תוך כדי הריב של אלי (רותם סלע) ועידו (יהודה לוי), הייתה לי הארה: במובנים מסוימים, עבור הגבר, גם הריון טבעי עם בת הזוג דומה לתהליך פונדקאות. ברור שבלעדיו ההריון לא היה קורה, שחצי מהגנים הם שלו ושאבא הוא לא פחות חשוב מאמא, אבל טכנית - הפלא עצמו נוצר בגוף אחר, כך שמלבד ההשתתפות בחלק הראשוני, הגבר מלווה את כל התהליך מהצד, מעורב יותר או מעורב פחות. כמעט כמו להיות האם הביולוגית בתהליך הפונדקאי.
אולי זאת הסיבה שגברים רבים לא יכולים להבין את הצורך של נשים לחוות את ההיריון בעצמן, או את תחושת הכישלון והפגם של מי שלא מצליחה. "זה לא כזה סיפור", אומר הרופא של אלי בפרק הראשון, כשהוא מבשר לה שהחלום שלה לא יתגשם לעולם. "הגוף שלך לא עובד, ניקח גוף שכן עובד, 100% גנטיקה שלכם, אתם תשכחו שזה בכלל היה".
אבל זה כן סיפור.
אישית, אני מודה שגם אני לא מתיימרת להבין את זה עד הסוף, כי מעולם לא הרגשתי את הכמיהה להיות אמא ועדיין לא ניסיתי להפוך לכזאת. מה שאני כן מכירה זה את המבט החיצוני שמסתכל עלייך כעל כישלון רק בגלל שלא ניצלת את התפקיד שלשמו נועד הרחם שלך, בין אם זה מרצון או מחוסר ברירה.
זה מצחיק, כי בכל הארץ מסתובבת עכשיו "צעדת השפחות" ואני חושבת שאולי כדאי לתת לה לעשות גם סיבוב בראש של כולנו. כי מתקדמים וליברליים ככל שנחשוב שאנחנו, החברה שלנו עדיין רואה נשים קודם כל בתור רחם מהלך, ואם הרחם שלך לא בשימוש - את מסכנה ופגומה.
המבט החיצוני הזה באמת קיים שם בחוץ, אנחנו לא מדמיינות אותו ולא ממציאות אותו, והוא חודר אל תוך תאי המוח ונימי הנפש שלנו, עד שהוא הופך גם לדרך שבה אנחנו מסתכלות על עצמנו. הוא כל כך הרסני, שגם אם כבר יש ילד בריא בתמונה, תודה לאל, יש נשים שמרגישות שנכשלו רק בגלל שהוא בא לעולם בדרך לא טבעית, אפילו אם הדרך הלא טבעית הזאת הייתה "בסך הכל" ניתוח קיסרי במקום לידה וגינלית, ובטח אם היא כללה תרומת ביצית או תהליך פונדקאות.
הפרק של אתמול הראה באכזריות שוברת לב איך אפילו בעיני עידו, הגבר הרגיש, המתקדם והתומך, אלי היא אמא פחות טובה, רק בגלל שהיא לא מצליחה להרות וללדת בעצמה. למרות שהיא עברה טיפולים קשים וכואבים, למרות שהיא חוקרת ובודקת ומקשיבה לעצות של הרופאים, ומקפידה על כל בדיקה ועל כל ויטמין, הוא סומך יותר על חן - אישה שבבירור ובמודע מסכנת את הבן שלו, בזמן שהיא מגדלת אותו ברחמה.
לישראליות ירד הלחץ מחתונה: דו"ח הדייטינג הגדול
ביהמ"ש קבע: האם תפגוש את ילדיה רק בסופי שבוע. מדוע?
אני מאמנת שמנמנה, וככה אני מגדירה מחדש את המושג "כושר"
זה רדיקלי: יש סגנון יחסים חדש בעיר שמעולם לא שמעתם עליו
חן "יודעת יותר טוב מהרופא מה קורה אצלה בגוף" וטוענת שהעובר בסדר למרות הכאבים ולמרות שהרופא מדבר על הפלה, בעוד שאלי, שבבירור לא יודעת מה ילדים אוהבים לעשות או לאכול (ובאיזה כמויות), אפילו לא הרגישה את ההפלה שהיא עברה. וכמובן שעל הדרך היא גם האישה האשכנזייה, הקרה, זו שלא יודעת ליהנות, ושמפתיע לשמוע שלבשל כמו שצריך היא יכולה.
עידו, למעשה, מקיא על אלי את כל מה שאמא שלו אמרה עליה פרק או שניים קודם לכן - שהיא פרינססה, שהיא דאגה רק לעצמה ולקריירה שלה ושהכל עושים בשבילה - וממחיש את האופן שבו אנחנו מנציחים את התפקיד המסורתי של האישה ואת המגבלות שכובלות אותה, גם כשכבר יש לנו כל כך הרבה אמצעים טכנולוגיים שיכולים לשחרר אותה.
הרי אין שום היגיון בקשירת קשר בין התפקוד של מערכת הרבייה של אישה לבין טיבה כאם. זו מחשבה פרימיטיבית שעושה עוול למיליוני אימהות בעולם, ויש בה גם מן הצביעות. כי אם היעדר חיבור תוך-בטני מרמז על פגם ביכולות ההורות של האישה, איך יכול להיות שהורים מאמצים, גייז או אפילו אבות יכולים להיות הורים טובים? גם אצלם החיבור הזה לא קיים.
אין ספק שהחיבור הזה הוא פלאי ואני מבינה לחלוטין כל אישה שמתאבלת על היעדרו. אבל אין בהיעדרו כדי להעיד על יכולותיה להיות אמא נפלאה שמחוברת לילד שלה - בדיוק כמו שהאבא שלו מחובר אליו - בכל נימי נשמתה.
מדובר באמצעים טכנולוגיים שמצליחים, לפחות במידה מסוימת, להתגבר על חוסר השוויון הביולוגי בין גברים לנשים. אמצעים שכבר הביאו, ועוד יכולים להביא לשחרור אדיר. בדיוק כמו שאמצעים טכנולוגיים אחרים מאפשרים לנו היום לחיות עד גיל מתקדם או להתגבר על מחלות שהיו קטלניות בעבר. אבל בעוד שאת תוחלת החיים הארוכה שלנו אנחנו חוגגים, סביב האפשרויות שניתנות בתחום הפריון יש בושה ואשמה, וזה רק כי התפיסות והדעות הקדומות שלנו עוד לא יישרו קו עם הטכנולוגיה.
זה מספיק קשה להבין שאת צריכה לוותר על חלקים מהחלום הכי גדול שלך, ולהשלים עם גרסת המציאות של החיים, שתמיד תהיה שונה מכפי שדמיינת אותה. אבל אנחנו כבר לא חיים בעולם שיש בו רק גרסה אחת - דרך הטבע - וטוב שכך, כי כל אחת מאיתנו יכולה לפחות לנסות ליצור לעצמה גרסה משלה.
יש היום כל כך הרבה פתרונות מדעיים, החל מפונדקאות וטיפולי פוריות וכלה בתחליפי חלב, שמאפשרים לנשים להתגבר ולו במעט על המגבלות של הטבע, במקרים בהם הן רוצות או נאלצות לעשות זאת. הפתרונות האלה מאפשרים לנשים להיות יותר מרחם מהלך וכן - להיות קצת פרינססות, מה יש. לדאוג לעצמן, להנות מהחיים, לבנות קריירה, להתקדם, לא להיות תלויות בזוגיות. והם גם אלו שמאפשרים לנשים (ולגברים, אגב, כי גם להם יכולות להיות בעיות פוריות) להגשים את חלום ההורות שאחרת אולי לא היה מתגשם לעולם.