התעוררתי בבוקר רביעי מלילה מוזר מלא חלומות מעפנים ותקועים - לא נפתחו הדלתות, לא הצלחתי לרוץ, לא הצלחתי לחייג, וקרו כל מיני דברים - אני אפילו זוכרת שקראתי טוקבק מרושע במיוחד שמופנה אלי אישית. התעוררתי באי נוחות קשה, אבל התנערתי מהר כי זה היה יום החופש שלי, ואין מצב.
לקחתי את הזמן עם הקפה והמקלחת, ויצאתי מהבית באחת וחצי כדי להגיע בזמן לפגישה עם שרון ציפורניים (ככה היא מופיעה בטלפון שלי) ברחוב קטן בשכונת שפירא, לעשות לק ג'ל.
על אופניי החשמליים יצאתי לכיוון התחנה המרכזית החדשה בדרום של דרום תל אביב. חוש כיוון אין לי, אז אחרי כמה סיבובים הגעתי (בזמן, כי אני ייקית וידעתי לצאת מוקדם), התקשרתי וביקשתי את קוד הכניסה בדלת החיצונית, כי אני בתזונה אם אני גוללת עכשיו את הווצאפ לשיחתנו הראשונה. התקשרתי.
"אבל מאמי, הקדמת בשעה" יידעה אותי מיס ציפורניים. מחיתי, אבל אחרי ויכוח קצר הסתבר שהיא צודקת. אני טעיתי, התור לשלוש. סתם יצאתי מהבית, ושעה זה זמן מבאס כי אין מספיק זמן כדי לנסוע הביתה ולבוא שוב. לרגע שקלתי לוותר על התור. אבל אז הסתכלתי על הציפורניים שלי, הצטמררתי בגועל ווהחלטתי להישאר.
הרעיון היה לשבת איפשהו, לשתות משהו, לקרוא קצת ספר ולהעביר את השעה הזאת. מצאתי את הגינה האולטימטיבית ממש קרוב - מוצלת וריקה, והתיישבתי, מבסוטית מהחיים. לא עברה דקה ותחושת הסיפוק התפוגגה, כי גיליתי שנגמרו לי ניירות הגלגול. אין מעצבן מזה, באמת. או לפחות ככה חשבתי באותו רגע. אחרי פאשלת הזמנים הדבילית, ובדיוק כשמצאתי גינה חמודה, עכשיו לקום לקנות ניירות? היום הזה התחיל מעצבן ומסתמן שנגזר עליו להישאר מעצבן.
לא, אני לא אתן לזה להוריד אותי. פצחתי בריקוד פונפונים פנימי כדי שרוחי לא תיפול, נסעתי לקיוסק הקרוב שלא היה בכלל קרוב, רכשתי מים וניירות, ושבתי לגינה, גאה שנשארתי חיובית. התיישבתי על הספסל, פתחתי את הספר, גלגלתי לי סיגרייה, ושמתי אוזניות, כי מוזיקה זה חובה. ואז גיליתי את הנורא מכל - הטלפון. שלי. לא. נמצא.
לא צריך לתאר את רגעי האימה שחווה אדם כשהוא מפשפש בתיקיו וכיסיו ולא מאתר את הטלפון תוך דקה, נכון? אז ככה, רק בדרום העיר, שזה בדיוק ההיפך מלונדון - הייאוש הרבה פחות נוח בפער.
בכל מקום חיפשתי. על הרצפות, בגינה, אפילו לסופר חזרתי. אני לא יכולה לספור לכמה אנשים זרים מהרחוב יש כרגע את המספר שלי כי ביקשתי מהם להתקשר אלי. להוא מהסופר, לזה מהבית קפה, ולעוד כמה. ואז נזכרתי - יש לי שעון של אפל בתיק, ויש find my iphone, אפליקציה שמעולם לא השתמשתי בה. ובכן, סחתי אל השמש הקופחת - עכשיו זה כנראה הזמן הכי טוב לנסות.
"לאן תלכי?" שמעתי מישהי שואלת אותי בסגנון דרור רוקנשטיין "את לא באה אלי תיכף?".
שיט. עכשיו שלוש, וזו היתה שרון ציפורנאז', שבדיוק יצאה עם הכלבון לפיפי של בין לקוחות. "לא תאמיני מה קרה" סיפרתי לה את הקורות אותי, התקשרתי למשטרה מהטלפון שלה, ודיווחתי למוקדנית האדישה שהבטיחה לפתוח קריאה, ושניידת תחזור אלי בהקדם, והלכנו לסטודיו, לחכות לשוטר, ולהירגע קצת בין בקבוקוני הלק-ג'ל.
בעוד הטלפון שלי מסתובב ברחוב מסילת ישרים 19, כמה רחובות מאיתנו, שתינו קפה קר, ואני כבר התחלתי להרגיל את עצמי לאופציה שהטלפון הלך, ומחר פשוט אשדרג בכפייה לחדש, למרות שאני עדיין משלמת על הקודם. אדיוטי, מיותר, אבל אין מה לעשות. השתדלתי להישאר אופטימית: "זה רק חומר, נכון? ברור שהיה יכול להיות יותר גרוע" היגגתי בקול רם. ושרון השוותה והעלתה: "בטח זה לכפרות - אולי הצילו אותך ממשהו גרוע בהרבה". במצב רגיל הייתי מנסה לברר מי אלה ש"הצילו", אבל ברגע הזה רק ביקשתי להתנחם. לא היה מקום לציניות, או אבולוציה. ברגעים כאלה אמונות משונות ותיאוריות קונספירציה הם הדיבור.
אם ממילא כרגע אין לי מה לעשות חוץ מלחכות למשטרה ולעקוב אחרי הטלפון שלי שכרגע נמצא באסירי ציון 7, כבר די הרבה זמן, אז יאללה, למה שלא נעשה ציפורניים? שחור, קצר. כמו החיים. כשסיימנו התקשרתי שוב למשטרה, הפעם ניסינו להפעיל קשרים. לא עזר. טלפון נוסף למוקדנית לימד אותי שאני צריכה להגיע לתחנת המשטרה להגיש כתבי אישום אם אני רוצה שהשוטר בכלל יקום בבוקר, פרט שכנראה המוקדנית הראשונה והשנייה לא ידעו לומר לי מראש. חבורה של נודניקים נטולי תוכנית אלה, מזל שלא קרה משהו באמת חמור.
היה כבר שש בערב. הייתי מותשת, רעבה, צמאה, עם אובליגו קשה של קפאין, ובהרגשה לא טובה כי לא יכולתי לשלם על הציפורניים, כי אין ביט בשעון. מחר, הבטחתי לה, ואז נזכרתי שקבעתי עם חבר בשכונתי בפלורנטין.
מה יש לי להפסיד? המצב לא יתדרדר אם אשתה קפה, נכון? אז שתיתי. ישבנו, קשקשנו, היה כיף, וכמובן שלכל ישראלי טוב בקפה גם הייתה הצעת הגשה - הגברים הגסבירו: "תגישי תלונה, אין לך מה לעשות יותר מזה", או "עזבי, שחררי, את לא תראי את הטלפון שלך יותר". הנשים הגיבו בהרבה יותר רגש: "אוי, אני לא מאמינה! מסכנה שלי", "הייתי מתה אם זה היה קורה לי", "מתי קנית אותו?", ו"בואי נלך אנחנו, תחנה מרכזית זה ממש קרוב"
ההצעה הזאת היה של אירה, בחורה שקטה ועדינה "תגידי את התחרפנת?" עניתי לה - מה נעשה שם בדיוק?", "אני אבוא איתך" היא הסבירה לי לאט, כדי שאבין את התהליך "ניקח את הטלפון ונחזור לשתות קפה. בואי נו". הסתכלתי עליה. כולה שוקלת 20 קילו, רזה רזה, בלונדינית עדינה, וגבעולית כטליה מהאח הגדול, וצחקתי לה בפנים - "ומה נעשה אם נגיע לבנין דירות (הטלפון עכשיו כבר היה בנווה שאנן 17, אם שאלתם את עצמכם, כי הבעלים החדש שלו יותר עסוק ממני) שבכל דירה גרה משפחה של חמש נפשות? מה נעשה? נדפוק בכל הדלתות ונשאל 'סליחה ילדה, אולי אבא גנב לי את הטלפון מהתיק? אין סיכוי שאני עושה את זה. אני לא מטומטמת."
"למה? את לא חושבת שנוכל?" לירון הצטרפה לשיחה והוסיפה בעלבון "למה את חושבת שזה לא הגיוני שנלך? מה קרה, את צריכה גבר גדול וחזק שיעזור לך?". גם זאתי עור ועצמות, כן? אבל עם אטיטיוד של דורון קביליו מינימום. מבחינתה לא רק דיברתי שטויות אלא גם העלבתי את כל המין הנשי כשרמזתי ששתיים מאיתנו לא יספיקו מול 30 אריתראים בתחנה המרכזית שהרגע האשמנו בגניבה.
בנתיים הצטרפו אלינו עוד שתי חברות, גם הן בעובי של אטריית פטוצ'יני - גם הן היו בעד ללכת, הגיבורות - בחושך, כשממילא הסיכוי שנמצא את האיש הוא אפסי עד דמיוני. אבל איכשהו, ממצב שאני ממש סגורה על עצמי שאנחנו לא הולכות לשום מקום, כנראה משהו הצליח לשבור את ההתנגדות, ויאדה יאדה יאדה, מצאתי את עצמי הולכת ברחובות החשוכים של העלייה לכיוון רחוב הקונגרס, לכתובת שנמצאת ממש צמוד לתחנה המרכזית.
כל הדרך חשבתי על כמה זה טפשי,מסוכן ולא הגיוני, שזה לא ייאמן, אבל כבר היה מאוחר מדי. המלאכיות של נווה שאנן היו חדורות מטרה. כך צעדנו, אירה הפושטקית, לירון פאודה, מור לא לפנות אלי כי עלה לי, צורית כואב לי הכוס, ובל נשכח את הכלבה שלה, סטלה, שהיא למעשה חולד חביב מכורה לליטופים, ובואו נגיד שאיכויותיה ככלב הפחדה או שמירה לא באמת קיימות. והכי מצחיק שכולן ביחד, לא כולל אותי, שוקלות מקסימום 60 קילוגרמים. לא שלא ניסיתי למצוא גם זכרים שיבואו לעזור, אבל אלה ששאלתי לא ממש רצו - רק אחד יחיד ומיוחד הסכים לבוא לתפקד כנוכחות גברית לעת מצוא. אסף, כפרה עליו, גם הוא די רזה ומגה אשכנזי, ומגדל כלבה בשם, שימו לב - רגש. כן כן (רווק אגב, שם שמור במערכת).
הסיבה שבהתחלה התנגדתי ובסוף נגררתי לטיול האובדני הזה, היא שבדיפולט שלי אני פחדנית. ככה אני חיה כבר שנים - במוד המתנה לאסון, בציפייה שתמיד יקרו הדברים הכי גרועים. בלתי נסבלת. אבל מה - כשמגיע המאני-טיים, בין אם זו תאונה, התקף חרדה, או הרגע שבו אנחנו מגלות שהגענו לכתובת, וזו לא פחות מחמארה אריתראית שבה יושבים בחושך כמה עשרות גברים, משחקים קלפים ושותים. דווקא ברגעים האלה, כשהגרוע מכל כבר קורה ואין ברירה, או אז אני מתמלאת עזוז, ושומטת כל אינסטינקט הישרדותי והיגיון סביר, ופועלת.
כיבוש החמארה בנווה שאנן - צפו
"אתה מכיר את החברה שיושבים שם?" שאלתי גרוזיני גדול שבדיוק סגר את החנות הסמוכה והתכונן ללכת הביתה ונראה מסוכן לא פחות "אולי תבוא איתנו? תהיה גיבוי". ברור שהוא הצטרף, ועכשיו היינו חמש בנות ושני גברים בפתח הבר המאולתר. נכנסתי לשם עם אסף, ובעל המקום המבוהל, שבחיים שלו לא ראה במקום הלא חוקי שלו בלב התחנה המרכזית חמש בחורות לבנות וזועמות בשמונה בערב, מיד ניגש לברר מה נשמע, מי זומן לשיחת יחסינו לאן ומדוע.
הכי פריבילגי שלי היה כשהראיתי לו את השעון החכם. "הטלפון שלי כאן" הסברתי "אולי איבדתי אותו ומישהו מצא ויושב כאן", אמרתי, מנסה לא להאשים אם לא חייבים. תיארתי את המכשיר וביקשתי ממנו את רשותו לחפש. "נמצא נמצא, לא נמצא, לא נמצא. רק תכבה שנייה את המוזיקה, נבדוק, וחמש דקות מעכשיו היינו פה". הוא הנהן, כיבה את המוזיקה, והסביר לחבר'ה שישבו שם מה הולך לקרות. השתרר שקט בחנות המעופשת, כולם הפסיקו לשחק בנתיים, ורק בהו בנו בעניין. הם נכנסו לזה, כבר עניין אותם איך זה ייגמר, ומי מביניהם מחזיק בטלפון הגנוב של הבחורה המשוגעת.
דרך האפליקציה אפשר לגרום לטלפון להשמיע צליל אזעקה מתמשך כדי שיהיה אפשר לאתר אותו. הפעלתי אותו ושמענו צליל מבטיח. "נראה לי שזה שעון מעורר של מישהו" אומר אסף קטן האמונה. אנשים בדקו. לא שעון. מצאתי אותו.
עקבתי אחר הצליל עד שמצאתי את עצמי עומדת מול הספה היחידה בחלל, שעליה יושב גבר רזה וגבוה, מעשן נרגילה של סוף יום. הצלצול הגיע מהאיזור שלו, או מהספה שמתחתיו - האיש לא הזיז שריר - רק עישן והסתכל עלי בשלווה מחוצפת, כאילו הוא מתכוון להכחיש עד המוות. כמובן שהחיפושים בספה הניבו רק פירורים ושקלים, וחלון ההזדמנויות הלך ונסגר. לכולם היה ברור שהצפצוף בוודאות מגיע ממכנסיו של זוהר ארגוב הנרגילאי, והוא עדיין לא זז. מה עושים?
אין ברירה. סימנתי לעבר הכיס שלו, ואמרתי - בחיוך - "נשמה, הטלפון שלי מצלצל בכיס שלך. תן לי אותו בבקשה". הוא לא ענה. אז חייכתי רחב יותר. למרות שהאדם הוא החיה היחידה שחשיפת שיניים אצלה לא נחשבת לאיום, לדעתי הייתי מאד מפחידה. בקטע מקריפ של פסיכית מסרט אימה, אלה שמחייכות תוך כדי ביתור גפיים. "אני מבינה שהיה לך יום רע בעבודה", המשכתי - "אבל הטלפון שלי פה, ואני לא זזה בלעדיו. תאמין לי שאני לא רוצה להיות כאן" שפכתי את ליבי בפניו "אני גם לא רוצה בלגן ומשטרה. כל מה שאני רוצה זה לגמור עם זה. את הטלפון שלי. בבקשה". כל העיניים היו נעוצות בנו, לא ברור אם זה מעניין במתרחש או כדי למדוד את המרחק כדי להתנפל עלינו. ראיתי את אסף מחשב את המסלול הקצר ביותר לרכב (הוא הביא פטיש, הסתבר לי בדיעבד), וולרגע זה היה נראה לא טוב. למזלנו בדיוק אז הזיז הוד נרגילותו את יד ימין, הכניס אותה לכיס, הוציא את הטלפון, ונתן לי אותו.
סיפור אמיתי.
"תודה" אמרתי "שיהיה לך המשך ערב טוב", לחצתי את ידו של הבעלים, ויצאתי משם, אחרי שבעל המקום וידא שלא צילמנו, כדי שלא נארגן לו בטעות פשיטה על בית ההימורים הלא חוקי שלו. אסף נסע לעבודה, והבנות, אני והסלולרי החטוף חזרנו לקפה בצעד תימני וצהלולים. אמנם השתדלתי להישאר אופטימית במשך היום, אבל הסיכוי שנלך לשם ונמצא אשכרה את הטלפון היה כל כך אפסי, שלא העזתי לדמיין את זה. לא ייאמן שככה זה נגמר.
אחרי ששלחתי ביט לשרון ציפורניים, התפזרנו כל אחת לביתה, מרגישות עוצמתיות לפחות כמו דובי מחתונמי 3, הגעתי הביתה בול לאח הגדול, והזמנתי פיצה מג'וזפה, כי חגגתי. לאט לאט האדרנלין עזב לי את הגוף, חשבתי על היו שעבר עלינו, והבנתי פתאום מה הבעיה שלנו, הנשים, עם השוויון.
אנחנו עדיין מופתעות קצת בכל פעם שאנחנו עושות משהו לבד ולא ברור למה. תכל'ס, מה מפתיע בזה שיש לנו כשרון לפתרון בעיות? זה מה שאנחנו עושות כל הזמן הרי, בשביל כל הסביבה. מה חדש בזה שאנחנו חכמות, גמישות מוחית ואמפתיות מספיק כדי לדעת לחייך כשצריך, לשים יד מרגיעה כשצריך, ולנשוך ראשים כשצריך? אז למה אנחנו מפקפקות בעצמנו? האם זה באמת מפתיע שאדם שמחזיק בכל כך הרבה יתרונות יצליח לבצע משימה? כל פעם מחדש אנחנו מגלות שאנחנו יכולות לעשות הכל לבד, ושתחושת חוסר האונים שאנחנו חיות בה, סתם נשתלה לנו בהוויה ורחוקה מאד מהמציאות.
הרי אם חמישה גברים היו צריכים להחזיר טלפון, סביר להניח שהערב היה נגמר בשבר וכמה חבלות. כמובן שאז המשטרה הייתה מגיעה, ואחרי ששמו את כולם במעצר, היו מוצאים את הטלפון שלי שבור ליד הנרגילה.
יכול להיות שהגיע הזמן שנבין כבר את האמת הקצת מלחיצה - לא רק שאנחנו יכולות לעשות הכל לבד, אלא שאנחנו בכל מקרה לבד, כי גם כשאנחנו "ביחד" לרוב נמצא את עצמנו עושות הכל, כי לבקש ולהסביר לוקח יותר אנרגיה ויותר זמן מאשר פשוט לגמור עם זה. העצמה היא לא תכונה שאוספים בהרצאות ומפתחים מדוגמאות של אחרים - עוצמה היא גדילה של ממש, שמרויחים מפעולות, בדיוק כמו שמרויחים גדילה של שרירים כשעושים הרבה חזרות עקביות על תנועה מסוימת לאורך זמן.
אי אפשר לעשות שינוי אמיתי, לא חברתי ולא פנימי, בלי להעז לקחת סיכונים ואחריות. משום מה אנחנו עדיין מנסות פחות מדי, נשברות מהר מדי, מתלוננות הרבה יותר מדי, ומופתעות בכל פעם שמשהו מצליח לנו. זה הזוי, וזה מסנדל אותנו. וכשמשהו נגנב מאיתנו, פשוט צריך לשנס מתניים, וללכת לאן שצריך ולהשיג אותו בחזרה. בלי עזרה, ובלי משטרה.
לגבי ההבטחה שלנו לבעל המקום לגבי הצילומים - ובכן, שיקרנו, אבל ערכנו החוצה את כל מה שמפליל אותו, ולא הסגרנו את העסק. למה? כי הוא ביקש יפה, ואנחנו נחמדות. כן, גם בזה אנחנו טובות יותר.