בוא תראה מה פספסת: האמת מאחורי השירים הזועמים של הכוכבות

לראשונה שמתי לב לטרנד ב"לך לישון" של אנה זק, אבל מאז התרבו השירים של הזמרות - גם בארץ וגם בחו"ל, שנדמה כי נכתבו עבור מטרה אחת עיקרית, והיא העצמה עצמית. שזה מהמם, אבל לא הבנתי רק דבר אחד - למה כל השירים האלה עוסקים בגברים שלא רצו/בגדו/ נגמר איתם מסיבה כלשהי, והאם זה באמת יכול להיחשב להעצמה כשחוסר הביטחון שמאחוריהם כל כך שקוף?

שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת את כל השירים האלה. אחלה טקסטים - הם משקפים את האמת העגומה של היחסים בין גברים לנשים, וזה לגמרי צריך להיות בשיח, והם מצחיקים. מצד שני, כמי שלא פעם אמרה טקסטים דומים על גברים מאכזבים, אני גם יודעת, לצערי הרב, שאין פה באמת עוצמה אמיתית.

יש פה ניסיון להעצמה, פנטזיה של העצמה, ורצון מאד גדול להאמין במילים האלה, שנאמרות בקול כמעין מנטרה - כשמאחוריהן, בשקט ובסתר, קיים עדיין פער עצום. היינו מאד רוצות להעריך את עצמנו מספיק כדי לא לאכול שיט מאף אחד, בטח שלא ממי שאנחנו שוכבות איתו, אבל מה לעשות שהמצב הנפוץ יותר, בעיקר בגילאים צעירים הוא בעצם שדה קרב שבו חוסר ביטחון ותחושת ערך עצמי נמוכה מנצחים ב-90% מהזמן. הטקסטים שהתת מודע מדקלם לנו בשקט כבר שנים, לרוב יותר עוצמתיים ויותר מושרשים מכל העצמה תיאורטית שקראנו או שמענו, ועדיין לא באמת הפנמנו ברמת החוויה.

"בעלי הרבה יותר שווה ממני - אנשים שואלים אם זה לא מפריע לי"
"חשפנות זו אומנות": התפשטו בכנסת כמחאה על סגירת המועדונים
חדירה נעימה: קטגורית צעצועי המין מושקת היום בסופרפארם
ישראל אוגלבו ונתנאל רודניצקי בזוגיות חדשה - למה הם חוטפים אש?

מישהו פה נזכר קצת מאוחר/ משהו פה יצא קצת מכוער/ פחות אחד/ יותר נחמד לחזור לבד הביתה/
זה לא מסובך/ רק אל תשלח לי הודעות בלילה

את ערה? לך לישון!/ בואי נצא? בחלום/ בטוחה? במיליון/ אני שרה כל היום/ בוא תראה מה פספסת
בוא תראה בוא תראה

רק אל תבקש ממני שוב סליחה/ וואלה זה מה יש שיהיה בהצלחה/ מה שלא יהיה אני כבר לא שלך/ רגע, מה זאת אומרת? יש לך מישהו?

זה שיר שהוא דוגמה מעולה לפער הזה. ההגיון הפסיכולוגי אומר שככל שהשיר לוחמני יותר, ככה הכאב שמסתתר מאחוריו גדול יותר. המילים מאד ברורות - בחורה שמנסה לא לומר לעצמה את האמת הפשוטה, והיא שהייתה פה דחייה (שאולי נובעת מקלקול אצל הצד השני, אבל זה לא משנה), ושהאגו שלה פצוע. הרי כל אחת שמישהו דוחה אותה מפנטזת ברמה זו או אחרת שהתרופה לתחושה הלא נעימה הזו תגיע בצורת חרטה ותחנונים מהצד השני, ושהשליטה על הסיטואציה תחזור אליה. יותר מזה - אנחנו אוהבות להגיד לעצמנו שכשהוא ירצה, נסרב לו - מה שהרבה יותר מהפעמים לא קורה, כי הצורך לפצות את עצמך גדול יותר מהיכולת באמת להפנים ולשחרר.

לא תתקן לי תעברית/ תזייף במכונית/ איזה בן אדם מדליק תמאוורר במעלית?/ לא תגנוב לי ת'כרית/ לא תחשוב שלא ראיתי כשהלכתי לשלם התחלת עם המלצרית?!/ לא תקרא לי בכיינית!/ חלשה ושקרנית!/ לא תגיד שבשירים שלי אין שום דבר קליט/ לא תהרוס לי תחיים את האיפור על הפנים!/ לך תספר לאחותך
שאפילו אחותי כבר לא סובלת אותך/ לך תבכה לאקסית שלך/ לא תקבל ת'חולצה בחזרה/ כי אפילו אחותי כבר לא סובלת אותך.

כאן הפגיעה כל כך חמורה שהבחורה צריכה לבטל כל מחשבה חיובית על הבחור כדי לאלחש אותה. ההתמודדות כל כך קשה שיש לה צורך לפסול אותו טוטאלית. היא מונה את תכונותיו הגרועות, כולל זכרונות רומנטיים על לילות משותפים יותר מאשר זיכרון שלילי על מחסור בכרית. מן הסתם היא מצאה חינניות ברוב התכונות האלה כל עוד הייתה איתו, או יותר גרוע - בחרה להתעלם מהן - רק כדי לא להיות לבד. המצב חמור אצל הבחורה בשיר הזה (זה לא משנה אם היא דמיונית או לא, כל עוד נשים שמאזינות מזדהות), כל כך חמור שלא הספיק לה לפרט את כל המגרעות לו לא הספיק לה, היא הייתה צריכה לגייס צבא של מלעיזים מבחוץ כדי שיעזרו לה לא לשבור את הגמילה - לפיכך "אפילו אחותי לא סובלת אותך".

היי בוי מה יש לך לומר לי/ ת'מדליק את המזגן למרות שקר לי/ מספר לי סיפורים ממלכת צ'ארלי/ מה אתה נורמלי, תגיד לי תנורמלי?/ היי בוי אתה בא מזה לא טוב/ מדבר על עצמך בגוף שלישי - סטופ
ביומן אני רושמת וקובעת/ יש לי יוגה בשקיעה ביום שבת/ אין לי זמן אליך בשגרה החדשה שלי

בוקר ציח וצח/ צהרים שאכט/ ערב קרחן/ איים ליבינג דה דרים

יש'תי בלעדיך יש'תי ברמותתת

הבחורה בשיר הזה יותר מתקדמת בתהליך ההחלמה שלה, אבל עדיין לא מספיק בכדי לשחרר - היא עדיין זוכרת אותו, למרות שעבר זמן ולמרות שלא הייתה אומללה כל הזמן הזה. הזיכרון שלו עדיין מפריע לה להמשיך הלאה למרות שהכל נראה כלפי חוץ טוב. יש כאן מאמץ די מיוזע להיות "הבחורה הזאת" ששותה שייקים פוטוגנים ויש לה יוגה בשקיעה, זו שרוצה להיראות הרבה יותר מאושרת ממה שהיא באמת, להעביר לו את המסר (באינסטגרם, דאאא) "אתה לא חשוב לי בכלל, ועדיף לי בלעדייך" כשלמעשה היא חושבת עליו חלק נכבד מהזמן.

סליחה, כבר לקחתי מטוס אחר/ לפה אני לא חוזרת/ אני לא רוצה עוד אכזבה/ אתה כל כך מחשיב את עצמך/ וכשהייתי צריכה אותך/ נתת את הגרסה הכי גרועה שלך

סורי, בייבי, כבר הרבה זמן שהייתי אמורה להעיף את החתול הזה (סלנג לזריקת הזבל החוצה)/ זאבה כמוני לא בנויה לטירונים/ זאבה כמוני לא בנויה לגברים כמוך/ הייתי גדולה עלייך/ ובגלל זה אתה עכשיו עם אחת בדיוק כמוך

זה בשביל להרגיז אותך/ תלעס ותבלע, תבלע ותלעס/ אני אלייך לא חוזרת/ גם אם תבכה או תתחנן/
זו לא אשמתי שמבקרים אותך/ אני רק עושה מוזיקה/ סליחה שהשפרצתי (בספרדית השפרצתי זה "סאלפיקה" והיא שרה את השורה הזו עם דגש על סוף המילה "פיקה" + דימוי לכך שהרעש הגיע בגללה, אבל זה נגע בו וכולם עליו עכשיו)

השארת לי כשכנה את החמות/ עם התקשורת בדלת וחובות (בהמשך לסיפור בו הואשם בהעלמת מס)
חשבת שפגעת בי, אבל הפכת אותך חזקה יותר/ נשים כבר לא בוכות, נשים מוציאות חשבוניות/
יש לה שם של בן אדם טוב/ אבל ברור מאוד (בספרדית "קלראמנטה" - דגש על "קלרה" - השם של בת הזוג החדשה שלו), שהיא לא כל כך טובה

תרגום מספרדית: טניה גרסיה

השיר של שאקירה מדבר על אישה שהפסידה הרבה יותר מהקודמות, והכעס שלה פחות חינני מזה הבנות הצעירות יותר, שלא פירקו משפחה ונבגדו אלא סתם חוו דחייה פשוטה, שאין לה יותר מדי השלכות על המציאות שלהן. הכעס אמנם גדול יותר, ומכאן גם הפרטים האיישים הספציפיים, ההשחרה של בת הזוג החדשה, ופסילתה של החמות. מצד שני, עולה מכאן גם תחושת ערך עצמי יציבה יותר, של אישה שכבר יודעת מי היא בלעדיו ומה היא יכולה לעשות ללא עזרתו, וממש לא זקוקה לגבר להישרדות שלה. ולמרות זאת, עצם כתיבת ופרסום השיר כמו שהוא, מעידה על גודל הפגיעה באמון, ומכילה מסר ברור וישיר, בלי משחקים, שמבהיר היטב שכל הגשרים נשרפו ואין דרך חזרה למרות האהבה - שעדיין קיימת.

היינו טובים, היינו זהב טהור/ סוג של חלום שאי אפשר למכור/ צדקנו עד שכבר לא/ בנינו בית וראינו אותו נשרף/ לא רציתי לעזוב אותך/ לא רציתי לשקר/ התחלתי לבכות אבל אז נזכרתי שאני

יכולה לקנות לעצמי פרחים/ אני יכולה לכתוב את שמי בחול/ יכולה לדבר עם עצמי שעות/ להגיד דברים שאתה לא מבין (ולעולם לא תבין)/ אני יכולה לקחת את עצמי לרקוד/ ויכולה להחזיק את היד של של עצמי/ כן, אני יכולה לאהוב אותי יותר ממך/ יכולה לאהוב אותי הרבה יותר טוב/ אני יכולה לאהוב את עצמי יותר, מותק

יכולה לצבוע את הציפורניים שלי באדום דובדבן/ להחליף את הוורדים שהשארת אחרייך/ בלי צער, בלי חרטה/ אני סולחת על כל מילה שאמרת/ אוף, לא רציתי לעזוב אותך, מותק/ לא רציתי להילחם/ התחלתי לבכות אבל אז נזכרתי בי.

גם מיילי כתבה שיר שאומרים שפונה ישירות לאקס שלה, והיא מייצגת את האישה שנפגעה לא פחות מכל השאר. אבל היא נמצאת כבר בשלהי ההחלמה שלה, והעיבוד שעשתה לכאב מעיד על רמת התפתחות אישית גבוהה יותר משל השאר. זה לא שהיא אדישה - היא כואבת, או לפחות כאבה, כי השיר נכתב בלשון עבר, בחירה שגם לה יש משמעות. היא כותבת לו רק אחרי שכבר עברה תהליך עם הדברים, הבינה את עצמה ואת מערכת היחסים, ובעיקר - לא שונאת ולא כועסת כבר. אחרת לא הייתה מודה בכך שלא רצתה לעזוב אותו, אלא נאלצה, כי - וזה הדבר הכי חשוב בשיר הזה - היא יודעת ששניהם טובים, ולא צריכה להאשים אף אחד במצב, אלא לוקחת אחריות על הצד שלה בעניין, מה שמאפשר לה לומר לו - אני סולחת על כל מילה שנאמרה.

זאת אישה ששחררה - והיכולת לאהוב את עצמך באמת יותר טוב מכל אחד אחר - זו העוצמה שצריך להגיע אליה, והדרך היחידה להמשיך הלאה על אמת.