אם תהיתם מהי העגמומיות הזאת שאופפת את חייכם לאחרונה, מהיכן הגיעה הכבדות שמקשה עליכם להתעורר בבוקר ולאן נעלמה שמחת החיים שלכם, אני חושבת שאני יודעת מה התשובה. זה לא מרקורי שנסוג שוב, אלה גם לא תסמיני לונג קוביד או דכדכת שקשורה לחורף שמגיע ולזה שמחשיך מוקדם. מעל 100 ימים בלי חתונמי, כ-50 ימים בלי האח הגדול ובעצם בלי שום ריאליטי ראוי אחר לרפואה. זו הסיבה.
לשמחתי הרבה, ותוך החזקת אצבעות שלא נחזה כאן שוב בפלופ טלוויזיוני שמתרסק לנגד עינינו כמו "2025" המנוחה (אולי היינו צריכים לחשוד ברגע שניסו למכור לנו ש-2025 זה עתידני, כשהשנה הייתה 2019), צפויה לעלות בשבוע הבא "הקבוצה" - ריאליטי רווקים ורווקות חדש מבית היוצר של יורם זק. קצת כמו העונה האחרונה של האח הגדול, רק בלי להעמיד פנים שזאת לא תוכנית היכרויות.
במסגרת התוכנית, המשתתפים יהיו מנותקים מהעולם ואחד מהשני ויוכלו לתקשר זה עם זה רק באמצעות טלפון שיקבלו מההפקה. אף אחד מהם לא יידע איך האחרים נראים ולא יוכל לחשוף או לגלות פרטים שקשורים למראה החיצוני. אם שני משתתפים יהיו מעוניינים זה בזה, יטיסו אותם ליעד מבודד כלשהו בעולם שבו ייפגשו לראשונה, ואחרי שיבלו קצת זמן פנים מול פנים, יצטרכו להחליט אם הקליק שנוצר לפני שנפגשו מחזיק מעמד גם אחרי.
כמו ב-love is blind של נטפליקס, המטרה כאן היא לבדוק האם אפשר להתאהב באדם שמעולם לא פגשת. אני חושבת שראינו מספיק פרקים של "המתחזים" כדי לדעת שהתשובה היא כן. אבל האם התאהבות כזאת יכולה להיות חזקה מספיק בשביל לשרוד את המפגש? הרי כולנו הרי יודעים כמה משקל יש למראה החיצוני, כמה אנחנו פוסלים ולא נותנים אפילו הזדמנות למי שחורג מה"טעם" או מה"טיפוס" שלנו, או שמשהו בווייב שלו פשוט לא זורם לנו.
האם הגעה למפגש הראשון כשאתה כבר מאוהב בצד השני היא בסיס מספיק חזק שמאפשר להתעלות על שיקולים של טעם/ מראה חיצוני או שמא מתכון להתרסקות בלתי נמנעת, כי המציאות שנפגוש תמיד תהיה מאכזבת לעומת הדמות שבנינו לעצמנו בראש? והאם זה לא הסיפור של כל התאהבות, בעצם, בין אם היא מתחילה במפגש פנים אל פנים ובין אם לא? הרי האדם שאנחנו פוגשים בדייטים הראשונים הוא בכל מקרה לא לגמרי הוא, אלא אוסף של הנחות וסיפורים שאנחנו מלבישים עליו בהתאם למה שהוא מראה כרגע ובהתאם למה שאנחנו רוצים לראות.
האמת היא שהיום, חוץ מבמסגרת של תוכנית ריאליטי כמו זו שבאה עלינו לטובה, די קשה לבדוק את זה. בעידן האפליקציות והרשתות החברתיות כבר אין באמת דרך להכיר מישהו בלי לדעת שום דבר על איך הוא/היא נראים. אבל עשרים שנה אחורה זה לגמרי היה יכול לקרות.
אי אז, בימי ה-ICQ, תוכנת המסרים המיידיים שכבשה את ישראל בערך מסוף שנות ה-90 עד תחילת שנות האלפיים, הכל היה הרבה יותר תמים. שם המשתמש היה בערך כל מה שידעת על מי שפונה אליך, ואנשים שלחו הודעות אחד לשני לאו דווקא במטרה של היכרות רומנטית, אלא פשוט כדי להכיר (או שגם אז היה סליז, מי זוכר, עברו כבר שני עשורים).
הדס מושל, בת 40, שחקנית-יוצרת ומנהלת פרויקטים, הייתה בת 23 בערך כש-א' פנה אליה ב-ICQ. "אני כבר לא זוכרת מה הוא כתב לי אבל אני זוכרת שהוא היה ממש מצחיק", היא אומרת, "התכתבנו המון, ממש שיחות אל תוך הלילה, במשך שבועות".
הרגשת שאת מתאהבת בו?
"כן, שמעי, היה לי כיף לדבר איתו, הוא הצחיק אותי נורא וגם השיחות נהיו עמוקות, נדלקתי עליו".
אחרי כמה שבועות של התכתבות השניים החליטו שהגיע הזמן להיפגש. הם החליפו תמונות וראו כי טוב, אבל בדייט עצמו משהו פשוט לא עבד. "זה היה מאוד מוזר ומביך. לא הייתה כימיה במפגש. בצ'אטים הייתה לנו כימיה מעולה והכל זרם, ופתאום את מוצאת את עצמך מנהלת שתיקות מביכות עם בנאדם שהיית עושה איתו שיחות של שעות", היא מספרת.
איך את מסבירה את זה?
"דינמיקה של התכתבות היא מאוד שונה מדינמיקה של שיחה. פתאום זה לראות אותו, להבין את הווייב שלו, מעבר לאיך שהוא נראה - איזו אנרגיה הוא משדר. כי את לא באמת מכירה את הבנאדם, לא משנה כמה התכתבת איתו. זה מעבר למשיכה, כל התקשורת היא אחרת. גם אין קונפליקטים כמעט בהתכתבות. יש איזשהו פער שצריך להבין אם אפשר להתגבר עליו, וזה תלוי גם בעומק של הקשר שנוצר קודם".
במקרה של הדס ושל א', הקשר שנוצר לפני הפגישה היה עמוק מספיק בשביל להתגבר על מבוכת הדייט הראשון ולהמשיך לחיים האמיתיים, אבל עם החיים הגיעו הבעיות והקונפליקטים שכאמור - לא קיימים כמעט בהתכתבות - והשניים נפרדו אחרי מספר חודשים. יכול להיות שהפנטזיה שנוצרת לפני פשוט גדולה מדי בשביל לשרוד את המעבר לשגרה היומיומית? אולי עדיף פשוט לא להיפגש?
זו פחות או יותר הדילמה של עינת (שם בדוי) ו-ד' שהכירו בטינדר, התאהבו, אך עדיין לא נפגשו. ממש עכשיו היא תוהה - האם הניצוץ יישמר גם מחוץ למסכים? במקרה שלהם, זה לא האתגר היחיד. עינת נמצאת במערכת יחסים זוגית א-מונוגמית, או במילים אחרות: נישואים פתוחים. היא גרה בדרום, ד' גר בצפון. הם התחילו להתכתב לראשונה כבר לפני מספר חודשים, אבל בשלב מסוים ד' התנתק ונעלם.
בראש השנה האחרון ההתכתבות התחדשה. "פתאום הוא כותב לי: "הי, דיברנו לפני כמה חודשים ואני זוכר שהיה ממש כיף, אני רוצה לתת לזה עוד הזדמנות". אמרתי: "אוקי". התחלנו להתכתב, ולאורך כל הערב של ראש השנה פשוט לא הצלחתי לעזוב את הטלפון. משהו במילים שלו ממש משך אותי".
ההתכתבות הפכה מהר מאוד לאינטנסיבית והקשר הלך והעמיק. "הוא סיפר לי שהוא עובר תקופה קשה, שהוא אחרי פרידה מהאקסית ומעבר דירה ומיד הצד הטיפולי שלי התעורר והלב שלי יצא אליו. כל פעם הוא היה כותב לי הודעה ונעלם לכמה ימים, ואז הוא היה נורא חסר לי. לפני שלושה שבועות קבענו להיפגש ויום לפני הוא התקשר אלי ואמר שהוא מרגיש שזה לא נכון עדיין כי זה סתם יילך לאיבוד. שיש כאן משהו עמוק יותר מסתם להיפגש ולשכב. ביטלנו את הפגישה אבל מאז אנחנו מדברים כמעט כל יום".
התאהבת?
"אחרי שבוע לדעתי כבר התאהבתי בו. זה היה מאוד אינטנסיבי, וזה משהו שלא קרה לי. אני כבר חצי שנה פעילה מאוד בטינדר, הכרתי גברים מדהימים, חתיכים, חמודים ולא התאהבתי באף אחד מהם. הוא היחיד. יש גם משהו במיסתורין, אני חושבת. בזה שהוא זמין ולא זמין, מבולבל עם עצמו ועובר תקופה קשה רגשית, שבא לי לעטוף אותו. לא מתוך רחמים, חלילה".
אבל את מעלה פה נקודה מעניינת כי כל עוד אתם לא נפגשים יש משהו שהוא לא מושג, זה מלבה את המסתורין וזו קרקע מאוד נוחה להתאהבות.
"נכון. המוח שלנו מדמיין, אוסף כל מיני חלקים ביחד ובונה איזושהי פרסונה של מושא האהבה שלנו. אני יכולה להגיד לך שהיו גברים בעבר שאמנם לא התאהבתי בהם אבל סקרנו אותי או משכו אותי, וברגע שנפגשנו הם כבר לא עניינו אותי באותה רמה כמו לפני הפגישה. אני באמת לא יודעת מה יהיה אחרי שניפגש. יש לי הרגשה שאני אשאר עם טעם של עוד וגם הוא, כי הוא רואה את זה כקשר ארוך טווח. הוא אמר לי: "אני רוצה להיות בחיים שלך". אבל אלה כמובן רק מילים. אני לא מזלזלת בהן אבל זה מאוד יכול להשתנות אחרי מפגש. כן הייתי רוצה לראות לאן זה יוביל. אף פעם לא חוויתי קשר משני במערכת היחסים הזוגית שלי, אבל אולי זה יכול לקרות. בעלי הוא אדם מדהים, הוא יודע על ד' ומפרגן וגם ד' יודע עליו. אנחנו מרגישים שאנחנו כבר חלק אחד מהשני".
את ההיכרות של עינת ו-ד' אי אפשר להשוות למה שצפוי למשתתפים בתוכנית, כיוון שבשלב מסוים של הקשר הם כבר התקדמו לשיחות טלפון ואפילו לשיחות וידאו, כלומר יש להם פחות או יותר מושג לקראת מה הם הולכים. ועדיין, בשני המקרים, אני תוהה אם לא נוצר כאן בילד-אפ כל כך אדיר, שרק במקרים נדירים המציאות תוכל להשתוות לו, שלא לדבר על להתעלות עליו. נכון לכתיבת שורות אלה, עינת ו-ד' קבעו מועד חדש לפגישה ולנו נותר רק לחכות לעדכונים. אבל עד שיתברר מה עלה בגורלם, תכירו את עדי זקס, בת 28, מוזיקאית, משוררת, סטודנטית בסם שפיגל והוכחה חיה שאולי זה נדיר לצלוח את המעבר בין ההתאהבות הוירטואלית לחיים, אבל בהחלט אפשרי.
כמו כל אישה שנמצאת ברשתות החברתיות, גם עדי קיבלה לאורך חייה לא מעט פניות מגברים. אבל בניגוד לרוב הנשים, היא התחילה להתעניין בחזרה באנשים שפנו אליה, גם אם לא ראתה בהם פוטנציאל רומנטי. "אני חושבת שבשלב מסוים התבהר לי שהאנשים שכותבים לי הם אנשים אמיתיים, לא סתם בנים בבונים שרוצים לזיין אותי. הבנאדם עניין אותי", היא מספרת. "אמרתי לעצמי: אני לא אפגש איתו, מה אכפת לי לשאול מה הצבע האהוב עליו, על מה הוא חושב, ממה הוא מפחד - סתם להכיר אותו".
בעוד שאנשים רבים סולדים מהתכתבות ומנסים לקצר את השלב הזה ככל האפשר, עדי דווקא גילתה ממד חדש ומאפשר. "זה עניין אותי גם פילוסופית, כאדם כותב, לחקור את המרחב הוירטואלי הזה שהוא רק מילים כתובות. ממש הסתכלתי על בחירת המילים של אנשים, על האופן שבו הם מפסקים, בשלב מסוים הרגשתי שאני מפצחת איזה קוד של איך לקרוא את הבנאדם", היא אומרת, אבל באותה נשימה מספרת גם על המגבלות של היכרות בצורה זו. "הייתה פעם אחת שהתכתבתי עם מישהו, והוא נראה לי בסדר סך הכל, ואז הוא שלח לי הודעה קולית ומשהו בקול שלו פתאום עורר בי סלידה. הבנתי שפשוט פירשתי אותו לא נכון, כי הרי אפשר לקרוא את המילים בנימה מסוימת ולתת פרשנות משלך לאופן שבו שזה נאמר".
זו הסיבה שלדעתי יש כאן פוטנציאל יותר גדול להתרסקות. את הרי כבר בונה לעצמך בראש דמות מסוימת, ואז מה קורה כשנפגשים?
"נפגשתי בסך הכל עם שלושה אנשים מכל ההתכתבויות שלי ועם שלושתם בפגישה הראשונית הייתה גם הרבה מאוד מבוכה. את יודעת, הפנטזיה פוגשת מציאות פתאום ותמיד יהיה שם משהו להתאבל עליו. גם נורא פחדתי להיפגש איתם, פחדתי שהדבר המיוחד הזה שיצרנו ביחד ימות ברגע שניפגש, שזה לא יהיה אותו דבר. משהו מהקסם יתפוגג. אבל כן זכרתי שיש לי כבר איזה חיבור רגשי עמוק עם הבנאדם, שעברנו תהליך ביחד ואנחנו גם חברים. האכזבה היא בלתי נמנעת אבל זה כן מייצר איזשהו חיבור עמוק שאפשר לפתח אותו גם במציאות".
כמו שאתם כבר מבינים, הדברים מבוססים על ניסיון אישי. מבין שלושת האנשים שאיתם עדי נפגשה בעולם האמיתי, שניים הפכו לזוגיות. הקשר הקודם נמשך אמנם רק כחודשיים, אבל עם בן הזוג הנוכחי היא סוגרת כבר שלוש שנים - אנד סטיל קאונטינג.
בשניהם התאהבת עוד לפני שנפגשתם?
"לגמרי. גם הרגשתי משיכה, לאופי של הבנאדם. בשני המקרים זה נהיה רומנטי מאוד מהר. עם בן הזוג הקודם זה קרה אחרי איזה שבועיים של התכתבות ועם בן הזוג הנוכחי - הייתה לנו התכתבות מאוד אינטנסיבית, כל יום, בוקר ולילה, ותוך שבוע כבר התאהבתי".
למרות שההתכתבויות נעשו בפייסבוק וכל אחד מהצדדים ראה את הפרופיל והתמונות של השני, עדי מודה שנושא המראה החיצוני עורר בה לא מעט חששות לפני המפגש, פחות בגלל שחששה להתאכזב בעצמה ויותר בגלל שפחדה שהיא זו שתאכזב את הצד השני. "זה מאוד מעסיק, זה ממש היה אישיו חזק עבורי. ואני יחסית נראית טוב. אבל כמו כל בנאדם ממוצע, גם אני מתמודדת עם הדימוי העצמי שלי ותמיד יש קולות של אני לא מספיק ככה או לא מספיק ככה, אולי הוא לא יאהב את מה שהוא יראה".
ואם באמת יש אכזבה מהמראה החיצוני, ההתאהבות שקדמה למפגש מאפשרת להתגבר עליה?
"אני לגמרי חושבת שכן. לגמרי. אני הכי נמשכת לבן הזוג שלי ואנחנו 3 שנים ביחד והכל טוב, אבל ברגע שנפגשנו - והוא סיפר לי שגם לו עברה המחשבה הזאת בראש - אמרתי לעצמי: הוא לא הטעם שלי. הוא חמוד, הוא יפה, יש לו מלא קסם, יכול להיות שאם הייתי רואה אותו במקרה הייתי מסתכלת לרגע וממשיכה, אבל בחיים לא הייתי חושבת לעשות איזשהו צעד. ואם הוא היה עושה צעד לכיווני - מעט מאוד סיכוי שמשהו היה קורה. מה הוא כבר היה יכול להגיד לי שהיה קונה אותי מספיק בשביל להבין איזה בנאדם מדהים הוא? ובן הזוג שלפניו - בכלל. אני לא חושבת שהייתי מסתכלת עליו בצורה הזאת אם לא הייתה את ההתכתבות לפני כן. לא בקטע רע, פשוט כי זה לא סוג הגברים שבדרך כלל הייתי מסתכלת עליהם".
אז מה הסיכויים שאת נותנת לזוגות בתוכנית? יש סיכוי שתצא משם זוגיות?
"זה נשמע כמו ניסוי חברתי ממש מעניין. אני חושבת שזה יכול לקרות, כמו שאצלי זה היה לזהות אחד את השני מבין כל האלפי חברים בפייסבוק ולהימשך לדבר הזה. אבל בפגישה גם יש מבוכה מאוד גדולה שצריך להכיל אותה וזאת יכולה להיות נפילה. זה תלוי גם כמה אתה מיומן בזה, כמה אתה מצליח לקרוא את האחר ולהבין עליו יותר. צריך להיחשף שם בשביל שזה יקרה. זה מרחב שמאפשר את זה ובעיניי יכול אפילו להיות טיפולי, כי אתה מספיק ממוגן כדי להוריד את כל ההגנות".