חשבתם שלעשות קאמבק זוגי אחרי 20 שנה זה משהו יוצא דופן? בואו נדבר רגע על הסיכוי לקאמבק של זוג גרוש. כולנו מכירים את הסטטיסטיקה לפיה אחד מכל שלושה זוגות שמתחתנים צפוי להתגרש, אבל אני מניחה שרובכם לא יודעים מה הסיכוי שהם יחזרו. לפי מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה לפני מספר שנים ובחן זוגות גרושים מ-42 מדינות שונות, הסיכוי שזוג גרוש יחזור לחיות ביחד עומד על 6%. כמעט כנגד כל הסיכויים. אז אם אתם ביום, בתקופה או ברגע כזה שכל מה שחסר לכם זו קצת אמונה שהכל אפשרי - הסיפור הזה הוא בשבילכם.
שמרית ואריאל הכירו כשעבדו יחד בחברה להשכרת רכב. אריאל היה אז בן 25, ושמרית בת ה-22 מצאה חן בעיניו מיד. לצערו, היה לה חבר, לשמחתו, זה לא החזיק הרבה זמן. מהקשר המקצועי בין שמרית לאריאל הלכה ונרקמה חברות טובה, ואחרי שהפרידה מהחבר לא איחרה להגיע, זה קרה - הקליק נקלק, הניצוץ ניצת, או כמו ששמרית מגדירה את זה: "משהו בו נתן לי תחושה של בית".
למעשה, זה הרגיש כל כך טוב שאחרי חודשיים של היכרות הם החליטו להתפטר, לצאת מהדירות ששכרו, לעזוב את הכל ולטוס יחד לארה"ב. זה בלבד יכול להוות אתגר רציני לכל קשר טרי, אבל במקרה שלהם זו הייתה רק ההתחלה. אחרי חופשה של חודש במיאמי הם התחילו לעבוד בעגלות אבל לא ממש מצאו את עצמם. יחד עם חברה מהעבודה הם עברו לסן דייגו והתגוררו אצל קרוב משפחה שלה, ואחרי הרבה חיפושים, מצאו גם שם עבודה.
בוקר אחד, בעודה עובדת במאפייה, הרגל של שמרית התנפחה בפתאומיות. "התקשרתי לאריאל שיבוא, בצרחות", היא מספרת, "לא הצלחתי לזוז, אפילו צעד אחד. הסתבר שיש לי קריש דם ברגל. הייתי מאושפזת במשך חודשיים, בהתחלה קיבלתי מדללי דם ובהמשך הייתי צריכה לשחזר הליכה, כי הגוף לא זוכר מה זה ללכת. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת ואמוציונלית, זה לא קל להיות בבית חולים במדינה זרה בלי המשפחה. ולאורך כל התקופה הזאת אריאל פשוט סעד אותי. הוא קילח אותי, הביא לי אוכל, דאג לי, דיבר עם הרופאים, עדכן והרגיע את המשפחה שלי, ממש טיפל בי במסירות מטורפת, וזה כשאנחנו רק כמה חודשים ביחד".
עם התחלה כזאת לקשר, די ברור שזה הולך להיות לתמיד. ואכן ברגע ששמרית החלימה וקיבלה אישור לטוס הם חזרו לארץ, זמן מה לאחר מכן עברו לגור ביחד ואחרי שנתיים התחתנו. במשך קרוב לשנתיים הם ניסו להיכנס להריון ללא הצלחה, עברו כבר את כל הבדיקות הנדרשות כדי להתחיל טיפולי פוריות והיו אמורים להתחיל סבב ראשון של זריקות, אבל אז שמרית גילתה שהיא בהריון. תשעה חודשים מאוחר יותר נולדה בתם הבכורה, אור, שהביאה עמה, כשמה - אור גדול והתרגשות עצומה. אבל עם ההורות התחילו גם הקשיים.
"הורות זה דבר מאתגר ומורכב שמציף המון חסכים, כאבים וטראומות מהעבר שצריך לדעת איך להתמודד איתם", היא אומרת. "אריאל התחיל ללמוד באותה תקופה וכמעט לא היה בבית, אני הרגשתי מאוד לבד, עם כאב, עם קושי, ולאט לאט הזוגיות שילמה את המחיר".
לאורך שלוש השנים הבאות השניים הלכו והתרחקו. שמרית התחילה להרגיש שהם כבר לא דוברים את אותה השפה, שאין לה במי להיעזר, להיתמך ולשתף ושהיא פשוט לבד. בדיעבד, שמרית יודעת להגיד שתחושת הבדידות שלה נובעת מחסך אישי שלה, שמלווה אותה כל החיים וכלל לא קשור לאריאל, אבל באותן שנים הקושי שלה היה בלתי נסבל. הקש ששבר את גב הגמל, מבחינתה, הגיע כששלושתם טסו לחופשה ביוון, כשאור הייתה בת 3.
"הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הכל התנקז לשם, הבדידות והתסכול. זה היה כואב, פשוט כואב בגוף. להרגיש לא אהובה זה קשה, במיוחד כשאת מוקפת באנשים. אם את לבד, אז יש לך הסבר הגיוני למה את מרגישה ככה. אבל כשאת מוקפת במשפחה, בפרטנר שלך, בילדה, ועדיין מרגישה את הרגשות האלה - זה הרבה יותר כואב. היום אני יודעת שלא הייתי ניתנת לאהבה. אני יודעת את זה. הייתי מלאת מחסומים, חומות, קוצים, כל הזמן כעסתי ורטנתי, לא היה אפשר להתקרב אלי. הרגשתי תחושה של חוסר כל הזמן וזה היה מורגש".
מתי אמרת לאריאל שאת רוצה להתגרש?
"בדרך חזרה מהחופשה. במטוס. אמרתי לו: "יום ראשון - זהו. זה נגמר". זאת לא הייתה הפתעה עבורו. את יודעת, יש הרבה זוגות שמאיימים, שמנפנפים בדגל הגירושים בכל מריבה, אבל באותו רגע שנינו ידענו שזה לא איום, זה קורה. ואף אחד מאיתנו לא עשה ניסיון לרדת מזה. הרגשנו שבאותה נקודת זמן הפער היה גדול מדי וכבר לא הצלחנו לגשר".
את הליך הגירושים הם ניהלו בצורה מאוד טכנית ויעילה. אריאל עזב את הבית המשותף ועבר למושב קרוב, ותוך כשלושה חודשים הם כבר היו זוג גרוש. רק אחרי שזה נגמר, התחיל התהליך הרגשי של כל אחד מהם, אבל על אף הכאב הם שמרו לאורך כל הדרך על יחסים טובים.
"זו שבירה מאוד גדולה, את עוברת ממש שלבים של אבל. אבל מבחינתנו, עשינו את זה בטוב. רצינו לשמור על אור, על הנפש שלה, וגם עלינו. כשלא שומרים על הדבר הזה ומונעים מאגו ומדברים כאלה, האהבה מסתלקת. אנחנו שמרנו עליה. על אהבה, שגם אם היא לא של בני זוג - היא של אנשים שעברו דרך ביחד. שמרנו על הכבוד אחד של השני, לא היינו מתחשבנים או נכנסים לוויכוחים, אם הוא לא יכל להגיע בימים מסוימים אז אור הייתה איתי. לפעמים היינו הולכים גם למפגשים משפחתיים. הייתה בינינו אהבה של אנשים, של נשמות. לא ביטלנו אותה ולא נתנו לכאב להרוס לנו".
בזמן שכל אחד מהם מסתגל לחייו החדשים בנפרד, שמרית מחליטה ללכת לטיפול. לאט לאט היא מתחילה להכיר את עצמה יותר ויותר, לגלות אוטומטים ודפוסים שספגה מהבית ולהבין איך הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו. עם הזמן, גם היחסים הטובים בין הגרושים מתחילים להרגיש יותר משפחתיים.
"האמת, זה היה קטע, כי כשאור הייתה אצל אריאל, לפעמים אני הייתי מצטרפת. לפעמים הוא גם היה מעביר את הזמן שלו איתה אצלי בבית, לפעמים אחותו והילדים היו מצטרפים. זה לא קרה מיד, אבל בגלל ששמרנו על הכבוד אחד של השני ולא התכסחנו או נכנסנו לקטנות, לאט לאט הלב יותר נפתח, והרי תמיד הרגשנו נוח אחד עם השני. אז פתאום היו קצת יותר מפגשים ופתאום הוא נשאר קצת יותר או שאני באה".
ומה זה עושה לך רגשית?
"קודם כל, אני מהרגע הראשון החלטתי שאני לא מוותרת על אהבה. ידעתי שאני צריכה להמשיך הלאה אבל שאני גם חייבת לעבוד על עצמי כדי לא לשחזר את מה שקרה עם אריאל כי גם אם הוא היה מישהו אחר, הייתי מביאה איתי את אותו בור של כאב. אז הלכתי ושחררתי מעצמי דברים ופתאום הייתי במקום יותר טוב. שלמה, מלאה, רכה יותר ומתקשרת יותר, משהו בי נפתח. ובכל פעם שפגשתי את אריאל, הרגשתי הכי בית. עדיין ראיתי את הפער בינינו אבל הסתכלתי עליו מנקודת מבט אחרת. הבנתי שהפער הזה הוא מה שיכול להביא אותי למקום המיטבי שלי, כי יש לי המון מה ללמוד ממנו. פשוט באה אלי ההארה וההבנה שאריאל הוא בן הזוג המדויק לי ושלא סתם נפגשנו ועברנו את כל מה שעברנו. אז אחרי שנה וחצי בערך מהגירושים הצעתי לו שנחזור".
ו..?
"וקיבלתי סירוב".
ואז? איך ממשיכים?
"כרגיל. לא כעסתי ולא נעלבתי ושום דבר לא נפגע ולא נפגם. באמת הבנתי את הכאב שלו ואת מה שהוא מרגיש. מי מבטיח שנחזור ויהיה בסדר ונתגבר על מה שהיה? זה עוד פעם לפתוח את הלב ולקחת את הסיכון, וכשאתה פגוע זה הימור גדול מדי. אז שחררתי. החלטתי לתת לזמן לעשות את שלו והאמנתי שמה שצריך לקרות יקרה ושלאלוהים יש את התוכנית המדויקת בשבילי".
התוכנית של אלוהים, מסתבר, לא הייתה רחוקה משל שמרית. אחרי חצי שנה נוספת, שבה שמרית ממשיכה ללכת לטיפול, מכירה חלקים נוספים בתוכה ומתחילה לאהוב את מה שהיא רואה, גם אריאל מתחיל להבחין בשינוי שהיא עוברת. מאישה מכונסת, כואבת וכועסת היא הופכת לנגד עיניו לאישה מחוברת, מתקשרת ומלאה באהבה, וכפי שהיא אומרת - אהבה מביאה אהבה. "הוא התחבר למי שאני מחדש, ממקום אחר. פתאום הוא גילה בי אופטימיות ואור שהיו חסרים לו והוא נמשך לזה".
איך חזרתם בפועל? מי יזם?
"אני מנסה להיזכר ולא כל כך מצליחה, אני זוכרת את ההרגשה. זה הרגיש כמו בחודשים הראשונים של הזוגיות שלנו. פרפרים בבטן, התרגשות לקראת משהו חדש, המון אופטימיות ואהבה. זו הייתה ממש תחושת ניצחון. וזה כבר היה לגמרי הדדי, שנינו הבנו שזהו, אנחנו מנט טו בי ואנחנו צריכים לחזור להיות ביחד. וכמו שאת הגירושים עשינו בקאט, ככה גם חזרנו. מצאנו בית משותף חדש, עברנו, הכל היה חלק. וגם לאור לא היה מוזר כי לאורך כל הזמן הזה היא הייתה רואה אותנו מדי פעם ביחד".
לא היה לכם חשש לחזור כל כך מהר?
"החשש הזה הוא בין יומיומי לרגעי. הוא קיים כל יום. אנשים שמתגרשים זו צלקת שנחרטת בגוף הרגשי והפיזי, והיא לעולם לא תיעלם. רק מי שמתגרש מבין את התחושה הזאת, והיא מלווה אותנו בכל רגע. אבל האמת היא שזה גם מה שמשאיר אותנו בעבודה, והיום יש לנו כלים אחרים להתמודד עם כל סיטואציה. קודם כל אנחנו מאוד מעריכים את הביחד. מי שחווה בדידות, שזוכר מה זה להיות בבית לבד ולא לחוות את המשפחתיות, כל כך מעריך את זה כשזה קיים. אנחנו יושבים היום לפעמים בארוחה משפחתית, מתרגשים ובוכים. אז הזיכרון של הגירושים מלווה אותנו כל רגע והחשש כל הזמן שם, אבל אנחנו במקום אחר".
במה זה מתבטא?
"אנחנו מכירים אחד את השני יותר, עברנו תהליך עמוק יותר, אנחנו כבר פחות נבהלים. את יודעת, הייתי במקום ההוא, שום דבר כבר לא מפחיד אותי. אני יודעת למה הוא מתכוון בכל משפט שהוא אומר, אני רואה את הנשמה שמתחת. וכמו שעושים הסכם בגירושים, אנחנו כל הזמן יוצרים הסכמים חדשים. מה הוא צריך עכשיו, מה הוא מבקש, מה אני מבקשת. פעם היינו כועסים ומסתגרים בתוך עצמנו, לא מתקשרים. הציפיות שלי היו שהוא ימלא את הצרכים שלי, את מה שחסר לי. היום, כשקורה בינינו משהו, אוטומטית אני חוזרת אליי: מה אני צריכה עכשיו, האם אני יכולה לדאוג לעצמי לזה. וכשאני מלאה אני חוזרת אליו ויכולה לתקשר את מה שהייתי צריכה ממנו באותו רגע".
ב-6 השנים שעברו מאז שחזרו, נולד לשניים בן נוסף בשם סהר, היום כבר בן 5. שמרית החליטה לקחת את הטוב שקיבלה מהטיפול וללמוד מקצוע טיפולי בעצמה, וכיום היא מטפלת בפרחי באך בשילוב נומרולוגיה ועובדת בשיתוף פעולה עם רועי בן יוסף בגישת "כנות".
הרגשת אי פעם חרטה על הגירושים? תחושה שאולי יכולתם להימנע מההחלטה ולחסוך מעצמכם את הכאב הזה?
"אני לא מתעסקת לא בחרטה ולא באשמה, זה סתם יוצר מחלות. אני חושבת שזה היה המסלול שלנו וזה מה שהיה צריך להיות. בזכות זה התחברתי לעצמי, למדתי מי אני ולמדתי פרופורציות. אחרי דבר כזה, אתה מעריך ומבין ומודה כל יום. כמו שאומר השיר: "אחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק". אז היום, זה שניצחנו את זה ואנחנו ביחד, זה הרבה יותר עוצמתי".
התחתנתם שוב?
"לא, אין לנו צורך בזה, זה מיותר בעיניי. האמת היא שלא שינינו במשרד הפנים את הסטטוס כי חשבנו שזה משתנה אוטומטית, אבל מסתבר שלא, אף משרד לא קשור לשני. אז ברבנות אנחנו גרושים אבל בתעודת זהות אנחנו עדיין נשואים. בכל מקרה, אני לא הרגשתי צורך לעשות את זה. אני לא צריכה אישורים חיצוניים ואף אחד לא יגיד לי איך לחיות ואם אני ביחד או לא ביחד. אנחנו כל יום רוצים שהחיים שלנו יהיו טובים, מאוחדים ומלאי אהבה, וזהו. זה כל מה שחשוב לנו".