בכל פרידה יש את הרגעים שבהם הגעגועים גוברים עלינו, והדחף להתקשר או לשלוח הודעה שיכורה לאקס עלול להכניע גם את החזקים ביותר, במקרה הגרוע נכנעים ועושים את הטעות, אבל לא חייבים - אפשר גם לכתוב את ההודעה ולשלוח אותה רק לעצמך - זה מפיג כאב, זה משחרר, ומונע פאדיחות, ובמחשב שלי יש כמות אינסופית של טקסטים כאלו בדיוק. אלעד סמוכה עלתה על השיטה (כן, קוראים לה אלעד. "אלעד הבת" היא רשומה אצלי בטלפון) וכשהיא עברה את הפרידה האחרונה שלה, השתמשה בה במשך תקופה, ואחרי שהתגברה, לקחה את זה עוד צעד קדימה והרימה מיזם תראפויטי קסום שכולו לב אחד גדול:
"בשנה האחרונה הייתי במערכת יחסים מאוד משמעותית עבורי, עד שזה התפוצץ לי בפרצוף, פערי תקשורת ושאר ירקות.. ומצאתי את הלב שלי דרוס." היא מספרת "נגיד פעם נהגתי לעבודה ומרוב דמעות הכול היה מטושטש וזה נגמר בנס. הייתי נועצת מבטי אימה בכל מי שחייך ברחוב, והנמסיס הכי גדול שלי הפך להיות המשפט 'זה עובר'."
ואיך עלה הרעיון של מועדון הלבבות?
"אחרי הרבה לילות במיטה בהם רציתי לסמס לבחור שלי, חבריי החכמים הציעו לכתוב את ההודעות אבל לשלוח אותן לעצמי - ככה יהיה לי את אקט "ההקלדה" ואקט "השליחה", פשוט זה לא יגיע אליו. והם צדקו באמת מצאתי בזה מזור. לאט לאט שיתפתי חברים בהודעות השבורות ששלחתי לעצמי, והם הרימו לי. מסתבר שלכולם כמעט יש הודעות שכתבו אבל מעולם לא שלחו.
איך משם זה הפך לערב הקראת ווטסאפים שבורים?
בגלל שהייתי נטולת פוזה או ניסיון לשדר שאני בסדר זה הוריד מאנשים מגננות כשהייתי אומרת: 'אני גמורה ורע לי' גם הם הרגישו נוח לשתף, וכמה שזה נשמע מובן מאליו - כשהפילטרים חוגגים, לאף אחת אין קמטים וכל הטוסיקים חטובים - היה מרענן לראות אחרים מתקלפים מולי ובאמת פגיעים."
קבלו כמה הודעות שהוקראו בערב הקודם:
הערב אקח מלטונין
איך אני יודעת שהערב אני אהיה חייבת לקחת מלטונין.
חשבתי השבוע על התיכון, ואז חשבתי עליך, על איזה ילד מתוק היית בתיכון.
והתגעגעתי כל כך לילד שהיית בתיכון. איך אפשר להתגעגע למי שהיית כשלא הכרתי אותך?
כי כל גבר נראה כמוך.
לכולם יש את ההליכה שלך ואת קו השיער שלך.
ואז האכזבה שזה לא אתה. אבל אז גם מגיעה הקלה שזה לא אתה, כי אני לא ביום משהו.
זה הצלצול שלך "שיר מספר שמונה" שאני מזמזמת לעצמי במוח ממש בשקט כדי שאפילו אני לא אשמע,
אבל אם אני אזמזם אותו, אולי הפלאפון שלי ישמע ויחליט לצלצל, ואז זה יהיה אתה.
זה שאני מדמיינת אותך מסתובב לי במטבח, מבשל ומשאיר את כל הארונות פתוחים.
מתרכז כמו אנלאדעתמה לפני שהופך את החביתה ואני מנסה לא להתפקע מצחוק.
אני יודעת שאני אהיה חייבת לקחת מלטונין כי אני לא מפסיקה לחשוב על כמה יפות האותיות של השם שלך.
וכמה יפה הן התנגנו לי בחיוך.
וכמה נעים היה לי לקטוע אותך כשאתה מדבר, עם האותיות שלך.
ומלא זמן לא אמרתי את האותיות של השם שלך.
אתה גם מדמיין את כל תל אביב מתולתלת?
אתה גם מתגעגע לאותיות של השם שלי?
אז הלילה פשוט אקח מלטונין.
אין מחוק כזה
הודעה קולית:
שומע רגע אתה פאקינג מחוק אצלי
אני לא מבינה מה הקטע שלך להיות גבר ולסיים את זה פשוט ולא להיפגש איתי יותר ולא לגרום לי להתאהב בך כל פעם כשאנחנו שוכבים, אני יותר לא נפגשת איתך לא רואה אותך יותר לא רוצה אותך יותר אני השבוע הולכת להזדיין עם מישהו אחר,
חאלס חאלס לא מבינה מה הקטע שלך
יאללה שאלתי את עצמי
אני מצחיקה אותו ? כן
אני מעניינת אותו?כן
יש לי שפה משותפת איתו? כן
יש לי מה לתת לו? כן
יש לו מה לתת לי
וללמד אותי ? כן
זה לא מספיק לך?
לך תעשה לייקים לילדות בנות שתיים באינסטגרם
ותאונן עליהן
אני איתך סיימתי
לא מעניין אותי יותר
ביי אני אפרגן לך מרחוק
לא רוצה לשמוע אותך יותר
ביי ביי ביי
אתה מחוק אצלי
אין מחוק כזה
לא היה ולא יהיה
ביי
בייי
פשוט
ביי
מאמן יח"ץ ציפינו ליותר: טריק ה"חתונה הסודית" של קניה ווסט
הפות, הנוכל, ונעמה זרביב: מצעד הסיפורים ההיסטריים של השבוע
"הגוף שלי מסוכן מדי עבור רשתות חברתיות - כי אני מושלמת באופן טבעי"
סקס גרוע, התאהבות שקרנית ואומנות הדחייה: מיתוס הדייט המושלם
יש להן משאבים בלתי נדלים והרבה זמן פנוי: סכומי העתק שמשקיעות הערביות בפלסטיקה
להשאיל אותך לרגע
איתן שלי
עבר יום, עברו איזה יומיים
אבל אני זוכרת את קולך ואת כולך, איך תמיד אכלתי אותך בעיניים.
כבר בטלפון הראשון היית מין אתה, וחייכתי וידעתי שזה יהיה "רומן גדול", כמו שהיו אומרים באותה תקופה, כשהיית מחייג אלי ומרים אפרכסת צהבהבה,
ואני הייתי מסתכלת מהמרפסת ובלי נשימה עד שראיתי פיאט. מרובעת. אפורה. חגיגה.
אולי היום ישנם כבר ביטויים יותר מוצלחים מ'רומן גדול' שמיטיבים לתאר כזאת תשוקה, כזאת מין אהבה, כזה דבק אנושי ומיוזע, חמוץ מהחמצה, מתוק כמו כל מה שגנוב. שגם מדביק אליך את טבעת הזהב הארורה, ואני רק חולמת עלינו זורקים אותה לים מסיפון של ספינה.
איתן שלי, איתן שלנו, אני ואתה ואנחנו.
העברנו כך שנה שנתיים.
פרי אהבה אחד, והנה מספר שניים
לא רצית את זה אז, אבל לא יכולתי להפיל וליפול פעמיים, ואיך שלא יהיה. גם אחרי כל השנים, תראה. אנחנו שניים. בעצם שלושה. מבחינתי יכולנו להיות גם עשרה.
אבל הלך עשור, הלכו כבר כמה.
ותמיד אמרת שאין אהבות נצחיות, רק "רומנים גדולים" וממילא זמניים, ומי כמוני יודעת.
יודעת יודעת.
אז עכשיו שאנחנו בני ארבע-מאות
לבטח איבדנו מעט מן החן, אפילו אנחנו.
אני ממילא לא רואה מימיני ולא רואה משמאלי, מתבגרת כך בנחת באותה מרפסת עם שקיקונים של רפואי.
חשבתי אולי, אם לגיברת שלך לא אכפת.
שוב להשאיל אותך לרגע שניים, יום או יומיים
עשור או כמה.
להפסיק לאהוב
הייתי צריך לדעת שאת לא איתי
שההודעות שלך אותן מעתיקה מליבך ומדביקה בליבי
את כמו כותבת אותן בסגנון סופי
ואז כשהלכנו בחורשה המוזרה השקטה
בסופה אמרת אתה נשאר כאן
ואני אלך הרבה כדי שנהיה רחוקים
את יודעת הנה הסתיו העלים מהעצים והלאה
לא מוצאים חיבור לענפים הם יעופו לארץ אחרת
וזרועי אחרת תחבוק
כי גם בלעדייך אין באפשרותי להפסיק לאהוב.
טיימינג
היינו אמורים להיות בשעה הזאת במוזיאון אבל אתה בפנימית ואני בקרדיולוגיה,
מתההההה (סליחה על הדימוי) שאוכל להשתחרר מכל החוטים ולבקר אותך.
אחת האחיות אמרה לי שזה סימן שזה לא הטיימינג הנכון בנינו בחיים והגורל התערב ושלח את שנינו לאישפוז.
אני דווקא מרגישה שהעולם רוצה רגע שנשרוף, נשבור (את הצלעות שלך והלב שלי) את העבר שלנו בשביל לקבל גוף חדש שיכיל את מה שיכול להיות בנינו.
מאז הלימודים אני חושבת עליך, אני לא מקבלת את זה שהקשר בנינו פשוט לא התחיל בכלל, מזה שני דייטים?!
"מאז הצלחתו של הערב הראשון בספטמבר 2021 (תוך שבוע כל הכרטיסים אזלו והצלחנו לתרום סכום מכובד לעמותת "אנשים יוצרים חברה" המסייעת לצעירים על הספקטרום להשתלב בחברה) אנשים פונים אליי ומבקשים עוד ערב כזה, בסוף הרמתי את הכפפה. את הערב הבא נקדיש לעמותת תיאטרון פלטפורמא - עמותה שמסייעת לנשים שעברו התעללות בבית להתמודד עם הטראומה דרך אומנות ותיאטרון.
גם הפעם תנחה את הערב עדי ששון, חברתי הקומיקאית, ותקליל את האווירה, ולאחר הקראת ההודעות נקנח עם הרצאה אורחת של ד"ר אנאבלה שקד (התארחה בתוכנית " לב שבור" של HOT) ותספר על לב שבור בימינו, ומה באמת קורה לנו במוח כשאנחנו באבדון אחרי פרידה."
רוצה גם להקריא? לוחצים פה להזמנת כרטיסים ותרומות