הפרק השלישי של פרויקט האקסים שלנו כולל את כל החומרים המרגשים מהם עשוי גיל הנעורים בישראל של שנות ה-90: וודג'י, sms-ים המוניים של "חג שמח", פריקים מול ערסים וכמובן - אהבה ראשונה. כמעט כמו גרסה ישראלית ל"גריז" רק עם בלאקר ופריקית. בחולון.
פרק ראשון: לא תאמינו אחרי כמה שנים האקסים האלה חזרו
פרק שני: מנט טו בי: "כמו שאת הגירושים עשינו בקאט, ככה גם חזרנו"
באותם ימים, להיות נער או נערה בגיל ההתבגרות פירושו להשתייך לאחד משלושה מחנות: חנונים, ערסים או פריקים. לכל מחנה יש את הפינה שלו במחששה של בית הספר, חוץ מהחנונים. כי, אתם יודעים, הם חנונים. במחששה של אחד התיכונים בחולון, יושבים שני גיבורי הסיפור שלנו, שניהם באזור של הפריקים, אבל כל אחד עם ה"חבורה" שלו: לינת, בת 14, תלמידת כיתה ט', ואייל, בן 16, תלמיד בי"א.
כמו כל נערה בגילה, לינת חולמת בסתר על החתיך שלומד שתי שכבות מעליה, להלן - אייל, או כהגדרתו: "מין כזה בלאקר, פריק, משהו באמצע. הזייה כזה". למרות שבמשך תקופה ממושכת הם נוסעים כל יום לבית הספר באותו אוטובוס ויושבים בהפסקות באותו אזור במחששה, אין לה מושג אם הוא בכלל מודע לקיומה.
"היו לו מלא ידידות ומלא חברות, הוא היה הכי מבוקש בעולם. בנות שהיו שנתיים מעליו היו נופלות לרגליו. באמת. הוא היה מבחינתי הנער הכי יפה בבית הספר. תמיד הוא היה הולך יחף ועולה לאוטובוס יחף, זה הדליק אותי בטירוף. היה לו זקן צרפתי קטן, עגילים בגבה, באף, בלשון ובאוזניים, הרחבות באוזניים שהוא עשה לעצמו, רעמה של שיער לא ברור בכל מיני צבעים, חולצות גזורות, והוא תמיד היה יושב על הרצפה ומצייר - חלומה של כל פריקית", היא נזכרת.
"ברור שהייתי מודע לקיומה", חושף אייל את הצד שלו בסיפור ונותן תקווה לכל נערה מתבגרת בעולם. "היא תמיד הייתה יפהפייה, מהממת. אבל אף פעם לא ניגשתי או משהו, גם כי היא הייתה שנתיים מתחתיי וגם כי האמת, הייתי ביישן, עד אז מעולם לא התחלתי עם בחורה".
לשמחתנו ולשמחתם, בסוף זה קרה. החתיך הביישן אזר אומץ והתחיל עם היפהפייה שלומדת שתי שכבות מתחתיו. כלומר, לא בדיוק התחיל. בואו נקרא לזה "יצר אינטראקציה". איך אומרים? כשאתן חולמות על החתיך של בית הספר - Be careful with what you wish for - זה עלול לקרות בצורה שאתן ממש לא מצפות לה:
לינת: "יום אחד ישבתי עם חברות שלי בהפסקה ומשום מקום הדביל הזה בא מאחוריי ועושה לי וודג'י" (וודג'י, למי שלא ראה/תה אף פעם סרטי קולג' אמריקאים מהניינטיז, הוא אקט של משיכת התחתונים מהחלק האחורי שלהם. כן כן).
אייל: "רגע, רגע. להגנתי ייאמר - היא ישבה ישיבה מזרחית וזה פשוט בצבץ, ואני עברתי שם, אז..."
לפני אותו רגע לא החלפת איתה מילה?
לינת: "בחיים לא".
אייל: "אולי שלום או היי".
לינת: "גם לא".
אייל: "כן, לא יותר מדי".
לינת: "כשהוא עשה לי את הוודג'י הזה, הוא למעשה קרע לי את התחתונים. וזה לא שיכולתי לקפוץ הביתה להחליף. גרתי באַזוּר ובית הספר נמצא בחולון, אז הייתי צריכה לאלתר ולקשור אותם איכשהו וככה העברתי את כל היום".
אייל: "לא הייתי חכם כל כך בגיל הטיפש עשרה, מה שנקרא".
זה אולי לא נעים להעביר יום לימודים ארוך עם תחתונים קרועים אבל היי, זה השתלם. פתאום היה להם נושא שיחה שגרם להם לדבר לראשונה, ולאט לאט הם התחילו להתקרב ולבלות ביחד עד שהפכו לזוג. במשך כעשרה חודשים קסומים הם היו ביחד, מבלים שעות בזולה של אייל, מבריזים מבית הספר ויושבים ימים שלמים מול הים. אבל אז, כמו בהרבה אהבות נעורים, הקשר התחיל לאט לאט להתפייד.
"באותו זמן בדיוק הגיע ילד חדש לכיתה ונדלקתי עליו, ואז התנשקנו", לינת מספרת. "אמרתי את זה לאייל והוא נפגע בטירוף. ממש. הוא לא דיבר איתי שנתיים. והאמת היא שגם לעצמי שברתי את הלב באיזשהו מקום. אייל היה האהבה הראשונה שלי, הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה זאת אהבה".
הפרידה והנתק היו קשים בהתחלה, אבל לאט לאט כל אחד מהם המשיך את חייו. שנה מאוחר יותר אייל סיים את התיכון והתגייס, ולינת התחילה לצאת עם מישהו חדש שיהפוך, בסופו של דבר, לזוגיות של קרוב ל-6 שנים. ובכל זאת, בכל יום זיכרון מחדש היא חיכתה שאייל יגיע לטקס בבית הספר, עם כל שאר החיילים. זה לא ממש קרה. מה שכן קרה, היא מספרת, זה שלאורך כל השנים הללו, בכל פסח ובכל ראש השנה, אייל היה שולח לה sms "חג שמח". אבל עוד לפני שאני, בתמימותי, מספיקה להתמוגג מהמחווה, היא מוסיפה: "כנראה הייתי ברשימת תפוצה שלו, לא יודעת מה".
לקראת סוף השירות הצבאי של אייל, ה-sms-ים הדו-שנתיים מתפתחים לכמה שיחות טלפון של התעדכנות, אבל לא יותר מזה. הוא משתחרר, טס לטיול אחרי צבא, חוזר לארץ ובגיל 23 נרשם ללימודי חשבונאות. באותו הזמן הוא רווק, עם רזומה של כמה וכמה קשרים, רציניים יותר או פחות, וגם לינת, שהיא כבר משוחררת טרייה, בדיוק נפרדה מבן הזוג ועובדת בחנות צעצועים בקניון חולון.
יום אחד, כשהוא עובר שם במקרה, הם נפגשים. "פתאום ראיתי אותה והיא הייתה פצצה. כאילו, כוסית אש", הוא אומר, אבל בזמן אמת הוא לא מייחס לפגישה הזאת יותר מדי חשיבות. "אמרנו: "מה נשמע, מה קורה" וזהו, המשכתי הלאה". מה שהוא לא יודע זה שהפגישה המקרית הזאת מחזירה אותו לתודעה של לינת, אבל לאו דווקא מתוך הבנה שהוא אהבת חייה.
לינת: "בהתחלה סתם רציתי לגשש מה איתו. בדיוק נפרדתי מקשר רציני, רציתי לבדוק..."
אייל: "ריבאונד".
"כן", היא צוחקת. "זה מה שחשבתי. זה היה, האמת, רעיון של אחותי. היא אמרה לי: "יאללה תתקשרי לאייל, תראי מה איתו". אז כמה זמן אחרי הפגישה הזאת פתאום הוא מקבל ממני טלפון".
אייל היה בדיוק בהפסקה בלימודים, רגע לפני שיעור, אז אמר לה שיחזור אליה יותר מאוחר. באותו ערב הוא שלח לה הודעה והם קבעו לצאת לבירה. רק ב-3 בלילה, כשהמלצרים כבר מנקים, מרימים עליהם כיסאות וסוגרים את המקום, הם הצליחו להיפרד זה מזו. אבל למחרת, כשלינת מחכה לשמוע ממנו, שום אות חיים לא מגיע. "אז אני התקשרתי. עשיתי את כל מה שאסור לעשות ב"חוקים" של איך לא להבריח בחור", היא אומרת.
"אני אפילו לא חושב על הדברים האלה", אומר אייל ומדגים מקרה קלאסי של ההבדל בין גברים לנשים. "זה נכון, לא התקשרתי, אני לא זוכר למה. אבל זה לא היה מתוך איזה משחק".
היה לכם ברור כבר באותו ערב שזה לא סתם ריבאונד או סטוץ?
לינת: "לי זה היה ברור. אני ממש זוכרת שיום למחרת, כשחיכיתי לשמוע ממנו, נפגשתי עם חברה ואמרתי לה: "אסור לי להפסיד אותו, אני חייבת להשיג אותו". והיא אמרה לי: אז יאללה, כוסאמק על מה שנהוג לעשות. תדברי איתו".
אייל: "לי זה לא היה ברור. בכלל לא. היה נחמד".
אחרי שלינת מתקשרת, השנים מחליטים להיפגש שוב והקשר ניצת מחדש בכל הכוח, למרות חששות משני הצדדים. "נורא פחדתי שהוא הולך לנקום בי על מה שעשיתי לו בפעם הקודמת", היא מספרת. "חשבתי שהוא יגרום לי להיקשר אליו כדי לפגוע בי. הייתי בטוחה שהוא הולך לשבור לי את הלב". אבל נקמה הייתה הדבר האחרון שעניין אותו. "בנים לא כל כך מתוחכמים, זה אפילו לא עבר לי בראש", הוא אומר, ומודה שבעצמו חשש להיפגע ממנה שוב, ושהחשש הזה ליווה אותו לתקופה לא קצרה.
במשך ארבעה חודשים הם מתמודדים עם החששות מצד אחד, ועם הרצון לפצות על 7 השנים שהיו בנפרד מצד שני. כל דקה פנויה הם מבלים זה עם זו ואפילו טסים יחד לסופ"ש בטורקיה, אבל מיד כשהם חוזרים לארץ - הם נפרדים שוב. "את מכירה סוללות ליתיום? שזה רץ, רץ, רץ וטאח - נגמר?", אייל מסביר, ולינת מוסיפה: "כאילו נתנו ברבאק בהתחלה, הייתה טרפת, ופתאום זהו".
כשאתם מסתכלים היום בדיעבד אתם יודעים להגיד למה?
אייל: "היא בדיוק יצאה ממערכת יחסים של 6 שנים, אני בדיוק חזרתי מטיול גדול, התחלתי לימודים, הראש שלי לא היה עכשיו בכיוון של קשר כזה אינטנסיבי".
לינת: "אני גם עשיתי אז פסיכומטרי, זאת הייתה תקופה חרא כזאת. הוצאנו אחד על השנייה את כל התסכולים ואז נגמר".
כמו כל זוג עם היסטוריה מכובדת, הם כבר לא ממש זוכרים מה בדיוק קרה אחר כך ואיך, אבל יודעים להגיד שהפרידה החזיקה מעמד חודשיים בלבד.
לינת: "איך חזרנו? מי זוכר?"
אייל: "אני יצאתי עם מישהי".
לינת: "בתקופה הזאת?!"
אייל: "את ידעת את זה והתעצבנת עלי כבר אז, מה את מתעצבנת שוב?"
הם צוחקים, מנסים לשחזר מי יזם את השיחה שבעקבותיה החליטו לחזור, ולינת נזכרת שזה בא מאייל. "נכון", הוא מאשר, "אמרתי לה בואי נדבר, והחלטנו פשוט לקחת את הדברים יותר באיזי ולבנות את הקשר בלי לחץ". הם נותנים לזה עוד ניסיון, אבל הפעם עם חוקים ברורים - לכל אחד יש ערב משלו, זמן לחברים, זמן למשפחה - כדי לשמור על קשר בריא ולא להישאב שוב לאינטנסיביות. מאותו רגע, הם כבר לא נפרדים.
אחרי זמן מה הם שוכרים דירה ביחד ולשניהם ברור שזה הולך לחתונה, אבל אייל, שנמצא עדיין בלימודים מאוד תובעניים, מבהיר ללינת שלא תהיה פה שום הצעת נישואים עד אחרי שיעבור את מבחני המועצה, ולינת לא מצפה. בשנה השלישית ללימודים אייל טס לטיול של שבועיים עם אחיו, ולא מפסיק להתגעגע. הוא מבין שעם כל הכבוד ללימודים ולהצהרות, הוא לא רוצה לחכות יותר, מספר להוריו ומקבל מאמו את טבעת האירוסין שלה שעוברת במשפחה כבר 100 שנה. הוא אף מגדיל לעשות וקובע פגישה עם אבא של לינת, כדי לבקש ממנו את ידה ("היה לי חשוב שהכל יהיה לפי הספר"), ולאחר שהוא מקבל את הסכמתו, הוא סוגר להם סופ"ש במלון בהפתעה.
"היה לנו קטע באותה תקופה, בגלל שהיינו סטודנטים ולמי היה כסף, שהיינו עושים ימי כיף בבתי מלון בים המלח. באים בבוקר, כל היום בספא, בים, ארוחות, וחוזרים בערב", לינת מספרת. "אז הוא אמר לי: הולכים בשישי ליום כיף, אמרתי: יאללה, מגניב. כל כך ידעתי שאין סיכוי להצעת נישואים עד אחרי המבחנים שלו, שלא חשדתי בכלום".
כדי שלינת תמשיך לא לחשוד, אייל אורז לה כמה בגדים ומברשת שיניים בשקית זבל, שם בתוכה גם את טבעת האירוסין וזורק את השקית בבגאז'. כשהם מגיעים למלון, יום הכיף מתחיל, אבל אבוי! אייל פתאום סובל מקלקול קיבה. או לפחות זה מה שהוא אומר ללינת, כדי להסביר לאן הוא נעלם כל שנייה.
אייל: "הרמתי את כל המלון על הרגליים. שיכינו את החדר עם שוקולדים, בלונים, שמפניה, שיגעתי את החדרניות. פחדתי גם שיפרצו לאוטו, שחונה ככה בחניון עם הטבעת בבגאז', אז נתתי לקצין הבטיחות של המלון את המפתחות והוא לקח את הטבעת ודאג שישימו אותה בחדר. אחרי שהכל היה מוכן, היינו בדרך לחדר אוכל, נעמדנו מול המעליות ואז אמרתי לה: מה אם הייתי אומר לך שאנחנו נשארים ללילה?"
לינת: "במקום ללחוץ על הכפתור של הקומה למטה, לחדר האוכל, הוא לוחץ על אחת הקומות של החדרים, למעלה. אמרתי לו: די נו, ממש".
כמו בסצנה מסרט, הם מגיעים לחדר בדיוק כשיוצא ממנו החדרן האחרון ולוחש לאייל: "מזל טוב". לינת כל כך לא מצפה להצעה שעד שאייל כורע ברך היא לא ממש מבינה מה קורה סביבה. אחרי שהיא מתמוטטת מהתרגשות בעצמה, היא כמובן אומרת "כן".
בדצמבר הקרוב הם חוגגים 12 שנות נישואים, יש להם 3 ילדים והם מאוהבים מתמיד. כמו שאפשר לראות בתמונות, הם גם ממש דומים אחד לשנייה. "אני לא רואה את זה", אומרת לינת, "אבל נגיד על הילדים, תמיד אומרים לי: "יה, איך היא דומה לך", ואז רואים את אייל ואומרים: לא, איך היא דומה לו". במקרה שלהם, זה לא דמיון שהלך ונוצר עם השנים, כמו שאומרים על זוגות שנמצאים הרבה זמן ביחד, כי לדברי אייל: "אומרים לנו את זה מאז ומעולם, המון פעמים".
ואם הדמיון הוא לא הוכחה מספיק טובה שהכל כתוב בכוכבים, מסתבר שלינת ידעה מההתחלה. "אחרי שחזרנו וכבר היה ברור שזה זה, אמא שלי הזכירה לי משפט שאמרתי לה שנים קודם. זה היה כשעוד הייתי בת 14, חזרתי הביתה יום אחד מאייל ואמרתי לה: חבל שהכרתי אותו היום, כי אם הייתי מכירה אותו בגיל מאוחר יותר - האיש הזה היה יכול להיות בעלי".