לאדל בספלוב יש המון מזל - בגלל שהיא התחתנה לפני גיל 30, עשתה ילדה ראשונה בתוך זמן קצר יחסית מהחתונה והספיקה אפילו ילד נוסף בלי לפתוח פער גדול מדי, לא נכנסנו לה לרחם. עם זאת, מסתבר שחיטוט אגרסיבי בתוך אזור הרביה שלך הוא ממש לא הדבר היחיד שאישה בשנת 2023 צריכה להתמודד איתו - כי הנה, איזה כיף, אדל סגרה לעצמה קמפיין 5 דקות אחרי הלידה ואנחנו לרגע לא נשמח עבורה על כך שאישה שככל הנראה לא צריכה לעבודה יותר מדי (או לפחות ככה היא מציגה את עצמה ברשתות החברתיות) בכל זאת חתמה על חוזה עם חברה גדולה ונחשבת, הוציאה חשבונית וביססה את מעמדה כעוד אמא עובדת כשהצטלמה לקמפיין לעגלות. עכשיו אנחנו יכולים להיכנס לה לכיס ואם אפשר גם לתחת, לבטן ולירכיים, ובדרך להתעלם מכך שלקחו אותה בזכות מי שהיא וכנראה שהיה לה סיי בנוגע לאיך שהיא נראית ומה שהיא משדרת, והיא הסכימה ואולי אפילו אהבה את התוצאה הסופית.
לא, כי אנחנו נשים נאורות שמקבלות את כולן, אלא אם כן כולן נראות טוב אחרי לידה והתחתנו למשפחה אם כסף, נשים כאלו - אין להן זכות קיום, הן צריכות לשבת בבית ולהתבייש בכך שהן יפות, רזות ועשירות, והדרך היחידה שנאהב אותן היא אם הן יגרמו לנו להרגיש טוב עם הצלוליטיס שלנו ויספרו לנו כמה קשה להן, כמה הן רעבות וכמה הן מתביישות בעצמן ובגוף שלהן.
למי שלא מעודכנת, חברת עגלות גדולה השיקה קמפיין חדש שבו אדל בספלוב, שילדה לפני 5 דקות בערך (או ביולי 2022, ליתר דיוק) יושבת ליד העגלה לבושה בבגד גוף ומגפונים ונראית כמו אחות אבודה לבין קרדשיאן. אדל נראית מעולה, העגלה נראית נפלא, ובאופן כללי הקמפיין מוכר לנו חלום סקסי ויפיפה שנראה הרבה יותר כמו פרסומת לרכב ספורט מאשר לעגלת תינוקות. מה שקרה ברגע שהושק הקמפיין הוא כמובן צונאמי של שנאה (ויחסי ציבור מעולים).
פוסטים של אמהות כועסות שזועקות על כך שמדובר ב"אמהות שקופה", זעם על העולם הגברי שמציג נשים בעקבים כשהן אמורות להיות בטי שרט מלא פליטות וכתמי חלב ועצבים הולכים וגוברים על זה שמעיזים להציג לנו את האמהות כחלום ורוד ומעוצב. אה, וגם כמובן על כך שאדל נראית טוב ושיש לה כסף וכנראה גם מטפלת/ מאמנת כושר/ אחות לילה ועוד מיליון דברים שמאפשרים לה להיראות נפלא. חצופה.
אני חייבת לשאול לרגע את כל האמהות העייפות אחרי לידה, שגם אני הייתי אחת מהן - לא נמאס לכן? במקום לכעוס על נשים או לחילופין להתייחס אליהן כבובות נטולות מוח בידיהן של חברות אופנה או במקרה הזה עגלות, לא עדיף לעשות שנ"ץ? או שאולי נתחיל להבין שסובלנות וקבלת האחר אמורה באמת לכלול את כולן, ולא רק את אלו שגורמות לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
קודם כל אני ממש שמחה בשביל חברת העגלות, מסתבר שהם לחלוטין עשו את הבחירה הנכונה עם אדל, כי כמות הבאזז שהאמא לשניים הזו הביאה לחברה צריכה לזכות אותה בעוד בונוס שמן. ולמי שפספס - הלו, מדובר בקמפיין! כן - קמפיין אופנה! למוצר! ועוד כזה שבו לקחו אישה שבאמת עברה לידה, שמטפלת בשני ילדים (אם או בלי עזרה, תפסיקו לפתוח עליה עיניים כבר), לא דוגמנית שאמורה לשתוק ורק להיראות טוב. מדובר באישה שככל הנראה הסתכלה על התמונות ואמרה לצלם "וואו, אני נראית מעולה פה! איזה כיף!" ולא בילדה מתבגרת שלא מבינה שמחפיצים אותה עבור לייקים.
למי שפספס - מדובר בחברה שממתגת את עצמה כמותג פרימיום, וכבר שנים משתמשת במשפיעניות רשת יפיפיות כדי לקדם את עצמה. בין אם זו מלכת היופי ואשת העסקים טיטי איהנאו, מלכת הפדריישן שני פדר, המעצבת דניאל חג'ג' או המאפרת גל גונן, זהו מותג שמקשר את עצמו לסוג מאוד ספציפי של נשים - יפות, מטופחות ומתוקתקות, ובדרך כלל מרוויחות ומצליחות בזכות עצמן. נשים שמציגות סגנון חיים נוצץ וכשהן מצרפות אליו גם תינוק נוצץ, הן בוחרות בעגלה נוצצת. זה קהל היעד של העגלה הזאת, והלקוחות הפוטנציאליות במקרה הזה הן נשים דומות או כאלו שרוצות את סגנון החיים הזה. זו עגלה יקרה לאישה יקרה - למה? ככה. כי זה המוצר. כמו שיהלומים זה מוצר יקר ומרצדס זה מוצר יקר, כך גם העגלה. או לפחות זה מה שהקמפיין רוצה שתחוו כשתראו את אדל.
האם זה אומר שאדל לא סבלה כמו כולנו? ממש לא, להיפך - היא שיתפה את העוקבים שלה בקשיים שלה בלידה ולא מסתירה את מה שהיא עוברת.
האם יש אמהות שלמרות שהן נפוחות ועייפות וכואבות - רוצות להרגיש קצת נוצצות? כן. רובנו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי מהבית לאירוע בלי הבן שלי אחרי הלידה. הוא היה כמעט בן חודש, ונשאר עם שתי הסבתות יחד, ואני הסתובבתי מול המראה במשך שעה, ניסיתי למצוא שמלה שתגרום לי להרגיש קצת כמו מי שהייתי עשרה חודשים לפני. התאפרתי הכי יפה שיכולתי, עשיתי פן, מרחתי לק (בעצמי! כי לא היה לי זמן לעשות מניקור), שמתי מחטב וחגורה שתטשטש את הבטן, עליתי על עקבים ולמשך שעה שלמה הרגשתי יפה.
אמרתי שלום לכל החברים שלא ראיתי המון זמן, הראיתי תמונות של הבייבי, לקחתי שלוק קטן מכוס יין וברחתי בחזרה הביתה, כי הייתי צריכה להניק. אבל אתם יודעים מה? הרגשתי טוב ונראיתי טוב. האם אני צריכה להתנצל על זה שרציתי להרגיש טוב עם עצמי? האם העובדה שנראיתי לאנשים שמחה וקלילה ומאושרת הופכת את החוויה של האימהות שלי לאמיתית פחות? האם הייתי צריכה להגיע לשם עם חזיית הנקה שמבצבצת החוצה ורק להתלונן כמה קשה לי כדי שכולם ירחמו עלי וירגישו טוב עם עצמם?
לכעוס על עולם האופנה שהוא מציג לנו פרסומות יפות זה כבר מעייף, ולהציג את אדל כאישה טיפשה שלא מבינה שמחפיצים אותה עבור קמפיין זה מתנשא. אני מבינה שכל האמהות בפייסבוק עייפות ועצבניות, גם אני הייתי כזו, אבל אפשר להבין שאמהות היא לא רק ציצים דולפים, עייפות ועצבים. אמהות היא גם נשיות, וסקסיות, ועוצמה ויופי, וגם אם מציגים לנו רק פן אחד ממנה - זה לא מבטל את היתר. ואני לא יודעת למי אני מחדשת פה משהו, אבל כשמדובר בנשים (או בבני אדם לצורך העניין) יש הכל מהכל, ובזמן שכולם כועסים המותג מוכר עוד עגלה בזכות כל הפרסום החינמי, כך שאולי בפעם הבאה הם ירשו לעצמם מישהי נוצצת אפילו יותר.