עירית ברנר. באדיבות המצולמים
באדיבות המצולמים

רק לא פריווילגים: דודי אמסלם והחלום הישראלי המכוער

עירית ברנר

עודכן לאחרונה: 16.3.2023 / 8:25

בעקבות נאומו הבלתי ייאמן של דודי אמסלם על המרצדסים והרולקסים, תופעת האומללות והתחרות מי מסכן יותר, עלתה מדרגה - נעשה הכל, פה בישראל, רק שלא יחשבו שאנחנו פריווילגים. עירית ברנר מפנקת בטור אישי

לאחרונה מיניתי את עצמי לאנתרופולוגית החוקרת את האומללות הישראלית לדורותיה. או בשפה האקטואלית של היום "אני? אני פריווילגית?".

התופעה קיימת כבר מזמן אבל לאחרונה גאתה בעקבות נאומו הבלתי ייאמן של ח"כ דודי אמסלם, סליחה, המועמד להיות שר נוסף במשרד המשפטים (זה תקוע בגלל סמכויות ובעיקר בתהייה איזו לשכה תינתן לו, כך מדווחים לי באוזנייה). ולמי שנפש על ענן ביום שנאם אז אזכיר שהלז בישר שראה במו עיניו שמאות האלפים המוחים בקפלן הגיעו במרצדסים ועל ידם נצץ שעון רולקס של הביוקר וצווח בגרון ניחר פ ר י ו ו י ל ג ים! תרגום: אשכנזים.

תוך דקות הרשת התמלאה בפוסטים בסגנון "חיים שכאלה" ובהם ההיסטוריה המרהיבה של האומללות הישראלית המוכיחה פיקסל על גבי צג: "לא! אנחנו לא פריווילגים."

צללתי וחקרתי.

הבלנדר: זה ללא ספק צעצוע המין הכי מוגזם שראינו. וראינו
מהמשטרה לתעשיית המין: הקריירה הסקסית של הקצין לשעבר
75% מהרווקים יודעים שהטלפון הורס את מערכות היחסים שלהם

נתחיל מזה בישראל אין שכבת אזרחים שהגיעה על אונייה בסגנון ה"מיי פלאור" האמריקאי. אם תחפשו ותמצאו אזרחים המעידים על עצמם שהם דור שמיני מצד אבא ודור שביעי מצד אמא, תצליחו לכנס אותם בחדר אחד ושם גם יחכה לכם גיל חובב שישמח לספר לכם שבסוף המאה ה-19 בארץ ישראל זה נחשב לבושה במשפחה ספרדית להתחתן עם נצר אשכנזי.

שודדי ים סומלים מחזיקים באנשי צוות כבני ערובה על סיפון אוניה שחטפו, מפרץ עדן, 19 באוקטובר 2008. Photo by Jason Zalasky/U.S. Navy via Getty Images, GettyImages
זו לא המיי פלוור, אבל זה דומה כמו רולקס וקרטייה/GettyImages, Photo by Jason Zalasky/U.S. Navy via Getty Images

אז מה יש כן? או. החלוקה הגסה היא כזו:

יש את המגדרית נשים-גברים, ויש את הקלאסית ספרדים/מזרחיים-אשכנזים. בתוך זה קיימת תת חלוקה נוספת, של דתיים, חרדים, עולים מברית המועצות, ובל נשכח את הלהט"בים. וכולם אומללים, כל מיעוט בדרכו הוא, ולא - הם דורשים להדגיש - לא פריווילגים.

קראתי, קראתי עשרות אם לא מאות פוסטים.

לדוגמא אחינו המזרחים. לא מעט נשים סיפרו שלא עברו ראיון עבודה כי שם משפחתם מהבית מזרחי (נגיד אבוטבול) אבל מרגע שהתחתנו עם איזה רוזנצווייג או פרידמן ושינו את שם משפחתן הכל קרה, כל הדלתות נפתחו, והן הן רק היו צריכות לבחור. עכשיו לכו תוכיחו שזה לא כך.

בתוך האשכנזיות יש גם את השוס אם כל השוסים, זה של ניצולי השואה והדורות שבאו אחריה. עד לפני כמה שנים זה לקח את כל הקופה, היום גם זה כבר לא. נשים תכתובנה על ההישרדות שוברת הלב של הוריהם (מחנות עבודה, נאצים, תספרנה איך התחבאו בקיר אצל גוי .. נו אתם מכירים), רק כדי שבסוף איזה מטומטם (מזרחי כמובן) יכתוב להן "די נו אתם והשואה שלכם נמאסתם, קיבלתם פיצויים מגרמניה, תסתמו."

מסקנה - בדיוק - אתם פריוולגים. והעלבון יהדהד תוך כדי זמזום ההמנון "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". גברים יקפידו לציין בנושא מאורעות השואה את גבורתם של מי מהוריהם וישתפו בקפדנות מייגעת תאריכים, מיקומים, ויקנחו ב"זו הסיבה שהלכתי ל -טיס/ מטכ"ל/ צנחנים", ויציינו שנלחמו ברוב מלחמות ישראל כי "לא עוד".

אז אנחנו שארית הפליטה של הפריוולגים? השתגעתם?

רולקס. ShutterStock
נחשו: רוקלס או קרטייה?/ShutterStock

גברים לעומת זאת, בטון של "לא תשפילו אותנו יותר" (מי המשפיל? התשובה אצל אבישי בן חיים), שוטחים את הקלאסיקה הבאה: ההורינו הגיעו לארץ, זרקו אותנו למעברות, האבא עבד בנטיעת עצים אך היה מובטל הרבה כי הבוס האשכנזי התעלל בו. הובילו אותנו במשאיות לאיזה חור בפריפריה (משאיות הולך חזק) והאמא לרוב מוצגת כמטופלת באין ספור ילדים, אבל מה? איזה אוכל היא בישלה רק מלקטוף חובזה בחצר המעברה. ותמיד צמד המילים פנקס אדום ומפא"י יקשטו את הטקסט.

גם בתוך הקבוצה הזו יש חלוקה. יש את הגאים (המקוריים) - למשל, נכוןֿ, הורינו הגיעו מעיראק חסרי כל, אבל גידלו אותנו בכבוד, התעקשו על השכלה והנה הגענו עד הלום, ומי אתה אמסלם שתשפיל אותנו (ההשפלה משחקת תפקידים רבים ומגוונים בסאגה הזו).

רוצים עוד קצת אשכנזיות לדייסה? בבקשה.
גם כאן זה מתחלק לשני חלקים עיקריים. יש את הוותיקים, סבא רבא הגיע כחלוץֿ, ייבש ביצות, הזיז סלעים עם השיניים (כי בידיים הוא בדיוק זרע משהו) ומוסיפים לתבשיל פרעות, ערבים, חודשי קיץ מתישים ויתושים. אז גם לנו אי אפשר לקרוא לנו פריווליגים. בקרב הקבוצה הזו תמצאו לא מעט קיבוצניקים. הקיבוצניקיות גם תמיד תוספנה את הילדות המאתגרת בבתי הילדים, בלינה המשותפת - ומפגש בן שעה אחת ביום עם ההורים. כי - בדיוק, ההורים עבדו, לחמו, שמרו על הגבולות. בקיצור נורא. אנחנו פריוולגים? בנינו בשבילכם את הארץ!!! הם יאמרו כשברקע מתנגן הגבעתרון.

חלוצות עבריות חורשות את שדות קיבוץ עין חרוד, 1 במאי 1934. GettyImages
אנחנו? פריווליגיות?/GettyImages

נכון, אי אפשר לצאת מזה, וגם לא צריך לנסות. המסקנה אם כך - כולנו פריוולגים ופריווילגיות - נשים בארץ לא צריכות ללכת עם אבא או אח בוגר לפתוח חשבון בנק, לא לעטות סמרטוטים על הראש בגלל ציווי משטרי, ואנחנו כבר יכולות להצביע - אפילו חמש פעמים בשנתיים (הידעתן שנשים בשוויץ לא יכלו להצביע עד שנות ה 60?).

הזכרתי בתחילה את המיי- פלאוור של האמריקאים וכאן טמון ההבדל. באמריקה, האם המיתולוגית של עמי המהגרים, להיות פריווילגים זו זכות - החלום האמריקאי הוא לקנות בית עם גדר לבנה, מכונית מותגית שלא לאמר רולקס ודומיו כי אצלם מראית העין של פריוולגיה שווה להצלחה. בעוד אצלנו? הצלחה חייבת לבוא עם אומללות בצידה. אם החלום האמריקאי הוא "יש לי רולקס בגלל שעבדתי והשגתי אחד", החלום הישראלי הוא יש לי רולקס כי סבלתי בשבילו מלא". אחרת איך ידע אמסלם שמגיע לנו לחיות במדינת היהודים הכשרים?

אגב, דווקא אמסלם מסביר את זה הכי טוב במעשים - לא בדיבורים: אחרי נאום הרולקסים, כשהוא עצמו נתפס עם שעון קארטייה, הצדיק את שעונו בהוכחת אומללות שעומדת מאחורי סיפור הקרטייה, והסביר שזה היה של אח שלו שנפטר ממחלה קשה, שהוריש לו את השעון כי סעד אותו. לאמור, זה בכלל לא שעון, זו מצבה, וההצדקה הכי חשובה: "סבלתי בשבילו מלא".

ולכבוד הפסח הפריווליגי שעומד לבוא עלינו לטובה, הנה כמה דברים שיקלו על האומללות

ניקוי לפסח. עיבוד תמונות,
ניקוי לפסח/עיבוד תמונות

שמפו
אני מכירה ואף מחבבת את המוצר הזה מזה שנים, החידוש של סנו - ניחוח של מרכך כביסה. לא תמיד יש אפשרות לשלוח שטיחים או ריפודים לניקוי מקצועי ויסודי, אז הנה פיתרון לקראת החג. מדובר בקצף ("שמפו") שיש להציפו על השטיח או הספה ואחר כך לשאוב. הצבעים יבהקו ותהיה תחושה נעימה של ניקיון. שימו לב! תמיד לנסות על חתיכה קטנה מהאריג ולבדוק שלא ירד צבע או השד יודע מה. מניסיוני זה מעולם לא קרה.

מרכך
ב"סוד" יצאו בימים אלו עם שני מרככי כביסה חדשים. זה שכבש אותי בניחוח המלדיבים. אולי בגלל שלא הייתי שם מעולם. בכול אופן כשהוצאתי את המגבות מהמייבש האף שלי טבע בעונג במגבות הריחניות.

סבון
או בשמו השיווקי "קצף אמבטיה" (כאילו שלמישהו יש כוח וזמן לעשות אמבטיה). הסבון הינו מוצר מתוך מארז ממש מפנק ושבו מבחר מוצרים אבל ניסיתי רק אותו (בנתיים) בניחוח האהוד עלי פרי הדר ובמקרה זה ממחוזות יפן היוזו, של ללין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully