11:00, מחוץ לבית הדין הרבני בתל אביב. המדרכות על רחוב שאול המלך עמוסות אנשים ובעיקר נשים, מבוגרות וצעירות, לבושות חולצות אדומות או שחורות או בלבוש חול, מנופפות שלטי התנגדות לחקיקה דתית. "שוויון לנשים", הן קוראות, "הפרדה בין דת למדינה" ואחר כך גם, "ברוך שעשני אישה". במרכז מעגל המפגינות הסמוך לכניסה, מספרת אישה במגפון לשומרים הנבוכים, "מגורשת מגורשת מגורשת - זה היה בשבילי רגע של שבר", וקולה עצמו מעט שבור.
את ההפגנה שקמה אמש (רביעי, 29.3.23) על רחוב שאול המלך הובילה תנועת "זזים - קהילה פועלת", וזאת במקביל למחאה נוספת בחיפה, כנגד החקיקה להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים בישראל. דרישתה: הפרדת דת ממדינה, ומניעת זליגתו של המשפט הדתי אל החוק האזרחי. על העצומה שהקים הארגון חתמו עד כה מעל ל-42,000 מתנגדי ומתנגדות החקיקה, ולהפגנה, מדווחות פעילות הארגון, הגיעו כ-1,000 מוחים ומוחות. לא מספיק כדי לנער את מקבלי ההחלטות, אבל ללא ספק, התחלה נאה עבור נושא שנחשב נישתי ביחס למחאה הכללית כנגד ההפיכה המשפטית.
בר לא אשמה: הסיבה בגללה קשה לכם עם מיניות של "אמהות לילדים"
עבור 30 אלף שקלים אסי ועדי בוזגלו ילמדו אתכם על זוגיות
"מאמנת גירושין" חושפת: 10 הסימנים שהוא בוגד בך
תנועת "זזים" בראשות המנכ"לית רלוקה גנאה, היא תנועה אזרחית, ערבית-יהודית. למרות האוריינטציה השמאלנית המובהקת, הורה מייל ההזמנה למחאה להגיע ללא דגל בעל סממן פוליטי, מלבד דגלי הגאווה, וזאת כדי לאפשר לנשים משלל זהויות פוליטיות לקחת בה חלק. דגלי ישראל בכל זאת נראו שם, דגלי פלסטין - אף לא אחד. באופן כללי נרשמת הקפדה נאה למדי על הכללים, בין אם כללי המקום והמשטרה או כללי המארגנות, עד לירידה אל הכביש.
בנקודה הזו, מורגשת התפוררות קלה בקצוות. מפגינה מבוגרת מתלוננת בפני אחת המארגנות על חסימת הכביש, פניה כעוסות. הצעירה מתריסה חזרה, ויכוח מתגלע. "אני תומכת מאוד, אבל את זה אני לא אוהבת", אומרת לי המבוגרת אחר כך, בצד, לשאלתי על המהומה. כאשר מתערבים השוטרים, מכריזים כי כעת מדובר בהפגנה לא-חוקית, הקהל מתפזר לשני צדי הכביש, מותיר במרכזו מפגינה אחרונה עיקשת, שממשיכה להניף את דגלה ולקרוא במגפון בין המכוניות הנוסעות, חרף הפצרות השוטר.
"עם זה קשה לי", אני משתפת את המפגינה שלידי, בחולצה אדומה כמו זו שעל הכביש. "אין מה לעשות", היא אומרת, "מחוקקים נגדנו, אז אנחנו מתנגדות. זה הזמן שלנו. תמיד אנחנו נחמדות, וסופגות, ונותנות שיקחו מאיתנו עוד קצת ועוד קצת, ועכשיו - די". אני שוקלת את הדברים שלה. הם מובנים לי. איך אומרות, "נשים נחמדות לא עושות מהפכה". ו"ובכל זאת", אני מציקה, "לי קשה להתווכח עם הטענה שהמפגינים פורעי חוק. כשזה קורה, הם צודקים. וחבל לי גם על השוטרים, שתקועים באמצע".
"אנחנו לא נגד השוטרים", היא עונה. "לא עושים את זה נגדם, אבל גם לא נפסיק בגללם. הפגנות בכל העולם חוסמות כבישים. מה זה, בחו"ל שורפים גלגלים, מציתים שריפות - את רואה מה קורה בצרפת, וזה עוד רק על גיל הפרישה". צודקת. ביחס אליהם, אנחנו מה זה בנות-תרבות. מה זה, ההפגנה הזאת היא שעת-תה לעומת מה שהולך שם. ועדיין, בתוכי אני קצת נקרעת. הצד האחר בי עדיין רוצה להיות הממושמע, המנומס, שומר החוק - דווקא כקונטרה לממשלה שמזלזלת בו ודורסת אותו. אחרת איזו טענה יכולה להיות לי, כפורעת חוק, יכולה להיות לי כלפי עבריינים?
"אנחנו לא אלימות, אנחנו לא פוגעות באף אחד", היא כמו קוראת את מחשבותיי. "אבל אנשים אומרים, מה אם מישהו באמבולנס מתעכב לטיפול", אני עונה לה, "זה יכול לסכן חיים". "בגלל שזה בדרך לאיכילוב, באמת זזתי הצידה", היא מסכימה. "אבל בסוף, לא באמת חוסמים כבישים. יוצרים אי נוחות זמנית, מעכבים את התנועה". ומחאה לא יכולה לחולל שינוי, אני ממשיכה אותה בראשי, אלא אם היא גורמת להפרעה. מחאת מדרכות שקטה ונעימה לא הייתה מעניינת אף אחד. וכאילו שעכשיו היא מעניינת, אני צוחקת עליי במרירות בלב, כשאני נזכרת במליציות שמקים לו בן גביר, שהרי שוטרים וחיילים שומרי חוק אינם מועילים לו.
בתוך הקהל המבוגר מתלבטות שתי נערות מפגינות עם שלטי מחאה שנונים, "דיקטתורה", ו"הפטריארכים האלה מנסים להרוג אותי" (בתרגום חופשי), רפרנס ברור לציטוט האייקוני מ"הלוטוס הלבן". אלה הן גילי שקד ואמה גרוסמן, תלמידות הגימנסיה, שלקחו הפסקה מהלימודים לבגרויות כדי להפגין בגרות ברחובות. "במיוחד עכשיו, כשיש לנו בגרות באזרחות עוד שלושה שבועות, אנחנו צריכים להגיע לפה ולהשקיע יותר את הזמן באזרחות במציאות במקום להתעסק במבחנים", אומרת גרוסמן, ושקד מוסיפה, "חשוב להפגין נגד הפיכה דתית וכן, זה יותר חשוב מבית הספר". לשיעורים באזרחות, היא אומרת, היה חלק לא מבוטל בהבניית המודעות הפוליטית והחברתית שלה. "עכשיו כשהתחלנו ללמוד אזרחות השנה זה גרם לי להבין באופן עמוק יותר מה קורה במדינה", לדבריה, "וזה גרם לי לצאת לרחוב".
מלבד אקטיביסטיות חדשות וצעירות, המחאות, כדרכן, מייצרות גם סלבס מסוג חדש - מובילי ארגונים אקטיביסטים. כך מרגישה אמל סעד, קמפיינרית ב"זזים", שלאחרונה זכתה לחשיפה יוצאת דופן. "פתאום אני מכירה את כולם, את הפעילים את הפעילות שלנו", היא מספרת, "למרות שזו עבודת השטח הראשונה שלי ואני בתנועה רק שמונה חודשים".
את נראית זורחת, כאילו האירוע הזה לא מצביע על משהו מדכא.
"אני עוקבת אחרי הצעת החוק מאז שהיא עלתה וזה מאוד מדכא, אבל צריך לאגור כוחות כדי להרים משהו כזה, כמו ההפגנה פה, כי בסופו של דבר הדין הרבני יפגע בכולנו. בתור נשים, לא משנה אם אנחנו פלסטיניות, ישראליות, מוסלמיות, דרוזיות - אנחנו הראשונות שניפגע מהחוק".
הרבה אומרים שאתן מגזימות, שכולנו מגזימות, שהדין הרבני לא יפגע במי שלא רוצה בו. הרי נאמר שדיונים יתקיימו רק בהסכמת שני הצדדים.
"זה לא באמת הסכמה, הרי אנחנו יודעים למי מאזן הכוחות נוטה ואיזה צד הוא מפלה. אנחנו יודעות גם עכשיו, כשהדין הרבני מתמקד רק בענייני אישות - כמה נשים סובלות מזה. לחץ עצום יופעל על נשים להישפט שם, ואם חוזים אחידים יהיו בבתי דין רבניים, עניין ה'הסכמה' לא באמת יחזיק. מי קורא חוזה אחיד - חוזים של חברות גדולות, חברות סלולר, יחסי עובד מעסיק? דמייני אישה אתיופית, אמא חד הורית, שעובדת פה בעבודה מזדמנת כדי לפרנס את הילדים שלה ובסוף זה מגיע לבית דין והיא צריכה לעשות את הדיון בבית דין דתי. זה יכול לפגוע בנו מכל הכיוונים".