היום ראיתי את הפוסט הזה של השוער מחזיק את הפרס שקיבל - יד גדולה מזהב באיזור המפשעה, כאילו זו זקפה גדולה: "לזכור ודבר לא לשכוח, והם גם ככה לא מאפשרים לנו לשכוח: הם מטומטמים רצח, כדורגל זה בערך הדבר היחיד שמביא אותם לדמעות, ואנחנו תמיד נהיה עשרים צעדים לפניהם: יותר חכמות, רגישות, בוגרות, בעלות תבונה ומצחיקות מהם."
מכירים את המשפטים שנשים אומרות על גברים שרואים כדורגל? אתם יודעים לאיזה אני מתכוונת, המשפטים המזלזלים והמבזים, כאילו לראות כדורגל ולהתאבל כשמפסידים, או להתחרפן מרוב שמחה מעיד על בעיה במוח, ונגיד להרגיש דברים דומים בגלל סדרה תורכית זה הגיוני.
מאיפה זה מגיע? התשובה הקצרה היא שאנחנו מקנאות בכם. זה לא חדש, אם מישהו רוצה לראות את האמת כמו שהיא - יש לנו קנאת פין. האיבר שלנו הרבה יותר מסובך ובעייתי.
יש לנו קנאת מעמד, כי למרות שכל הכוח נמצא אצלכם - אחוזי השומן מגיעים אלינו.
וגם מאשימים אותנו בחוסר פרגון אחת לשניה, מה שנכון.
כמו ילד שגדל רעב, והפך למבוגר שאוכל מהר מהר לפני שייגמר, ככה גם קורה כשאת מיעוט מדוכא. המאבק הבלתי פוסק כדי להצדיק כל פעולה בסיסית, בסוף מפנימים את תחושת חוסר האפשרויות, וביחד זה הופך את הראייה לצרה יותר - גם אחת כלפי השניה, וברור שכלפי גברים.
עם ראייה צרה של אסיר, קצת יותר קשה לפרגן למי שנהנה בחופשה בקאריביים, וקשה במיוחד לפרגן לסוהרים עצמם. איך שאנחנו מייחסות לכדורגל הוא רק סיכום של הרעב שלעולם לא מסופק, שמגיע אוטומטית עם החיים שאחנו חיות בתודעת ה"חסר". הקנאה הבסיסית הזאת זולגת גם לכדורגל, שם אנחנו מקנאות בכם על כך שיש לכם מרחב בטוח כל כך שבו אתם יכולים להתנהג איך שאתם מרגישים, ולא ישפטו אתכם לא משנה מה תעשו.
השוער באמת יצא מטומטם ברמות, וכתמונה שמייצגת ניצחון גברי זה די מחריד. רק שצריך לזכור דבר אחד - ה"מטומטמים" האלה, שיכולים לבכות רק במשחק כדורגל, שרואים רק את הצרכים והיצרים שלהם - הם לא נבלים מרושעים, אלא ילדים חסרי אונים שקורסים תחת נטל הציפיות מהם, שבעיקר רוצים להרגיש יותר טוב. לנצח, להוכיח, להצליח להאמין רק לרגע שהם עומדים בדרישות של העולם מהם, והם נעזרים בדמויות האלה, שעושות את זה במקומם. ברמת התחושה אלה לא שחקני כדורגל, וזה לא מגרש - מסי ואמבפה הם גיבורי על שלובשים גלימה ומצילים בהירואיות שלהם את העולם הגברי, מעלים אותו לאידאל הדמיוני הזה שכגברים שואפים אליו, ועצם האפשרות הזאת היא התרופה שהם צריכים כדי להמשיך פה - וכשזה מצליח וגיבור העל אכן זוכה ללבוש את הגלימה, זה קתארזיס ששרק סיפור אגדה כמו הגמר הזה יכול לממש, וטיפול נפשי, מעבר לכל השאר.
כמה שקל יותר להיות גבר בעולם, אי אפשר לשכוח שהם חיים במרדף בלתי פוסק להשביע את רצון כולם - נוזפים בהם, מאשימים אותם, לא מרוצים מההישגים שלהם ושופטים אותם לפי פרמטרים אכזריים כמו כמה כסף יש להם, מה גודל הזין שלהם, וכמה הם אלפא יחסית לגברים אחרים. החיים שלהם די זוועה, אם תשאלו אותי.
למה נראה לכם שצצו כל כך הרבה מעגלי גברים? אתן יודעות מה הם עושים שם? מדברים, בוכים, מגיעים לתובנות - דברים שאנחנו עושות כל דקה, שהם ביום יום רגילים להדחיק הצידה, רק כדי להמשיך ולתפקד. אני רואה את הכדורגל כמפלט האחד שלהם - המגרש הוא סדנת ההתפתחות, המקום שהוא המרחב המוגן שלהם להרגיש אקסטזה, שברון לב, או אפילו להתפרק לגמרי בלי שאף אחד ישפוט.
במסגרת הכעס המוצדק של נשים על גברים הן נוטות לשכוח דבר אחד מאד חשוב - הם אמנם עדיין שולטים ברוב העולם וכל הכוח נמצא אצלם - אבל הכובד שמוטל עליהם כבד מנשוא, ואין להם מקום אחד להשתחרר בו, מלבד כדורגל.
אם חשדתי בזה מזמן, הגמר המטורלל הזה הוכיח את זה. כל הבכי וההתרגשות של המונדיאל הזה סיפקו צמא שנבנה במשך שנים של יובש רגשי, ופתאום, לחודש אחד, סוף היום הביא איתו רווחה נפשית כלשהי. עצם הידיעה שיש משהו שכולם חווים יחד, היא תרפויטית בטירוף. למען האמת, זה מדהים, אני לגמרי מבינה למה הספורט הזה על כל נגזרותיו הרגשיות, טומן בחובו כל כך הרבה עבור כל כך הרבה אנשים, הרבה מאד דברים טובים, אבל אולי מקור הזלזול (והמשפט 11 מטומטמים רצים אחרי כדור, שבאמת, אפשר כבר להפסיק להגיד אותו, אתמול) נולד פשוט כי זה עולם נפרד שבו אתם מממשים את הפוטנציאל הרגשי שהיינו רוצות שתממשו איתנו, והנפרדות הזאת היא זו שכואבת לנו.