אל מספקת תשובה לשאלה "איך בחורה כמוך עדיין לבד?"

זהו הפרק השלישי לעונה של "אהבה חדשה", ואתן יודעות מה זה אומר: מגוון תקריבים על ארוחות בוקר, אבל גם, מעמד ההחלטות. יא אללה, איזה לחץ. בחיים האמיתיים, שאלת "יחסינו לאן" היא לא כזו שפותחים לעיתים קרובות. אולי אחרי חודש-חודשיים ביחד, ואחר כך אולי כעבור שנה ואחרי הלידה או הבגידה הראשונה.

ב"אהבה חדשה", נדרש לפרק ולבחון ולדברר את מערכת היחסים מדי שלושה ימים, דד ליין אכזרי לכל הדעות, וכל זה כשהפקה שלמה יושבת לך על הראש, מצפה ממך למתוח את רגע ההחלטה לחמש דקות כדי שיהיה משהו לפרומו. אבל חכו. לפני שנצלול אל דייסת הקרינג' הלזו פרק שלם לפנינו, ואיתו מגוון של טאפס אי נעימויות בדרך למנה העיקרית.

זה היום השלישי לפרשיית המשפט שלא ייאמר, ודנה ועידן עדיין ברוגז, עד שהוא פולט משהו על "היום האחרון". זה גורם לה להיזכר שאולי בעצם בא לה אותו עוד קצת לידה, למרות שהוא מביא לה עצבים. וזו, דנה יקרה, זוגיות אמיתית. מוכרחים לפרגן לה גם על האומץ ועל הניסיון להושיט יד לשלום, ואף על פי כן הביף שלהם נגרר לספת הטיפולים.

"הרגשתי שזה היה השואו שלך, ואת צריכה טיפה להוריד", משחזרת דנה את המשפט שירדוף את עידן עד הקבר. עידן ממלמל בפעם המיליון משהו על רבדים, ובשלב הזה, באמת כבר אין לו איך לשנות את מה שאמר ושום חור שחור לקפוץ לתוכו. זו נטו החלטה, שלה אם היא מוכנה להתקדם מכאן הלאה.

"דנה, הוא אמר משפט אומלל", מתקף את רגשותיה הפסיכולוג שמחופש לבני ציפר, ואני שמחה על כך, כי הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה. עם זאת, הוא מכניס אותה לפרופורציות: "באותה שניה את מוחקת את מה שיש". גם בזה יש צדק, אבל היא לא מוכנה לשמוע.

דנה בשלב הזה לא בטוחה אם היא מוכנה לוותר על זהותה כבחורה של מאפס למאה, או מאה לאפס, והיא ממררת בבכי: "כל כך מהר מפריעה לך כל הנוכחות הזו?". מתחשק לי לחבק אותה. אני מבינה אותה במאה אחוז, וזה מה שהמומחים, וגם ידידתי המלומדת קארין ארד, לטעמי, טועים בו.

והעניין הוא, שדנה נראית כמושכת את העלבון שלה מעל ומעבר, אבל העלבון הזה פרופורציונאלי להערה של עידן. גם המומחים וגם קארין טענו שהתכוון למשהו אחר, אבל בכל פעם שניסה להסביר את עצמו, ההסבר היה מעליב בדיוק כמו האמירה המקורית, שתמציתה, "את מזוייפת בציבור".

זו ביקורת שאולי אפשר להשמיע בעדינות מירבית - עדינות של החזקת תינוק - אחרי תקופה של קשר מעמיק. לא ככה. עידן לא "רק" הקדים את המאוחר, הוא הקדים את המאוחר בחצי שנה בערך, ולא בנה את האמון ביניהם מספיק כדי לקנות את זכותו לרדת אל נימי נפשה של דנה.

מלבד זה, אני תוהה לעצמי מי היא בדיוק דנה "האמיתית" שעידן מחפש. לי, בכל אופן, היא עוברת אותנטית, גם כשהרימה באירוע וגם כשנותרה מחוסרת שמחת חיים מאז השיחה עם עידן. התאוריה שלי היא כזו: עידן, בהיותו בחור לא חברתי במיוחד, מאויים מהחברתיות של דנה ומנטייתה לעמוד במרכז העניינים. נוסיף על כך את הקלות שבה באופן כללי עליזות מקושרת לזיוף, בעוד שעצב נחשב לאמת. בקיצור, יש לי תחושה שהוא מחפש מבין אוסף הבלייזרים הססגוני שלה שירים של נתן גושן, אבל זו פשוט לא היא. למעשה, הוא לא מחפש אותה יותר היא, אלא יותר הוא עצמו.

אבל בראנץ' לוהט עם שני ומיכאל מזכיר לה מה היא אוהבת בעידן (שהוא פרמיטיבי) ולאחר שורת פאוזות מבויימות במיוחד, היא אומרת "כן". הם מחליטים שמעכשיו יהיה כיף, ושיצא רק משהו טוב, קדימון שתמיד מבשר רעות בפרק הבא.

"את מצטלמת הכי יפה מכל הבנות", פותח רזי את היום במחמאה מפוקפקת, ומשם ממשיך בדרכו התלולה למטה. "את פתוחה מינית, לדעתך?", הוא שולף שאלות ממחילות הביוב של הטינדר. "היו לך סטוצים?". מריאנה קוטעת, "אז מה חוץ מסקס?", אבל כמו חרמן טינדר קלאסי, גם רזי לא מבין את הרמז. "למה, מעניין לדבר על סקס".

כמה שהטקטיקות של רזי מטומטמות, ככה הן שקופות, וברור שהוא גולש לסקס כדי להבהיר שהוא קליל וקז'ואלי, ובעיקר שלא בא לו לגדל את הילד של מריאנה. הבעיה שבדיוק באותו הזמן, גם מריאנה מבינה שלא בא לה לגדל עוד ילד, ולאמירה שהוא "אוהב ושונא ילדים" כבר ממש אין לה סבלנות.

"טוב, זה קשה לך, כי את אמא", מאבחן שרלוק. כאילו הבור שחפר לעצמו לא עמוק מספיק, הוא מציין שילדים דווקא ממש אוהבים אותו. סליחה, "ילדים וכלבים". כאן אפילו המומחים לא מצליחים לייפות את הסיטואציה, ודוקטור איבל הממושקף מוותר: "לא יכול להיות פחות טאקט מזה".

רזי צריך טסטמוניאל שלם כדי להבין מה לעזאזל אמר שעצבן אותה, וזה באמת לא פשוט כשיש כל כך הרבה אפשרויות. כמה חדל אישים האיש הזה, אלוהים. אפילו כשהוא מנסה לפייס את מריאנה בחיבוק הוא לא מצליח לגייס מספיק אמביציה כדי אשכרה לעשות את זה, אלא רק מספר על כוונותיו מספת הרביצה שבמרחק.

אחרי זה, מישהו בהפקה כנראה הבין שאין דרך לגרום למריאנה לבלות איתו אם לא לכלוא את שניהם בלב אגם. מריאנה "מחליטה" לתת לרזי עוד צ'אנס, גם לדברים שהיא פחות אוהבת, ומסכמת במבט מושפל, "אתמודד עם זה". זוהי לא מחווה ל"סיפורה של שפחה", אלא החיים שלה. הברווזים סביב סירת הפדלים זועקים עבורה לעזרה.

עד אותו הרגע, מריאנה לא רצתה במיוחד לדבר איתו, אבל עכשיו פוסק רזי, "חמש דקות בלי לדבר", ואם יש משהו מעצבן יותר ממדיטציה, זו מדיטציה כפויה. כואב לי עליה. יכולתי להרגיש את נשמתה של מריאנה עוזבת אט אט בזמן שהוא סותם לה את הפה, והכי גרוע - הכל מתחפש לפעילות רומנטית"

המומחים מאבחנים אותה בצדק כמאופקת ומרצה, ובשילוב עם רזי השתלטן, זה מתכון לאסון. אוסיף שבעיניי גם רזי, הו הפרדוקס, הוא טיפוס מרצה. להשערתי, הוא כל כך רצה להרשים את מריאנה, שלא ראה אותה בכלל. כל כך היה חשוב לו ללמד אותה את השיעור המטומטם על "מה זה חמש דקות", טיפ דייטינג שוודאי שמע פעם מאיזה יוטיובר שרירי במיוחד, שהוא לא שם לב שבזאת איבד כל סיכוי אחרון להיות איתה.

בשביל מריאנה, ההחלטה בסוף היום ברורה, והיא עונה בישירות: "לא הבנתי מי זה רזי, לדעתי אתה לא בשל לשלב הבא". אם הייתה עונה עוד יותר בישירות, הייתה אומרת: "הבנתי טוב מאוד מי זה רזי, ואני לא רוצה אותו איתי בחלל אחד". אבל החלק הנפלא ביותר, שהזניק את ההערכה שלי כלפי מריאנה, קרה בדיאלוג הסיום, שהלך בערך ככה: מריאנה: "אני לא יכולה לתת צ'אנס לבן אדם שאומר משהו כזה (בהתייחס להערה על הילדים), זה מצטייר לא נכון". רזי: "זה בעיניים שלך". מריאנה: "נכון, ולכן אני מחליטה שלא נמשיך ביחד". הו, סנאפ.

בזמן שד"ר פלסטיק נפעם מארוחת הבוקר שמכינה לו שני, זו מנסה להמשיל באלגנטיות את השקעתה בארוחת הבוקר לחשיבות ההשקעה בזוגיות. הוייב הלא-מחייב של מיכאל מטריד אותה. תקריבים על ביצת העין הנוזלית מספרים שאולי הוא לא בשל.

אחרי ארוחת הבוקר מגיע גם בראנץ', כי אחרת לא ניתן להציף אמיתות זוגיות קשות, ובדייט המרובע עם דנה ועידן מספרת שני שהיא לא עד הסוף נמשכת למיכאל. שני לא אוכלת את החרטוטים שלו, וגם אני לא. בעיניי, היא בסך הכל שומרת על עצמה מפני הצדדים המחשידים באישיות שלו.

"כל הגברים שבאו לפה הם אמיצים ברמות", מחמיאה שני לבויז בכלליות. לדבריה, האתגר של הגברים הוא להתמודד עם חשש לדחייה, והאתגר של הנשים הוא להתמודד עם הפחד מפומו. יכול להיות שיש לה פומו מסויים, אבל היא בטוח יותר מפחדת מדחייה. בעצם, חלוקת התפקידים הספציפית בינה לבין מיכאל די הפוכה ממה שציינה, ויש תחושה שהיא מציירת את המציאות מחדש באופן שהייתה מעדיפה. והיא עושה את זה טוב, כי היא באמת מצליחה לערער את מיכאל.

במעמד ההחלטות היא אומרת "כן", והם מתחבקים כמו דודות בשבעה, אבל דווקא אחרי ההחלטה המתיחות ביניהם מתפוצצת. זה מתחיל כששני קוברת לעצמה בשאלה המיותרת בכל הזמנים, "האקסית שלך הייתה יפה?". נשים, חברות, אחיות לנשק. אעוץ לכן עצה שקיבלתי אנוכי לאחר ששאלתי את בן זוגי האם השמנתי וכן איימתי בפרידה: אל תשאלי שאלה שאינך מוכנה לקבל עליה כל תשובה.

להפתעתה מיכאל מחזיר לה בשאלה מזוכיסטית משלו - האם הוא נראה לה לא רציני. שני, כמובן, יורדת עליו, והוא, כמובן, נעלב. במקרה שלו, למען האמת, לא ברור לי ממה. זאת אומרת, מובן לי שתדמית ה"ילד" מעיקה עליו - אבל הוא זה שיוצר אותה. הרי מיכאל עצמו הציג את עצמו כפלאייר, כמי שמשתעמם בקלות ולא בדיוק מתייסר על בגידות. אם הוא רוצה להיתפס כבעל כוונות רציניות, לפחות לגבי שני, זה די בידיים שלו.

אבל מיכאל כנראה לא מרגיש ככה, וכתגובת נגד תלושה במיוחד, מטיח בה שהיא שתלטנית. מאיפה זה בא? האם נפלו בעריכה מייצגי שתלטנות מרעישים? גם שני לא מבינה במה מדובר. "הדברים הקטנים האלה", מתגונן מיכאל, והדברים האלה כנראה קטנים מכדי לנקוב בשמם. "את לא נותנת לאדם לידך להיות מי שהוא", הוא עולה עשר שלבי סולם בבת אחת.

אני לא יודעת שני היא אכן כפי שתיאר, אבל יכולה להבין למה מיכאל מקבל ממנה את התחושה הזו. שני באמת מעבירה עליו הרבה ביקורת. מצד שני, הוא גם ראוי לביקורת הזאת, ככה שאין לי מושג מי פה צודק. אם הם מתכוונים להישאר ביחד, אז כנראה ששניהם, והיא תצטרך למצוא דרך לסבול אותו כפי שהוא בו בזמן שהוא משתדל שמי שהוא יהיה נסבל יותר. בינתיים, אני מוצאת דווקא שיש ביניהם איזון יפה, דווקא מתוך המגעילות ההדדית.

בבוקר יומם השלישי, משתף אמיר את אל שהוא תוהה האם יכול לבלות איתה כבת זוג בבית. אני לא בטוחה למה התכוון, אבל לגבי הנטיה של אל לענוד משקפי שמש בין ארבע קירות - אני לגמרי שותפה להתלבטות. ההרהור של אמיר גורם לה כרגיל לחשוב על עצמה, ואל מפליגה בזכרונות על איך שלא נקשרה לבן הזוג הקודם שלה, ממש שיקרה לעצמה וזייפה אהבה.

אמיר, כגבר שהיטיבה קארין להצביע על תסביך גבריותו, לא חושף דבר מהעלבון, אבל רואים שהמילים מחלחלות אליו פנימה. הוא ממשיך לנסות לקושש רמזים לעניין מצדה, ואל מפטירה שהיא נהנית איתו כאילו נתקע לה ירק סיבי בשיניים. מאחורי הקלעים, היא מספרת שאמיר תפס אותה בראש ולא בלב.

בבראנץ' העשירי לאותו יום אמיר כבר זוכה להשתפכות שקיווה לה, אבל לא מהסיבות שקיווה להן. אל אומרת שהוא טוב יותר מכל גבר בתכנית, ומזילה דמעות כשהיא תוהה מי יוכל להכיל אותה כמוהו. אמיר, ממתק זנגוויל אנושי שכמוהו, חש להרגיע אותה. הוא לא מבין שאלה מילות פרידה, ושאל בוכה כי היא מבינה שלמרות הכל, איננה רוצה בו. זה לא היה רגע של חיבור אנושי עמוק, כמו שאמיר אולי היה רוצה, אלא תובנה מצמררת של אל לגבי עצמה. תובנה של החמצה ושל מיאוס עצמי ויאוש.

אל מבינה שהיא כבר חושבת על הגברים הבאים, והיא מפחדת. "אני כבר בת 34", היא מהרהרת. "אולי הגיע הזמן להגיד כן, להיות יותר פשוטה, לא לחפש הכל". את הכל היא אומרת, חוץ מהמילה שמפחידה אותה יותר מכל: "להתפשר". על רקע המחשבות האלה מתנגן לנו "בסוף מתרגלים להכל", ועוד תמלוגים מתכנית היכרויות מצאו את יעודם בידיו הטובות של דודו טסה.

אחרי בילדאפ שמכחיל את אשכי הנפש, אל שוברת לאמיר את הלב, מדברת על עצמה בגוף שלישי הרבה יותר מהסביר. "את בחורה מדהימה", נפרד ממנה אמיר, ועושה זאת במילים האלה כי הוא בחור פשוט מדהים בעצמו, ולכן אני מקווה שצבא דייטים בפוטנציה חולש על האינסטה שלו ברגע זה ממש. מיכאל הולך, אל בוכה. נפרדות ובוכות, מעולם לא הבנתי אותן.

צפי להמשך:
אל תידפק על מישהו שישבור לה את הלב, מריאנה תלך על קונטרה לרזי - מקסים אך משעמם, דנה ועידן כל כך מצפים לטוב שהם הולכים להתפוצץ ולסיים עם זה סופית, ודווקא שני ומיכאל ימשיכו יחד נגד כל הסיכויים בהתכתשות הדדית ומתח מיני גבולי ומוזר.