יש לי חברה שכבר למדתי לעולם לא להחמיא לה על התכשיטים שלה. עשיתי את הטעות הזאת כמה וכמה פעמים, הייתי מחמיאה לה על שרשרת חדשה, צמיד שלא ראיתי או זוג עגילים, והפנים שלה היו נופלות. "זה מהריב שהיה לנו יומיים לפני יום ההולדת של הגדול" היא הצביעה פעם על צמיד זהב, "זה בגלל שהוא הבריז מהמסעדה שסגרתי ליום הנישאים שלנו בשביל עבודה", "העגילים האלו תמיד יזכירו לי את הריב שהיה לנו בצרפת". ככה זה אצלה - הם רבים, היא נעלבת, הוא הולך לאותה חנות תכשיטים קבועה, בוחר תכשיט בתקציב שתואם לגודל הריב, וחושב שהבעיה נפתרה. היא, מצידה, עונדת את התכשיטים האלו כמו מדליות שמזכירות לה ששרדה עוד מלחמה.
יש לי עוד חברה שכבר מזמן הודיעה לכולנו שלא נקנה לה מתנות כי "זה עונש להסתובב שעות בקניון להחליף הכל", ועוד אחת ששולחת לנו צילומי מסך של מה שהיא רוצה לפני יום ההולדת כי "חבל שסתם תבזבזו כסף על דברים שאני לא צריכה".
אישית, אני מאוד אוהבת מתנות ולא אוהבת לכוון אנשים למה שאני רוצה. אולי כי לא חוויתי "מתנות פוסט ריב" שבאות להשתיק אותי (הריבים שלי נפתרים בצורה זולה יותר מסתבר), ואני גם לא זוכרת מתנה שהרגשתי שאצטרך לתת משהו בתמורתה מתישהו בעתיד.
מתנות גורמות לי להרגיש מיוחדת - כאילו מישהו חשב עלי, ואז החליט לעשות עבורי משהו טוב. נכון, הן בדרך כלל מגיעות מחברה קרובה או מבני משפחה, אבל התחושה הזו, שאת חשובה למישהו, שהוא פינה זמן מהיום שלו, דיבר עם המוכרת, התייעץ, הסתבך והתרגש רק כדי להביא לך משהו מבטלת את העובדה שבסופו של דבר קיבלת בושם בניחוח של סבתא עייפה או חולצה שלעולם לא תלבשי.
וכך הגעתי לוויכוח עם חברה שלי, שהסבירה לי שהיא אסרה על בן הזוג שלה להביא לה מתנות ולפני כל אירוע חשוב היא פשוט קונה לעצמה את מה שהיא רוצה ומודיעה לו "מה הוא הביא לה". אני אמרתי שמה שחשוב זו המחשבה לפני ותהליך הקניה, היא, מצידה, הסבירה לי שאמנם בן הזוג שלה מקסים ומתחשב ודואג לה באינספור תחומים בחיים, אבל מתנות הן לא הצד החזק שלו - לפני כל אירוע חשוב הוא היה נכנס לחנות רנדומלית ופשוט קונה לה משהו "כי צריך", והמשהו הזה היה מוצא את דרכו לקופסת תכשיטים חשוכה במקרה הטוב או לפח במקרה הרע. היא מעדיפה להעריך את העובדה שהוא נותן לה לישון עוד שעה בשבת בזמן שהוא עם הילדים, ולא להתאכזב כל פעם מחדש מכך שאין לו את היכולת להבין מה הטעם שלה בתיקים. אני מבינה אותה, אבל חושבת שמדובר בטקס חשוב.
אז החלטתי לחקור את ההיסטוריה של הטקס הזה, ולהבין האם מדובר במהלך שהומצא על ידי חברות התכשיטים כדי להגדיל רווחים או שיש משהו עמוק יותר שמסתתר מאחורי פתק ההחלפה.
מסתבר שההיסטוריה של הטקס, בו אדם אחד מעניק לאדם אחר משהו, עתיקה בהרבה ממה שאנחנו חושבים והיא מחווטת בתוך ה-DNA שלנו. את המהלך של להגיש משהו למישהו אחר על מנת להראות חיבה אפשר לראות כבר אצל השימפנזים, כאשר זכרי שימפנזה מביאים אוכל לנקבות על להראות עניין כמהלך של חיזור. גם בתקופת האדם הקדמון נראה שהגברים היו מביאים "מתנות" לנשים על מנת ליצור תחושת חיבור ולהראות אהבה או הערכה.
וזה הלך והתפתח עם מנהיגי שבטים שהיו מראים הערכה על ידי מתנות כמו שיני חיות או אבנים מיוחדות שהוענקו לאלו שתרמו בצורה יוצאת דופן לשבט. אבל אלו מתנות שהגיעו בגלל תחושות אמיתיות כמו הערכה או אהבה ורצון לדאוג, לא מתנות שהגיעו "כי צריך".
על הטקסים הקבועים אנחנו צריכים להודות למצרים הקדמונים, הם אלו ש"המציאו" את מנהג "ימי ההולדת" - הם היו בונים פירמידות ומקדשים, מביאים תכשיטים, זרעי צמחים ופרחים ויבולים ביום בו היו מכתירים שליט חדש מתוך אמונה שמדובר ביום בו האלים יצרו חיים חדשים. אותו יום היה גם נחשב ליום בו "נולד" השליט, והוא היה נחגג מדי שנה, והתגלגל למה שאנחנו מכירים היום.
בימי הביניים הרצון להעניק פינה את מקומו לצורך ומניפולציה, שליטים התחילו לשלוח מתנות על מנת לבסס נאמנות בתקופות מלחמה, לבקש "טובה", או כפעולה דיפלומטית שמטרתה להראות עוצמה. מצד שני, זו היתה גם התקופה שבה המתנות הרומנטיות צברו תאוצה. גברים התחילו להביא לנשים תכשיטים ובגדים ואפילו התחילו לשיר סרנדות כחלק מהדרכים שלהם להראות את הרגשות שלהם לנשים שאותן אהבו כשלא הצליחו להביע את עצם במילים פשוטות.
אז כן, יש פה צד רומנטי ורגשי, אבל כמו בכל דבר, גם צד אפל. מתנות יכולות להיות מחווה מרגשת שלנצח תזכיר לנו רגע קסום, אבל היא גם יכולה להיות מניפולציה, פעולת השתקה או סתם משהו שגורם לנו להרגיש שמישהו מנסה לצאת ידי חובה. כשמישהו מביא לנו מתנה "כי צריך" או כי הוא יודע שהוא עשה משהו שפגע בנו כל ההתרגשות וההתלהבות מפנות את מקומן לטעם המר שנשאר אחרי שאנחנו מבינות שמישהו קונה את השתיקה שלנו, גם אם אנחנו ממש צריכות לצעוק.
אבל בבסיס של הטקס הזה, בו מעניקים משהו למישהו אחר, יש בעיקר רצון להרגיש טוב. המחקרים מדברים על כך שהמטרה בדרך כלל היא לייצר או לחזק חיבור רגשי. המעניק מראה את התחושות והרגשות שלו בתקווה לחלוק את אותם הרגשות עם מקבל המתנה. החיבורים הרגשיים האלו נותנים לנו תחושת ערך ושביעות רצון - הרי בסופו של דבר בני האדם רוצים ליצור קשרים חברתיים כל הזמן, ונתינת מתנות היא אחת הדרכים היעילות והפשוטות ביותר.
יש המון מחקרים שמדברים על הסיבות בגללן אנחנו אוהבים לתת מתנות, ואולי זו אחת הסיבות שמדובר במנהג ששרך עוד מימי האדם הקדמון. הסיבה היא בעיקר כימית - אנחנו פשוט מרגישים שמחים יותר כשאנחנו מעניקים מתנה. הגוף משחרר אנדורפינים ואנחנו מרגישים טוב יותר לגבי עצמנו כמו גם לגבי האדם שמקבל את המתנה. אנחנו גם מרגישים תחושה של מטרה שהושגה ושביעות רצון מתחושת החיבור שנחווית בזמן התהליך. והחלק המפתיע ביותר במחקרים מדבר על כך שכשאדם מתחיל להעניק מתנות, הטקס הזה מתחיל לקבל תאוצה בסביבה שלו. האדם שקיבל את המתנה ירצה להעניק בחזרה, והאנשים בסביבה שיצפו במהלך ירצו לחוות גם הם את תחושת החיבור, השמחה ושביעות הרצון שהם ראו, וכך יש סיכוי שיתחילו גם הם להעניק יותר ויותר מתנות בסביבה שלהם. מחקר שביקש מאנשים להעניק מתנות לאלו שקרובים אליהם בחן את תחושת הסיפוק הכללית של אותם האנשים וגילה שהם פשוט מרוצים יותר ושמחים יותר בחייהם מאלו שלא התבקשו להעניק מתנות.
בסופו של דבר מדובר במנהג שנמצא איתנו הרבה לפני מה שכולנו חושבים, ובין אם הוא נועד לייצר חיבור, למצוא בן או בת זוג, ליצור תחושה של השגת מטרה, לקבל משהו בתמורה או פשוט לגרום לנו להרגיש טוב יותר, כשאנחנו מעניקים מתוך רצון אמיתי אנחנו מרוויחים הרבה יותר מזה שמקבל את המתנה, ואנחנו אפילו מעודדים אחרים להעניק יותר.