פרק 3 פוגש אותנו במקום הרגיל של "אהבה חדשה" בשלב הזה - ארבעה זוגות שכפו על עצמם חיים משותפים, מנסים לתקשר ולהתמודד עם הגזירה במשך שלושה ימים, כשכל אחד מנהל מאבק עם עצמו והשדים שלו. בנתיים הנשים מתלוננות על הגברים, והגברים מנסים להבין מה הן לעזאזל רוצות מהם. יובל לא רוצה לשמור כשרות, נויה לא רוצה גבר מרצה שמצריך ממנה עדינות, דניאל לא יכולה שמכרכרים סביבה ככה כי זה לא אמין, ולי-ים מחפשת את הרגש אצל אסף הרופא כדי להרשות לעצמה להיכנע לדרישותיו למגעים רומנטיים טרם זמנם.
"אוי, סליחה!" דברים שאף אחת לא רוצה לשמוע תוך כדי סקס
חשבת שהפאק בוי נעלם? לא - הוא רק מתחבא, וממש מתחת לאף שלנו
שברה את שיא גינס עם 15,000 פירסינג, כולל 3,500 רק ב.. נרתיק
מגע מול רגש: לי-ים ורועי
הקונפליקט של לי-ים בקשר לאסף הרופא, או בשמו השני "חלומה של כל אם עברייה", הוא הפער שבין המילים שהוא אומר להבעות הפנים הקפואות וההתנהגות הקרה. רועי מכוונן כולו לפיזיות של מערכת היחסים, ומחפש איזה סימן שיראה לו שיש כאן יותר מידידות, מה ששם את לי-ים במקום שבו היא צריכה להצטדק ולהתנצל על כך שהיא לא מקיימת איתו אינטימיות, כבר בימים הראשונים להיכרותם.
אם חושבים על זה מנקודת המבט הגנרית של רווק תל אביבי מבוקש, אפשר להבין שמן הסתם הוא באמת רגיל, כפי שהוא מצהיר, לכך ש"עניין המשיכה" מוכרע כבר בהתחלה. אם נתעלם לרגע ממה שזה אומר על הלחץ הנשי "לסגור עסקה", ואנחנו נתעלם, כי פשוט מרתיח אותי, כמה בעיות ערך עצמי של המין הנשי המשפט האחד הזה חושף - רועי עוסק בפן הפיזי של היחסים, פשוט כי הוא משמש לו קיצור דרך לאינטימיות - והוכחת המשיכה מאפשרת לו את הביטחון שהוא צריך כדי להיפתח.
"את יפה היום", הוא מנסה שוב, על הבוקר עם הקפה, מחווה שכנראה גורמת לבחורות להודות לאל עלזמזלן הטוב ולהתפשט מיד, אבל לי-ים מריחה פה בעיה, מסרבת להתענג על המחמאה ופוצחת במסע לאיתור ה"רגישות" שהבטיחו לה, כי אי אפשר לעבוד על בחורה שכל החיים סוחבת מקף באמצע השם.
היא לא באמת חושדת שהוא משקר, אבל מה שמטריד אותה, ובצדק, שרק את החיצוני הוא רואה. היא הגדירה את זה מצוין בעצמה - "בין הפה לוייב, לרגש, אין סנכרון".
רועי חושב שהסדר הנכון של הדברים הוא קודם סקס, אחר כך רגש, כי ככה נוח לו.
לי-ים ממשיכה לעמוד על שלה - קודם רגש, אחר כך סקס, כי ככה נוח לה.
לדייט האחרון שלהם בסטודיו לקרמיקה הם מגיעים מיואשים ובתיקו טכני. ההפקה מפילה עליהם את הסצינה הסמי-אירוטית מ"רוח רפאים" כדי לשבור את החומות ביניהם, ולמרבה הפלא זה מצליח. עכשיו שניהם מחרמנים את פאלוס החימר הגדול והרטוב ביחד. לי-ים עדיין מנסה לסחבק את הסיטואציה, אבל מתחילה להיכנע, ורועי מסכם את הפור-פליי הלוהט: "הרגשתי התקרבות פיזית אבל לאן זה ילך מכאן אני לא יודע".
הוא מודה שהפחד הכי גדול שלו הוא ש"נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים, ונהיה רק ידידים טובים". ולמטפלת הוא מסביר שהוא מיד לייצר משיכה.
והנה הצצה נדירה אל הקונפליקט הקלאסי של מי שאנחנו קוראים לו "דוש". הדוש לא נוצר בואקום, וברור שיש הרבה חוסר ביטחון בהתנהלות הזו. רועי הוא דוגמה מצוינת למישהו שהסקס משמש אותו כקיצור דרך שמאלחש את הפחדים שלו להיפגע, להידחות, לשעמם. הנוסחה שלו, שבדרך כלל עובדת, ייצרה הרגלים וטקסים קבועים, מעין תסביך שליטה קטן בנוגע לנשים, ועכשיו הוא פשוט תקוע שם. המטפלת מבקשת ממנו להרשות לעצמו לשחרר שליטה, והיא כמובן צודקת, אבל גם לי-ים צריכה לעשות את אותו הדבר כדי שמשהו פה יתקדם.
בדויק כמו שרועי מפחד להיפתח רגשית בפני בחורה שלא מרשה לו לגעת בה, גם לי-ים מפחדת להתמסר פיזית לאדם שלא נפתח בפניה, כי ככה כל אחד מהם מרגיע את הפחדים שלו. כמובן שבסוף זה לא באמת משנה, כי אחרי ששניהם הזילו דמעות והחליטו להישאר יחד לעוד שלושה ימים, אחרי שכבר יהיה "מגע" ותהיה "רגישות", לי-ים תמשיך להיות מתוסכלת כי לא תהיה מספיק "רגישות" לטעמה, ורועי ימשיך להרגיש מתוסכל כי יהיה מעט מדי "מגע" לטעמו. בקיצור - העבודה רק התחילה.
נויה ודור
נויה, שמצהירה שהיא באה בשביל עצמה ובגלל זה מתנהלת באגואיסטיות, עושה לדור חיים קשים. מבחני הקבלה שלה לא פשוטים, היא יודעת שנדירים הגברים שיוכלו להתמודד איתם, מה גם שהיא מעלה את הרף בכל פעם שהוא מתקרב. מצד שני, את הגבר שמצליח להכיל אותה היא לא רוצה, כי היא קוראת לו "גבר מרצה". יוסטון. בעיה.
אחרי ההשתפכות של דור שנועדה להמיס אותה ורק הלחיצה, הוא לא נרדם בלילה מרוב בהלה, וכשהוא קם בבוקר הוא מוצא שאין לו עם מי לדבר. נויה, ברגישות של רופא מזוגיות אחרת בבניין, בהלם: "מה? מה קרה? אני ישר נרדמתי", היא אומרת בעוד הוא טורח להכין לה קפה והיא מטופפת בחדר, רעננה בסט בגדי אימון שמבליט את גזרתה הגבעולית.
השיחה שלה עם דניאל אכולת רגשות האשם, מסבירה את נויה הכי טוב. היא מנסה לשכנע את דניאל שהיא לא פוגעת במולי למרות שהיא דוחה אותו שוב ושוב, ושהיא חייבת להפסיק לחשוב ככה. זו הדרך שבה נויה רואה את המציאות - היא רוצה לעשות מה שבא לה, ושיתמודדו. זו לא ביקורת - אני לגמרי איתה - כדי למצוא מישהו שמסוגל להיות איתך את חייבת להיות אמיתית, וגם - למי יש כוח ללכת על ביצים כל היום? "לא בא לי להיות עדינה איתו", היא מודיעה, וכך והם יוצאים לדייט האחרון שלהם, שהוייב שלו הוא בדיוק זה - דייט אחרון בהחלט.
ואז דור מוריד חולצה.
ואני מוחאת כפיים ותוהה בבית - "היי דור, האם אתה דביל? למה לא הורדת חולצה כבר כשנכנסת בדלת? לא הבנתי, למה שמרת את הטורסו המושלם הזה, סליחה על ההחפצה, לרגע האחרון?". אולי הוא פחד שאם יחשוף אותו ביום הראשון היא תפתח אליו חסינות? לא יודעת, אבל בכל מקרה, וייב הדייט האחרון התחלף מיידית בוייב מפלרטט של "דור, תלמד אותי כדורסל, ואין לי שום בעיה שאתה מזיע עלי", ובסופו ראתה נויה דור שונה לחלוטין - לא מרצה, בטוח בעצמו, מקסים, ובעיקר מסוגל לנהל איתה יחסים שוויוניים.
אין כמו איזון עדין בין התרפסות והערצה לשרירים וביטחון עצמי מופרז - זוהי נקודת הג'י של הרומנטיקה הנשית. ואכן דור מרויח שלושה ימים נוספים עם נויה, שמסכמת במשפט הכי רומנטי אבר: "מה, 27 שנה אני מושכת קשרים על כלום, אז שלושה ימים אני לא אתן?" שרופה.
היפה והחזב"ש: דניאל ומולי
למרות שבהתחלה מיד קטלגתי את מולי כחזב"ש (חוזר בתשובה/שאלה) רוחני בלתי נסבל, שאמנם חזר בתשובה, אבל ישר לתוך חוקים חלופיים, כי הוא לא באמת מסוגל לעשות את הדבר האחד שהוא מבקש מדניאל (בשיפוטיות) - לחיות בזרימה, לשחרר שליטה, לשחרר את הנרטיב שבו כולם מוכרחים ללכת איתה. כאילו, תעשה יוגה, תנשום, וואט אבר, אבל למה כל ההרצאות, הקריאות הכפויות בקפה וחלוקת הציונים? תניח לנו.
כמו דניאל, גם אני בסוף התרגלתי לאירוע - בסופו של דבר זה לא באמת משנה דרך איזו פריזמה כל אחד רואה את המציאות כל עוד הכוונה טובה, והתרשמתי שהכוונה שלו אכן טובה. סתם מצחיק אותי שהטריקים הרגילים שבטח עובדים לו מעולה בחוץ, נכשלים עם דניאל - הרי בנות בטח מתות על קריאות ספונטניות בעלי תה, אבל זה תקף רק בדייטים רגילים.
כשאתה נמצא בתוך ספייס קטן, הדרישות אוטומטית עולות - כשאתה תקוע בפרצוף של אדם שלושה ימים, לעשות כלים לא מספיק - אתה צריך להביא את ה-A גיים שלך, ולהיות באמת נוכח בסיטואציה. כן כן, גם אני יודעת קצת בודהיזם.
הקונפליקט של דניאל דומה לזה של לי-ים. היא חושבת שיש משהו מזוייף בהתנהלות של מולי, ונראה לה מוזר שהוא כל הזמן עסוק בה ו"דואג" לה. הפסיכולוגים חושבים שזה בגלל שהיא לא רגילה לטוב, ולי מתחיל להימאס כשכל פעם שבחורה חושדת בכוונותיו של גבר, מאשימים אותה בחוסר יכולת להכיל טוב.
דניאל צודקת - אף אחד לא מכרכר ככה סביב אף אחד, והוא לא עושה את הטוב הזה בשבילה, אלא בשביל עצמו - האופן שבו הוא מקפיד להיות המפותח, הרגוע והשקול, והנותן ללא הרף, זו הדרך שלו לשמור על שליטה בסיטואציה - זה בכלל לא קשור אליה.
דייט הציורים בפאב נשמע כמו פעילות מגוחכת על פניו, אבל אסור לשכוח שכל פעילות שעוזרת לנו לשלוף את הראש מהתחת של עצמנו, מועילה להרגעת חרדות. בין אם זה כדורסל, קרמיקה, או ציור יין ויאנג משותף. כמובן שדניאל קודם כל נלחצת, מסרבת ומורידה ציפיות, אבל בסופו של דבר לא רק שהיא ציירה חמוד ואהבה את התוצאה - ברגע שהצליחה ליהנות ממשהו שלא מודד את רמת הקרבה שלהם ואת ההתקדמות שלהם לעבר רומן לוהט, היא פשוט נרגעה.
מולי, או בשמו השני "כל כך הרבה יופי בשוני" מקבל עוד שלושה ימים, והזוג מסיים את היום במבט אופטימי לעתיד. האם הוא יפסיק לכרכר סביבה ברגע שיכבוש אותה? אני מהמרת שכן.
בשר וחלב: מאיר ויובל
חייבת לפתוח ולומר שאני ממש לא מבינה מה הדרמה עם הקפה, ולא מה הדרמה עם זה שהוא "עמד שם", ולא מה הדרמה עם זה שהוא "חייך". כאילו, אני מבינה למה זה עצבן אותה, כי התקף חוסר אונים רק כי נשפך קפה זה מאד מאד לא סקסי. מצד שני, אין מצב שהתגובה שלה נבעה רק מהמקרה הזה - נדמה לי שפספסנו ריב אחד שנפל בעריכה, ומישהו גם אמר "זה הבוקר השני שקמנו גרוע".
אז ממה שנשאר אני מסיקה שמאיר אינו בדיוק הגבר שסוחף אותך מעל רגלייך ביכולת שלו לקרוא את רצונותייך ולהחליט החלטות מרגשות וספונטניות, ויותר הגבר-ילד שמחכה שאת תגידי לו מה את רוצה, ומה את רוצה שהוא יעשה - אחלה, אבל למישהי שיש לה כוח לנהל.
בכל מקרה, מאיר שופך על עצמו את הקפה כי הוא לחוץ ליד יובל, אבל המסכן נלחץ הרבה יותר מהתגובה. היה שלב שבו היא פשוט גירשה אותו החוצה מהבית. הוא יושב אצל מולי ותוהה אם זה קשור לחלב שנשפך באיזור בשרי, או שמא הפרצוף שלו פשוט מעצבן אותה.
אז קודם כל צריך לזכור שגם כשפרצוף של מישהו מעצבן אותנו, זה לא בגלל שהפרצוף שלו באמת מעצבן, אלא כי מוצפות טראומות וצורך בהתמודדות, ומי רוצה להתמודד? דבר שני, הבעיה היא לא כל כך הכשרות, כמו התנאים הנוקשים. יובל באה לפגוש מישהו, להתאהב, ובמקום להרגיש את עצמה, במשך שלושה ימים היא הייתה צריכה לדמיין עתיד רחוק ולא רלוונטי שבו היא מפרידה כלים ומדליקה נרות שבת, ולא פלא שבתוך כל זה היא לא מצאה פנאי ליהנות מהמפגש.
דבר שני, כל הקטע הזה של "אני קצת דתי ומחפש מישהי שתעמוד בתנאים שלי", יש בו מעבר למה שנראה על פני השטח. מאיר חוזר ואומר שכנראה שאם היה חילוני, הוא כבר מזמן לא היה רווק, ולדעתי הוא טועה. לא התפילין הם הבעיה של יובל, אלא העובדה שהוא מחזיק חסמים - נדמה לי שיובל מרגישה שההרגלים נמצאים שם כחומת הגנה, והחסמים נמצאים כדי להסתיר ולהימנע ממה שמפחיד ומכאיב.
הרי זו ממש לא בעיה למצוא מישהי שאין לה שום בעיה עם כשרות, אבל מאיר הרי יוצא רק עם חילוניות, מה שמרמז שהוא לא מעוניין באמת למצוא מישהי שזה לא מפריע לה, אלא להישאר במקום שבו התוכניות שלו למצוא זוגיות מטורפדות על ידי מישהו אחר, והוא יוכל להמשיך ולהגיד לעצמו שהוא באמת מנסה מבלי לקחת אחריות על הבעיה האמיתית.
לדעתי זה מה שמציק ליובל, שמרגישה את המחסום, ויש מצב שהיא גם עצבנית כל כך גם בגלל שבזבזו לה שלושה ימים על מישהו שבכלל לא עומד בקריטריונים. וכך זה נגמר - מאיר אורז לבד, אף אחד לא נותן לו כלום להעביר, ואם הייתה ליובל עוד התלבטות קטנה אם היא צריכה לתת עוד צ'אנס, מאיר לוקח איתו את השולחן, וכולנו נרגעות. הבחירה הנכונה נעשתה.