הסמים, השנאה, החנופה והחד קרן: הנשים שעשו לנו את השבוע

בצל יום האישה, שבוע סוער עבר על נשותינו: אור שפיץ הודפסה על פרסומות לסמים, גלית דיסטל משווקת את ערוץ 14 כאילו חייה תלויים בזה, משפיעניות הרשת מתגלות שוב כמי שמשפיעות בעיקר על הכיס של עצמן, השנאה להיילי ביבר צוברת תאוצה ונועה קירל מביאה אותה בחד קרן דומה מאוד להרבה חדי קרן אחרים, במסר על ייחודיות ושוני. לפחות זה היה חמוד לאללה. חדשות הנשות, כבר מתחילות.

מלבד זה שמדובר כנראה במעשה פלילי ופגיעה אמיתית באופה ואושיית הרשת, חייבים להעריך ולו במעט את המעוף והיצירתיות שבחשיבה השיווקית מאחורי הדפסת פניה של אור שפיץ על פני פרסומות לסמים. כמי שגרה בסמוך לממלכת פחמימות האינסטה של שפיץ, אני יכולה לומר, אין הרבה מקומות שהעיצוב שלהם אומר לי "קריז" כמו זה. קריז לסוכר, כן? ובכל זאת, רק מכורי סוכר אמיתיים יודעים עד כמה דומה הדבר להתמכרות לנרקוטים. הקונספט הזה, אילו רק היה חוקי, כמובן, ומוסכם עם הפרזנטורית, גורם לי לחשוב על כיוונים מופלאים שהיה יכול להתפתח אליו. נגיד, סמי ציפי שביט או מיכל הקטנה או אפילו שרה נתניהו, נשים שמייצגות עבורי מצב תודעתי טריפי באמת. ואחרי שכל זה נאמר, המדור מתנגד לסחר בלתי חוקי בסמים וניצול נשים למכירתם, וכן תומך במאפים בפה מלא ליטרלי.

"מה נסגר עם הפרופיל של גלית דיסטל?" זו שאלה שאפשר לשאול בכל רגע נתון על כל רשת חברתית שבה שרת ההסברה נוכחת, אבל השבוע, לא מדובר בהטרלת הציבור הפופוליסטית הרגילה. מי שנחשף לתכניה לאחרונה, ודאי תהה מדוע היא משווקת את ערוץ 14 באמוק משל הייתה אני יומיים לפני הופעה בנווה שמרים. שום דבר כבר לא מוסתר, שום דבר לא מוסווה. דיסטל-אטבריאן אומרת ישירות לקהל שלה: ערוץ 14 הוא השופר שלי ושל הממשלה אותה אני מעריצה. זה אפילו לא ערוץ תקשורת, שהרי תקשורת מטרתה לאתגר את מושאי הסיקור - לא, זה הפסטידיסטל הפרטי שלי, ותפקידו ללטף אותי. היא מתחנפת למראיינים והם אליה, שלטון ועיתון מתנים אהבים זה עם זה והכל בפרהסיה, לעיני כל.

ובעצם, למה לה להסתיר או להסוות? זה מה שהקהל הדיסטל-אטבריאני אוהב. הוא לא רוצה לשמוע דיווח אמת, הוא רוצה לראות כפיים לממשלה ושמח, וזה מה שערוץ התעמולה הממשלתית מספק לו. אבל מה שמדהים מכל, אלה המגיבים שלא מזהים כל נורת אזהרה במיצג הביזארי הזה, ובו נציגת ציבור ושרה בממשלה משווקת להם ערוץ מסחרי. טוב, אחרי שמתרגלים לערוץ 14, אולי שום דבר כבר לא כל כך ביזארי למראה.

""ככה תזרים לשלישיה בשני צעדים פשוטים"" מעצימת הגברים מדברת
הסמים, השנאה, החנופה והחד קרן: הנשים שעשו לנו את השבוע
אתגר ה-boob lift שבר את הרשת: נשים מרימות חפצים עם השדיים

"סוף סוף תקשורת אמיתית!", מגיבים לה, "תקשורת אובייקטיבית!", ולפעמים מיד אחר כך, "תקשורת ימנית", מבלי להבחין באוקסימורון. תקשורת ימנית רציתם? קיבלתם, סוג של. נגיד. אין לזה דבר וחצי דבר עם אמת ואובייקטיביות, והפוליטיקאיות שלכן כל כך מזלזלות בכן שהם אפילו לא מתאמצות להעמיד פנים שכן. גם בי היא מזלזלת, גברת דיסטל, פוסטים על גבי פוסטים, ולכן אסיים בכמה מילים לכבוד השרה: אני כאן להזכיר לך שאת עובדת בשבילי. כן, גם בשבילי ובשביל כל אלה שפוחדים ממך פחד מוות, בזמן שאת עסוקה בהסתה נגדם. אם זה כל מה שיש לך להציע להסברה הישראלית, לא חייבים בכוח. באמת שלא. עכשיו פני את עצמך במטוטא מהרשת החברתית, ותתחילי לעבוד. יש לך אפילו מדפסת בשביל זה.

דרות הטיקטוק לא יכולות שלא להבחין ברוחות ההייט הנושבות לכיוונה של היילי ביבר, אשתו של ג'סטין, בעת האחרונה. הכל התחיל מעקיצה שלכאורה כיוונו היא וקיילי ג'נר כלפי האקסית המיתולוגית של ג'סטין, הלא היא סלינה גומז, ועל כך דובר מספיק בשבוע שעבר. דרמת הטיקטוק המופרזת לכל הדעות פתחה תיבת פנדורה ללא תחתית, ומתוכה נפוצו אל הרשת שלל סיפורים בלתי מחמיאים על היילי, חלקם בגוף ראשון, מפי נשים שנתקלו בה בימי חייהן והתרשמו כי מדובר, איך נאמר, בכלבתא. הווידויים נעים בין "היילי לא הסכימה לתת לי חתימה" ל"אני די בטוחה שראיתי אותה מתגנבת עם ג'סטין בזמן שהיה עם סלינה", ומעל כולם מרחפת האמירה הכללית שהיילי הנה מכשפופה רעה ומרשעת.

לתחושתי, אנו עומדות לפני מקרה אמבר הרד 2, ואסביר: כמו הרד, גם היילי היא אישה יפה על פי מדדים אוניברסליים, גם היא מקושרת לגבר מצליח ואהוב ממנה. עוד בדומה להרד, שונאים אותה כרגע כקונצנזוס, ואולי גם במידה רבה של צדק אך גם באובססיביות יתרה. זה התחיל מגינוי של התנהגות בלתי ראויה, והמשיך לנבירה אישית אל תוככי הביוגרפיה של ביבר (בולדווין לשעבר), באופן שמדיף בשלב הזה תאוות רכילות ושמחה לאיד.

האם צפיתי בסרטונים? צפיתי גם צפיתי וגם אצפה. האם נהנית? הנאה נרשמת, לא אוכל להתכחש למסקנות האלגוריתם. אינני מבדילה את עצמי מהקהל שרודף את היילי כרגע, שהרי אני מזינה את תוכן הנאצה בצפיותיי. אני כוללת את עצמי לחלוטין גם בחיזוי השלב הבא, שבו, בהסתמך על מקרה הרד, תקום תנועה נגדית שתציג את תלאות חייה של ביבר ותצביע על החדווה המיזוגנית בביטולה. אז כולנו כולל אותי נחוש אשמה, ונדבר על כך שמותר וכדאי להעביר ביקורת, אבל היא לגמרי חצתה את הגבול ועלינו לשים לב מתי אנחנו הופכים לביריון שאותו ביקרנו. ואין לי כוח לזה, אז בואו נתקדם הלאה כבר עכשיו.

"המפורסמים מציינים את יום האישה", כך נכתב אמול ברוב הוד והדר בסטורי של ערב טוב עם גיא פינס. המפורסמים שהתבטאו הם: אביב גפן, עדי אשכנזי, תקווה גדעון וקטיה אברבוך. שלוש נשים וגבר בסך הכל, שהתבלטו מעל ים של אינפלואנסריות בהחלטתם הנועזת - לומר. משהו. עזבו משהו על ממשלת הגברים, אפס מנכ"ליות בממשלה, פערי שכר, פגיעות מיניות, אלימות כלפי נשים, החלשת המערכת שאמונה הסטורית על זכויות נשים תוך הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים שמדירים אותן מקבלת ההחלטות - עזבו את הרזולוציות האלו. הם אמרו משהו. משהו עם מעט יותר תוכן מאשר, "יום האישה שמח לביאות שלי, קבלו 30% הנחה על בושם לפות", בזאת הסתכמה אמש מרבית ההשפעה ברשת של המכנות עצמן "משפיעניות". עבורן, יום האישה הוא בסך הכל מצע לריקון כיסינו הדל ממילא. בכל שנה זה כך, אך השנה, על רקע המתקפה הרב-כיוונית על מעמדן של הנשים בישראל, נראה הדבר מוזר ומנותק מתמיד.

הבה לא נתייפייף: כולנו מוכרים משהו. כולנו צריכות להתפרנס ורוצות לעשות זאת בכבוד ויותר מזה, על כך בין השאר אנחנו נלחמות. אין פמיניסטי יותר מלעודד בעלות עסקים. גם אני מציעה את מרכולתי ברשת, גם אני מציעה סיילים לרגל אירועים מיוחדים וכל זה בסדר גמור. אבל אם את קוראת לעצמך "משפיענית" - והרשי לי להיות דורין אטיאס לרגע - לא יתכן שזה התוכן היחידי שיש לך להציע. לא ביום כזה, לא בתקופה כזו. אך כיוון שבקידום נשים עסקינן, נסיים בנימה מרימה, ונזכיר בכל זאת משפיעניות אמיתיות שעשו לנו את יום האישה: מאיה לי לוי, פעילה פמיניסטית, בסרטון מעורר מחשבה; מיה דגן הטיקטוקרית ברצף סטוריז שנוגעים לנושאי השעה; ועוד שוודאי לא נקרו לפידי, אך מעוררות השראה ומספקות תוכן מעשיר, אקטואלי ומיטיב לנשים ברמה יום יומית.

סוף סוף זה קרה: האירוע עם הבילדאפ הכי מוגזם בעולם. נועה קירל, בחורה מוכשרת אמנם ומרשימה ללא ספק, בחשיפה חגיגית יותר מימי ההולדת של נורת' ווסט - לסונג החדש לאירווזיון. כמה עברנו עד אז: טיזר לשיר, פרומואים, ספירה לאחור, מאיה ורטהיימר מחבקת את קילה משל הייתה סבתי שנתקלת בכל ילדה זרה, כתבי כאן 11 שואלים את קירל האם היא מתרגשת, קירל נאלצת להפגין התרגשות למרות שהפקידה רגשותיה בידי סוללת היח"צ עוד בגיל 14, דיבורים דיבורים דיבורים, ובסוף כל זה - קליפ. על מסך. שאנחנו צופים בו דרך מסך נוסף.

ובכן, האזנתי לסונג, צפיתי בקליפ. מה אומר? מדובר בדיוק במוצר הבינוני לו ציפינו, ושאנו מקבלים מתוכנו וממרבית המדינות האחרות מדי שנה. לא שזה משנה יותר מדי, הרי לאור מצבה של ישראל בעולם כרגע, נפסיד בין כה וכה. יש סיכוי שהאירוויזיון הוא הקלף האחרון שנותר שלנו כנגד הרפורמה המשפטית. על כל פנים, אמנותית אין כאן שום הפתעה, לא לרעה ולא לחיוב.

אם ננצור בכל זאת משהו מהאירוע המנופח שלא לצורך הזה, זהו הרגע המתוק והמגומגם לאחר הקרנת הקליפ, שבו נשאלת קירל על משמעות השיר ומחרטטת עצמה לדעת כמוני בבגרות לספרות. קירל ידועה כמכונת עבודה, סייבורג פופ מהוקצע ומהודק עם מסרים מוכנים מראש לכל ראיון. זה חלק מהאפיל שלה ומה שעושה אותה לכל כך נערצת, אך גם מייצר לה תדמית מנוכרת, יש שיגידו מזוייפת. בדיוק בגלל זה הקהל מתלהב כשהוא מקבל ממנה משהו אנושי ובלתי מלוטש, וזה מה שהופך את רגעי הבלבול, הצחוק האותנטי או הבכי שלה, לכל כך מצפים ואהובים. יאללה נועה.