ישבתי אמש עם כמה חברים זכרים, ודיברנו כמובן על נשים. גם כי אני חטטנית, וגם כי זה חלק מהמחקר שאני עושה כבר שנים. אחד מהם נדלק על מישהי שעובדת איתו, והוא תיאר לנו את האינטראקציה האחרונה שלו איתה, שלדעתו הייתה הצעה די ברורה לדייט, אבל למעשה יכולה גם להיראות כמו הצעה חברית לדרינק. הוא לא קיבל עדיין תגובה מפורשת, ולי די ברור למה.
כששאלתי אותו למה הוא לא אומר משהו ברור יותר, משהו שיחייב את שניהם להודות שמדובר בהצעה רומנטית ולהתמודד עם התשובה- התשובה שלו היתה מורכבת משני תירוצים. הראשון הוא שלדעתו הוא היה מאד ברור, והשני - הוא יודע לקרוא "סימנים", ושאם היא היתה בעניין היא הייתה כבר עושה משהו.
ניסיתי לשכנע אותו לדבר ישירות ולהבהיר לה באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא מעוניין, אבל הוא סירב, ולמרות שמובנת לי הסיבה - הוא חסר ביטחון ולא רוצה לשים את עצמו במצב פגיע- זו טעות. כולם מפחדים מדחייה, ובצדק. דחייה זה לא נעים. אבל הפחד הזה רק מחמיר ככל שמתעכבת ההתמודדות איתו, ובעוד אנחנו "שומרים" על האגו שלנו, כולם מפסידים.
הרי גם היא תוהה האם ההצעה הזאת היתה הצעה לדייט או לא, ולכן לא יודעת בדיוק איך להגיב. אם למשל היא יוצאת עם מישהו וצריכה לסרב, היא מפחדת מתגובה שמכחישה כוונות רומנטיות ומוציאה אותה חיה בסרט, (בסגנון "מי בכלל התחיל איתך יא מכוערת", רק של אשכנזים). מצד שני, אם היא פנויה ומעוניינת, גם אז היא נמצאת במצב של חוסר נוחות, כי למעשה היא לא יודעת אם כשהיא אומרת "כן" היא יוצאת לדייט או מגיעה לפגישה קולגיאלית ידידותית.
במשולש הרומנטי של "הקבוצה" אנחנו מקבלים עוד דוגמה לפחד הכרוני לחשוף את הקלפים לפני שיש לנו וודאות שלא יידחו אותנו. נדב, רצה את עדן במקביל לניב, והתחרות ביניהם היתה צמודה. ההבדל העיקרי הוא שניב לא פחד להביע רצון באופן גלוי, וכך לספק לה את תחושת הנינוחות שאפשרה לה לרצות אותו בחזרה.
בעוד נדב נדהם מכל משפט שיוצא לעדן מהפה "אני לא מאמין שאת אומרת את זה, זה כמו לדבר עם עצמי", אבל נמנע מלהסגיר את כל ההתלהבות שלו, ניב מתקשר איתה ולא במעגל סגור עם הפחדים של עצמו, וכך גורם לה להרגיש בנוח. הוא שם לב מתי היא לחוצה ומתי היא פתוחה, ומתנהג בהתאם, והכי חשוב - מבין שהיא צריכה לדעת שהוא רוצה אותה, כדי להחליט.
גם עכשיו, אחרי שעדן יצאה מהמשוואה ונשארה שם נטלי, נדב נופל בדיוק באותו מקום (בפרק של הערב, סרטון למעלה) ואולי יפסיד בסוף גם אותה, כי גם היא רוצה להרגיש שרוצים אותה, בדיוק הדבר שהוא לא מעז להביע.
נדב, שסובל מתסמונת הבחור המוצלח (שזה בחור שנחשב "מוצלח" אבל למעשה דוגר על בעיות ביטחון עצמי שהוא לא לגמרי מודע אליהן), רק "רמז" לעדן שהוא מתכנן אולי, מחר, לסגור את הפינה של ההחלטה כי נמאס לו להיות בפומו וחוסר וודאות, ועל הדרך גם הזכיר את הבחורה השנייה שהוא מדבר איתה, כדי להגן על עצמו על ידי הבהרה לעדן שהוא לא מחכה רק לה, שיש לו עוד אופציות, וכל זה כדי להסתיר את העובדה שהוא מרגיש פגיע באותו רגע. לא פלא שהוא התחרפן כשגילה שהיא בחרה בניב.
נכון, גם לי מפריע שפעולת הרצייה והחיזור מוטלת על הגברים בעיקר, והתפקיד הנשי מסתכם בהמתנה לפעולה מהצד הגברי. אין שום סיבה הגיונית למה עדן לא יכולה להיות זו שרוצה ומביעה את רצונה, ולא רק להיפך. זה לא הוגן עבור הגברים, ובעיקר משפיל עבור נשים, שכתוצאה יושבות חצי מהחיים שלהן וממתינות שירצו אותן. אבל זה המצב כרגע - אישה שיוזמת בשלב החיזור עדיין מתקבלת בחשדנות על ידי גברים ישראלים - ולהיפך. אנחנו כל כך רגילים למשחק הזה שכנראה ייקח לנו עוד כמה דורות לשנות אותו.
חבל רק שבנתיים אנחנו תקועים בלופ המשעמם הזה של חוסר הביטחון, ומפספסים חלק גדול מאד מהאינטראקציות שיכלו להיות זמינות לנו אם רק לא היינו כל כך מבוהלים. בדיוק כמו שאף אחד לא רוצה להיות הראשון שרוקד ברחבה, ככה אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמודה שהוא רוצה מישהו/י, וככה יוצא שכולנו מבזבזים את החיים בהמתנה לאישור, כדי להרשות לעצמנו פשוט לרצות בעצמנו.
זה לא רק פתאטי ועלוב, אלא שאירונית, כמו שנדב מדגים היטב - גרוע מבחינה אסטרטגית: הבעת הרצון עצמה משמשת כדלק מצוין להצתה אצל הצד השני. הבעות רצון מרומזות ומתונות יביאו להסכמות חלשות או אפילו להתרחקות של הצד השני, בעוד לקיחת סיכון רגשי הוא הכלי היעיל ביותר לשכנוע לתת את הצ'אנס הראשוני הדרוש. אולי שכחתם איך זה מרגיש, אבל קשה מאד לעמוד בפני מישהו שממש, אבל ממש רוצה אותך.