שובו של נוכל הטינדר לחיינו בצורת תחקיר בן שני פרקים של חיים אתגר, גרם לי לתהות מחדש אילו סודות אנשים מסתירים מבני הזוג שלהם, ובאיזה שלב ההסתרה נחשבת נוכלות או התחזות. ומה איתי ועם בן הזוג שלי? עד אחרי הדייט השני שלנו, למשל, לא ידעתי שלבן זוגי כיום יש ילדים. אחרי שסיפר לי אני זוכרת שנבהלתי, לא מהילדים כמו מעצם ההסתרה שלהם.
זה גם מה שאמרתי לו אז. משהו בסגנון, "מדאיג אותי לחשוב מה עוד אתה מסתיר, ואם אני אראה אותך יום אחד אצל חיים אתגר". הוא צחק עליי שאני דרמטית, ואני צוחקת עליו עד היום, על שהכיר אותי בטקטיקה של נוכלים. אני עדיין עומדת על כך ש"פלוס שניים" הוא מידע שצריך להופיע בפרופיל באפליקציית ההיכרויות, עוד לפני המפגש הראשון.
לצד זה, אחרי שחיפשתי וגיליתי מה אחרים מסתירים מבני ובנות הזוג שלהם, אפשר לומר שנכנסתי לפרופורציות. כל השמות בכתבה בדויים, באופן מובן. או כמו שאמרה לי טלי, המרואיינת הראשונה שלנו, "אחרי הכל, בגדתי בבעלי עם קוקילידה, אני צריכה להיראות בציבור אחר כך".
כשבעלי ואני הכרנו הוא אמר שהוא יוצא רק עם טבעוניות", מספרת טלי, כיום בשנות השלושים לחייה. אבל אז הייתה בת 25, רווקה צעירה בשוק היכרויות קשוח וטבעונית חודש "מטעמי טרנד בעיקר". "אמרתי לעצמי, 'אני גם ככה צמחונית למדי, אני אנסה טבעונות'", היא מספרת. "אחרי חודש שבו התחלתי לנסות את הטבעונות, נרשמתי לאתר וכתבתי שאני טבעונית, הרי אני כזו כבר חודש", היא צוחקת על עצמה, "אז למה לא".
הוא היה בערך באותו הגיל, טבעוני מגיל 15 ופעיל בעלי זכויות חיים לשעבר, והדייטים שלהם הלכו מצויין. בזמן שהם מדלגים בין המסעדות הטבעוניות הכי טובות בתל אביב, טלי לא תיארה לעצמה עד כמה ההתחייבות הזו עלולה לסבך אותה בהמשך. רומיאו ויוליה, תל אביב 2014.
הבעיה התחילה כשהקשר נעשה רציני. "דיברנו על זה, והוא אמר שהוא, בבית שלו, לא מוכן שיכנסו מוצרים מהחי", נזכרת טלי. "שהוא לא מוכן לצאת עם מישהי לא טבעונית, ושבעצם הוא מצא אותי בגלל שרשמתי שאני טבעונית, כי הוא עשה סינון באוקייקיופיד למצוא טבעונים בלבד". הו, האיש הזה יודע בדיוק מה גורם לאישה להרגיש מיוחדת. "נשמתי עמוק, ואמרתי שלמרות שאני התחלתי להיות טבעונית מסיבות אחרות, וזה לא משהו שיש לי תשוקה אליו או חשוב לי מיוחד, אני מוכנה להישאר טבעונית בשבילו".
אבל כטבעם של דברים שאנחנו עושות ועושים בשביל מישהו אחר, ללא מחוייבות פנימית ועמוקה לדבר, גם התזונה הקשיחה הזו עתידה הייתה להיסדק. הקרייבינג הכניע אותה, וטלי החלה להגניב מוצרי חלב וביצים מתחת לרדאר. בתום מספר חודשים של נשנוש בסתר, הסוד התגלה במה שייזכר לדראון עולם כתקרית הקוקילידה.
"פעם אחת הבאתי קוקילידה ושמתי במקפיא, ורציתי לזכור לאכול ולזרוק לפני שהוא מגיע", אומרת טלי. "אבל ששכחתי שזה שם, ואיזה יום יומיים אחרי הוא גילה את זה במקפיא ועשה איתי את 'השיחה'". עוד לפני זה, היא מבהירה, הרגישה רע עם ההסתרה. "תכננתי לספר לו, וקיוויתי שיבין אותי, שאני אתנצל, אקפיד להיות טבעונית 'טובה' או שנמצא איזה פתרון", היא אומרת. "עוד לא הספקתי לספר לו - והוא גילה לבד".
כצפוי, רועי לא קיבל את זה טוב: "הוא הסביר לי שהוא נפגע כל כך מהמעשים שלי, והוא לא יודע אם הוא יכול בגלל לסמוך עלי יותר, והוא לא בטוח שאנחנו יכולים להישאר להיות ביחד, שהוא צריך זמן לחשוב על זה, שהוא לא מוכן להיות עם בת זוג שאוכלת דברים כאלה. הוא לקח את זה הרבה יותר קשה משיכולתי לדמיין בכלל, זה כאילו הוא הפסיק לראות אותי בתור בן אדם והיה תקוע בזה שבגדתי בו עם קוקילידה".
במשך יומיים-שלושה, לדבריה של טלי, רועי נעשה מרוחק ושתקן ולבסוף התייעץ גם חוג מכריו הטבעוני, מה לעשות. "אחרי כמה ימים הוא דיבר איתי שוב, ואמר שהוא מוכן לסלוח לי אם אני מבטיחה שלא אעשה את זה שוב", מספרת טלי. "הוא הקשיב לי ואמר שבגלל שזה כל כך חשוב לו, בפעם הבאה אם בא לי פיצה או גלידה או משהו, וזה מתגבר עלי ככה, שאני אדבר איתו, והוא ידאג לעזור להביא גרסה טבעונית של הדבר הזה".
טלי ורועי חתמו מעין חידוש נדרי טבעונות, הסכם שהחזיק מעמד במשך שנתיים. "ממש הייתי גאה בעצמי ובהקרבה שלי עבורו, שככה אני מוכנה להיות טבעונית עבור האהבה, ואם מישהו היה שואל אותי אם מותר לי משהו כזה או אחר, ספק טבעוני, הייתי אומרת "תשאלו את הרב - בעלי". חמוד או מדאיג, קשה להכריע.
ובאמת, על אף ההרמוניה שלכאורה שררה ביניהם, ועל אף שטלי בחרה על פניו נכון מכל הבחינות, ההקרבה שלה החלה לתסוס לכדי תסכול שהועצם לאור קשיים נוספים ביניהם. "מאסתי לגמרי מהקונספט", היא מתמצתת בפשטות. "החלטתי להיות אדם קצת יותר עצמאי, ולא לתת לו לדרוס את הרצונות שלי או להכתיב לי מה לעשות בתחום הזה ובאחרים".
ככה הרגשת, שהוא דורס את הרצונות שלך? מילים קשות.
"הרגשתי שהוא לא רואה אותי במערכת היחסים, את מה שאני רוצה וצריכה. הוא פשוט היה קובע עובדה כזו או אחרת, ואז - או שאני מתיישרת לפיה, או שזה לא מתאים. היה נדמה שיש מקום רק לדרך שלו ולאיך שהוא רואה את הדברים".
אז איך קורה שאתם עדיין ביחד? מה השתנה?
"אנחנו בתהליך כבר זמן מה. לפני שנתיים התחלנו ללכת לטיפול זוגי, יש עליות ומורדות, אבל אנחנו מנסים. כן יש שיפור, ונראה שהמשך הזוגיות שלנו היא לא מובטחת, אבל אנחנו באמת עושים מאמץ גדול ורואים שיפור. בבית האוכל רק טבעוני, ובחוץ אני מרשה לעצמי לאכול גם דברים אחרים והוא יודע את זה, למרות שזה לא הכי מוצא חן בעיניו. אני מרגישה שעם השנים גם הוא קצת התמתן וקיבל פרופורציות, וזה פחות נורא בעיניו, אבל זה לגמרי לא האידיאל מבחינתו".
כשמתרחקים מהסיפור של טלי ורועי, מעבר לפרטי הקוקילידה ההיתוליים, בסוף, יש לנו כאן קרע זוגי קלאסי על רקע אידאולוגיה והשקפת עולם. כזה לא חסר. אנחנו רואים את זה גם אצל זוגות שבהם צד אחד חוזר בתשובה, מתחלן, עובר צד על המפה הפוליטית או מתעקש לגדל את הילדים בדרך זו ולא אחרת. אם חושבים על זה ככה, בגידה עם קוקילידה לא נשמעת עד כדי כך מופרכת. אבל בגידה עם דירה, על זה בוודאות לא שמעתם.
זה הסיפור של שי, שהסתיר בזמנו מבת הזוג שלו את הדירה הנוספת שהחזיק מלבד דירתם המשותפת - רק בשביל ספייס. היום היא כבר אקסית, אבל אז, היו שניהם בזוגיות בת שנתיים, גרים קרוב וישנים יחד כל לילה. מעבר לדירה אחת נשמע כמו הצעד המתבקש, אבל שי לא היה בטוח שהוא רוצה.
"ניסיתי להסביר את זה אבל מבחינתה, זה היה או מגורים יחד או שנפרדים", הוא אומר. "אהבתי אותה, לא רציתי שניפרד". הפחדים שיחקו בהחלטותיו של שי תפקיד מרכזי - גם הפחד שמא יסרב למעבר, וגם הפחד מפני מה שיקרה אם יסכים. "נסיתי לחשוב מה יקרה אם אעבור לגור איתה הדירה שבה היא גרה, שהיא שלה ולא משכירות, ואז נפרד. אני אשאר בלי מקום וזה קצת ערער אותי".
היא לחצה, ולבסוף הוא הסכים. למעט עניין אחד: "לא סיפרתי לה שהשארתי את הדירה שלי ברשותי. "הייתי נשאר בעבודה לעשות 'שעות נוספות' או 'קופץ לחבר לראות משחק', כשבפועל הלכתי לדירה שלי. פעם אפילו סיפרתי שאני עם חברים בטיול ברמת הגולן רק כדי לעשות סופ"ש לבד בדירה".
מקום העבודה של זוגתו דאז היה קרוב מאוד לאותה דירה, מה שהקשה עליו לממש את הרומן עם ארבע קירותיו הקודמים. "הייתי עושה הערכת סיכונים - מתי היא יוצאת מהעבודה, מתי היא חוזרת", לדבריו. "הייתי צריך לוודא שהיא לא תהיה באזור כשאני נכנס או יוצא מהדירה. זה היה משהו כבד להסתיר, אבל ביני לביני אהבתי את הדירה ואת הזמן שהיה לי שם לבד. כי להיות לבד בדירה שלה ולהיות לבד בדירה שלי - זו הייתה הרגשה אחרת לגמרי".
מתי היה הרגע שאתה הולך על הרעיון המטורף הזה, להמשיך לגור גם בדירה ההיא, בהסתר?
"קצת לפני המעבר, היא הזכירה לי שחודש הבא אני עובר וצריך להודיע לבעל הדירה. אז ידעתי שאני ממשיך לשלם שכירות כרגיל. העברתי אליה חלק מהדברים שלי, בגדים וכאלה, ואת שאר הדברים שלי השארתי אצלי בדירה. תמיד אמרתי לעצמי שאם היא הייתה שמה לב שלא העברתי את הספרים אליה היא הייתה יודעת שיש לי עדיין מקום משלי, כי היו לי איזה 400 ספרים והיא אף פעם לא שאלה איפה הם".
חוסר תשומת הלב הזה בעצמו מעיד על בעיה שהייתה בקשר, לא?
"היו לנו בעיות בקשר, ואולי הן שהובילו אותי להסתיר. בסוף גם נפרדנו בגלל פערים שאי אפשר לגשר עליהם, שלא היו קשורים לדירה. אבל כן, במבט לאחור עם כל האהבה והתקופה שהיינו יחד זה לא היה קשר שהיה לגמרי טוב, ועובדה שלא סמכתי על זה שנחזיק. כי הדירה הייתה כמו ביטוח. שיהיה לי לאן ללכת אם ניפרד".
היום האקסית יודעת, כי שי סיפר לה קצת לפני שהקשר קרס לגמרי. "היה לנו ריב רציני", הוא נזכר. "יצאתי באמצע הלילה ולא חזרתי עד הבוקר. היא שאלה איפה ישנתי וסיפרתי לה, אבל היא לא האמינה. לקחתי אותה לדירה, והראיתי לה שרוב הדברים שלי עוד שם".
איך בת זוג מגיבה בכלל כשהיא מגלה דבר כזה?
"כעס, הרבה כעס. כי זאת באמת הייתה כמו בגידה. אמנם לא עם מישהי אחרת, אבל הסתרתי משהו ממש גדול. בדיעבד אני יודע שזה היה קשר לא בריא, וברור שאם הגענו למצב הזה היה עדיף להיפרד. עם בת הזוג הנוכחית שלי, ברור שזה לא יקרה".
קצת בדומה לסגנון הקומי בסיפור של טלי ורועי, אהבה בין חובבת קוקילידות לטבעוני טורבו, גם הסיפור של ירדן יושב על שני קצוות מנוגדים. מצד אחד ירדן, מכורה לגניבות ("לא קלפטומנית", היא מדייקת, אין לי מושג מה ההבדל) ובן זוגה דאז, נמרוד - סטודנט לפילוסופיה של המוסר. לפעמים מתחשק לי לנשק את המציאות על התסריטים שהיא מנפיקה לנו מטבעה. אבל כשיורדים לעומק הסיפור, הוא הרבה פחות מצחיק מהכותרת שלו.
"הפסיכולוגית שלי הגידרה את זה כ'מנגון הגנה כדי לא להתמודד עם הטראומה'", מסבירה ירדן. באותה תקופה, ירדן שוחררה מבית החולים "איתנים" על זוועותיו, כשהיא מאובחנת כסובלת מפוסט טראומה מורכבת בשל טראומת ילדות משוערת ובלתי ידועה.
לקשיים שחוותה ירדן מצאה פורקן בגניבות קטנות, מבלי להבין באותה התקופה שיש קשר בין השניים, ובשונה משי מסיפור הדירה, היא לא הצטיינה בהסתרה. "הוא היה רואה שיש דברים חדשים ושואל מאיפה הכסף, כי לא עבדתי באותה תקופה", מספרת ירדן. "כל פעם הייתי מוצאת משהו חדש ואומרת, 'קנו לי', 'מצאתי ברחוב', ככה במשך שנה, עד שנפרדנו. לעצמי הייתי מתרצת את זה כמאבק אקטיבי בקפיטליזם".
מה היית גונבת? דברים יקרים?
"הגניבה ראשונה ראשונה הייתה בגיל 17, שרשרת מחנות אקססוריז זולה. הרגשתי נורא וזרקתי אותה לפח. ההתמכרות המשיכה שנים אחר כך, ואת רוב מה שגנבתי אני לא זוכרת. הייתי יוצאת למין מסע גניבות תראפויטי בערך פעם-פעמיים בשבוע, בעיקר ספרים, בגדים ופיצ'פקעס מטומטמים. לא יהלומים וזהב".
בסופו של דבר השניים נפרדו, לדברי ירדן בשל מצבה הנפשי הרעוע, אבל על עניין הגניבות נמרוד לא גילה מעולם. היא לא סיפרה על הגניבות לאף אחד, ("אולי רק לחברה אחת", היא מסייגת), לא כל שכן לבן זוגה, הדוקטור למוסר. "אני בטוחה שהוא היה עושה לי הרצאות ומנסה לגרום לי להפסיק, ולא באמת התחשק לי להפסיק", מסבירה ירדן "הוא מאוד אהב לדבר על מוסר".
מעבר לזה, היא אומרת, לא ראתה בגניבות בעיה אמיתית, כזו שהכרחי להציף. "לא רציתי שמערכת היחסים תיסוב סביב משהו שמבחינתי היה כל כך פעוט. זה לגמרי היה סימפטום למשהו שצריך לטפל בו, אבל לא נראה לי שהיה כשלעצמו בעיה. הטרידו אותי דברים אחרים".
ומה היום, הפסקת עם זה?
"בעיית הגניבות טופלה, לא גנבתי כבר איזה שנתיים. עברתי להתמכרות לאלכוהול, אבל אני כבר לא גונבת מעשירים".
בהשוואה לזה, הסוד שנעמי, בסוף שנות השלושים לחייה, מסתירה עד היום מבן זוגה, נשמע קליל לגמרי. ודווקא בגלל זה, מעניין להבין מדוע הוסתר כל כך הרבה זמן. לפני שהכירו, היא מספרת, הלכה לאחד מאותם טיפולי לייזר שמסירים שבעים אחוז משיער הגוף ומותירים מקומות ספציפיים במיוחד כדרך הטבע, למקרה שהאופנה תשתנה ("ותודה לאל על זה", היא אומרת היום). זה קרה בשנות העשרים המוקדמות שלה, אז, לדבריה, הכחישה את הטיפולים כדי להחזיק ברושם שהיא כזו מלידה. "טמטום", היא מסכמת.
אבל לא זו הסיבה היחידה בגללה הסתירה את הטיפול הקוסמטי שעברה מבן זוגה הטרי. "בחברה החרדית, שגדלתי בה בגיל 20, מודל היופי מגה-מערבי", היא מסבירה. "הרבה פעמים חברה שמרנית מאמצת מודלי יופי מהפורנו כי אין רצף של נשים אמיתיות רק מדומיינות. לא ראיתי פורנו, אבל ככה דברו על יופי - חתיכה בלי שיער גוף ובלונדינית. נראה לי שהבנתי בצ'יק שהוא בכלל פרו-טבע - הוא היה איש גבעות מגוש עציון, איש אדמה שמעריך יופי טבעי - ושאלתי את עצמי מה עשיתי בעצם. יש מצב ששם זה התחיל הרצון להסתיר".
ומה לגבי היום? למה לא לספר? זה אפילו יכול להיות קצת מצחיק, לספר לו שהסתרת את זה, לא?
"היום זה נראה לי סוד קצת מטופש, אבל אני בעד שטחים פרטיים בתוך קשר. יש בזה ערך בעיניי. הוא כן שותף למחשבות שלי להגדיל שפתיים, אז הנה, לא הכל סוד. אני אולי מתביישת בטוטאליות של המחשבה שלי אז, שאישה צריכה להסיר שיער לפני חתונה או מפגש מיני, ושאשכרה הלכתי ושמתי על זה כסף. ולא כי אני רוצה ובוחרת, אלא כי ככה כולן עושות וזו לא שאלה בכלל. בלי קשר לזה, אולי יש בי עוד מקומות כאלה שרוצים שיחשוב שאני יפה ומהממת ומושלמת ולא מזדקנת. ובא לי גם לחבק את זה".
עם הדברים האחרונים שלה קל להזדהות. לא אני ולא היא שייכות לדור הזד, שמתגאות בהזרקות לשפתיים ובמתיחות ובניתוחי האף ומציגות את השינוי לראווה בסרטון טרנזישן בטיקטוק. אותנו, חרדיות או חילוניות בנות דור המילינאל, לימדו שיופי "אמיתי" הוא כזה שבא קומפלט מהטבע. אם שילמת על משהו, זה לא נחשב, זו רמאות. יותר מזה, עיסוק יתר בחיצוניות עושה אותך שטחית ופתטית, ואף שנדרש ממך לעמוד בסטנדרט יופי נוקשה, נדרש ממך גם לעשות את זה במקרה, בדרך אגב, קלאס באפס מאמץ.
התפישות הללו מושרשות בנו כה עמוק שהן נדמות כחלק אינטגרלי מאיתנו, ואנו מבחינות שהחזקנו בהן רק כשנחשף לפנינו עולם חדש, בו מותר אחרת. אנו נתקפות מבוכה, ומבקשות להשאיר מאחור את גלגולנו הקודם, הנכנע לעדר. נעמי מזכירה את המבוכה הזו. מהצד, נדמה שהסתירה את הסוד מעצמה יותר מאשר מבן זוגה. אם הייתה מספרת לו היום, אמרה לי מאוחר יותר, הוא לא היה עושה מזה עניין בכלל.
זה לא המקרה של סיוון, שהגיעה מרקע חרדי וגם היא התחתנה בגיל 20, ועברה לחיים משותפים שגילו פערים הולכים וגדלים בינה לבין בעלה. בשנים שלפני כן, היא מספרת, כבר עשתה צעדים ראשונים אל העולם שבחוץ. "התחלתי בגלאח של הראש, המשכתי בחצאיות זרוקות שמטאטאות את הרצפה, עשיתי שירות לאומי ועישנתי פרלמנט לייט ארוך". הסיגריות הן אלו ששברו את בעלה המיועד, נקרא לו משה, מסיבות מובנות שחוצות דת ואמונה. "הוא אמר ההורים שלו חולים מרוב סיגריות, מה שהיה נכון, ושזה דיל ברייקר מבחינתו", מספרת סיוון.
היא הפסיקה לעשן ביום החתונה, אך כעבור מספר שנים, עם תחילת לימודי התואר הראשון שלה, חזרה לעשן. בהתחלה שנוררה מאחרים, ואחר כך קנתה חפיסות משל עצמה והחביאה בתיקים של חברות. היא נתפסה מעשנת בזמן שהייתה, כך גילתה מאוחר יותר, בהריון עם בתה השניה.
"זה היה אסון בעיניו, בגידה", היא מתארת. "הפסקתי שוב, בכל זאת אישה בהריון, אבל חזרתי שוב כעבור כמה שנים". בדיעבד, היא אומרת, הפסקות העישון היו בריחה ונחמה מנישואים שלא באמת רצתה בהם. "בפעם הבאה שנתפסתי, כבר הייתי מוכנה: אמרתי לו שאני בעד להתגרש". הוא נבהל ופסק מאיומיו, אבל בשלב הזה, כך או כך, סיוון רצתה להתגרש. לא בגלל זה, אבל גם בעצם כן. "התגרשנו בגלל מה שזה ייצג", לדבריה. "האיש הזה מעולם לא ניסה להכיר אותי באמת או לאהוב את מי שאני באמת. הוא גרם לי למחנק רגשי, כלכלי, חברתי ומשפחתי".
היום, מספרת סיוון, היא נשואה בשנית, והפעם באושר, "לאיש שחושב שאני אלוהים בערך", לדבריה. "שרופה על התחת שלו", היא מוסיפה מליצית, "הוא מתנה אדירה בחיי". "אני בכלל לא מאמינה שאנחנו צריכים לדעת הכל אחד על השני". היום היא מעשנת רק סיגריה אלקטרונית, ומדי פעם גם ג'ויינט, עם האיש וישבנו. מולו, היא אומרת, אין הסתרות. "עם זאת, בעד להסתיר דברים", היא מסייגת, בדומה לדבריה של נעמי.
ובהמשך לדבריה של סיוון, אולי לא צריך לספר זה לזו הכל, אבל אם אתן מרגישות ומרגישים שנדרש מכם להסתיר מבן או בת הזוג סוד כבד שרובץ עליכם, אולי כדאי לבחון את מערכת היחסים מחדש. אחרי הכל, זוגיות בריאה לא אמורה לאלץ אתכם להחזיק דירה חשאית על מנת לשרוד אותה. תהיו כנים, גם בשביל עצמכם, אבל גם בשביל בני ובנות הזוג שלכם. לא מגיע להם לגלות אחרי תקופה ארוכה שיצאו עם סיימון לבייב.