרכבתי על אופניים הייתי בת 10. פחדתי לעלות על אופניים, אבל התגברתי על הפחד. לאט לאט יצאתי לרכיבות ארוכות יותר והשתפרתי גם בשחייה. אני מקבלת הרבה מאוד תמיכה מבן הזוג שלי והמשפחה. אי אפשר לעשות את זה בלי התמיכה הזאת. עד שאהיה מוכנה לתחרות איש הברזל, אני בינתיים מתאמנת לתחרויות נוספות וממש לאחרונה השתתפתי בתחרות חצי איש הברזל שנערכה באילת. עשיתי את התחרות הזאת כמו אלופה. היה לי כיף גדול למרות הקושי, וסיימתי אותה בחיוך. הרגשתי גאווה בעצמי ושזאת עוד נקודה לקראת היעד הבא. גיליתי בכל התהליך הזה שצריך הרבה מאוד סבלנות. למדתי להיות יותר בוגרת, איך לדחות סיפוקים ולהתמודד עם קשיים. לא מזמן היה לי אימון אופניים קשה מאוד. דיוושתי בעליות ובכיתי. תהיתי לעצמי בשביל מי אני עושה את זה. אז התשובה היא שאני רוצה להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ולפרוץ עוד גבול. אם אני אצליח להגיע לאיש הברזל, אני אצליח לעשות הכל".
אז ההרזייה הזאת הייתה שונה מהראשונה?
"הפעם כן הרגשתי אושר. התחברתי להנאה שבלהיות רזה. כבר הייתי בוגרת יותר והיו לי תובנות על החיים. הרגשתי שהכל בשליטה שלי ושאני אחראית למצב הנפשי שלי. היום אני יודעת להגיד שההשמנה קשורה למקום חלש שהאדם נמצא בו. השמנה קיצונית מגיעה מהרגש - לא מהאהבה לאוכל. היא נובעת בדרך כלל מבעיות רגשיות. כדי לטפל בהשמנה כזאת צריך ללכת לפסיכולוג".
