איזה חג מוגזם זה פסח. העבדות במצרים מוגזמת (פירמידות בנינו, לא פחות), קריעת ים סוף מוגזמת, לקרוא הגדה שלמה לפני האוכל - הגזמה פראית, ואחרי כל זה עוד יש מימונה. מה הפלא שהשבוע היו לנו סכסוכים משפחתיים שיוצאים משליטה, ילדות קטנות שמתחתנות, אוטוביוגרפיות שאף אחד לא ביקש ובכל זאת נכתבות, ואנשים שנכנסים במאיה ורטהיימר בלי מעצורים ובלי בושה. חדשות הנשות סוגרות שבוע של ידיעות מוגזמות.
מריל סטריפ של הפורנו שכמעט מתה בצילומים: "זה לא באשמת איבר המין העצום שלו"
שיימינג, שיתוק, ומלתעות: טעויות הסקס הכי נפוצות של נשים
וואו, איזה גבר אמיץ. הוא מתחתן עם שמנה
להתבגר זה מבאס, אז ניסינו עוד מוצר עיניים עם פטנט חדש
מייגן מבריזה מארוחה משפחתית
השבוע פורסם שמייגן מרקל, האישה והרצון לפרטיות, תיעדר מאירוע ההכתרה של המלך צ'ארלס. אם נתעלם מהפפראצי וממי שרכש את זכויות השידור של הטקס, היא כנראה לא תחסר שם לאף אחד. למעשה, אפשר להניח שכולם נשמו לרווחה כשהם שמעו שהיא לא מגיעה, כולם חוץ מהארי, שהופקר להתמודד לבד עם כל השיט סטורם שמחכה לו בעקבות הסדרה שלהם בנטפליקס והספר שבו הוא טינף על כל המשפחה.
מי שהכי נושמת לרווחה היא כנראה קייט מידלטון, יקירת הממלכה, שרק לפני שבוע סיפרה שללכת ליד מייגן והארי בהלוויה של המלכה אליזבת היה אחד הדברים הכי קשים שהיא עשתה מעולם. ללכת לידם, כן? אחרי הכרזה כזאת, אני לגמרי מבינה את מייגן. אם הייתי יודעת שמחכים לי מבטים חמוצים וריכולים מאחורי הגב גם אני לא הייתי נוסעת לחג. איך אומרים? if you can't win them - avoid them.
למרות שנוח לחשוב שההברזה של מייגן קשורה למה שקייט אמרה, לי זה מרגיש כמו החלטה אסטרטגית ולא רגשית. זה שמייגן מחליטה להבריז דווקא בטיימינג הזה (ועוד מההכתרה של החמות שלה למלך, כן? לא סתם מאיזה חג שני) - פעם ראשונה מאז שכל ה"אמת שלהם" נחשפה, בכל פלטפורמת תוכן אפשרית - זה קצת כמו ההחלטה של ביבי לסגור את הר הבית לכניסת יהודים, לא? אחרי ההתפרעויות, עושים מה שצריך כדי לשמור על השקט המתוח, או כמו שהבריטים מעדיפים לקרוא לזה: סטטוס קוו.
שרית פולק כותבת ספר
אני יודעת שמאיר שלו הלך לעולמו ממש השבוע אבל אף אחד לא ביקש למצוא לו מחליף. וגם אם כן - תני דקה לעכל, להתאבל, אנחנו לא יכולים לעבור בן רגע ממושא הערצה אחד למושא הערצה אחר.
אם לפני כמה חודשים, כשעוד היינו בתחילתה של הפרשה, הייתי שומעת ששרית פולק מוציאה ספר בשם "החיים שאחרי" - יכול להיות שהייתי מגיבה קצת יותר בהתלהבות. כאילו, היה אפשר לספר מה בדיוק קרה שם בסטורי אצל סוויסה אבל בסדר, גם ספר זה אחלה. אבל מאז בגרתי והחכמתי וגם קראתי תגובה שלה שאומרת שהספר מדבר על החיים שאחרי המוות של אח שלה.
כמובן שגם סטטיק יוזכר בספר, שלא יהיה לאף אחד מאיתנו ספק, אבל כמו שאנחנו רואים - אף אחד מהם לא מתכוון להסגיר מה בדיוק היה שם. הם בקשר יותר מדי טוב (או לא בריא) בשביל שדבר כזה יקרה, ואם זו הייתה בכלל אופציה אז כבר היינו מקבלים גרסה מסוימת בסרט ה"חושפני" של סטטיק, שחשף בעיקר את בן אל. מה שכן, זה אולי מסביר למה הם ממשיכים להראות לנו כמה הם קרובים ומפרגנים וללבות את השמועות ואת סימני השאלה על היחסים. היח"צ טוב לשניהם.
האמת היא שקשה לי להאמין שיש כאן שיקולים כל כך קרים, כי משהו בי מאמין לחברות שיש ביניהם. מצד שני, קשה לי לדמיין יחסים כל כך קרובים עם האקס, מיד אחרי הפרידה, שלא משלמים עליהם מחיר רגשי כבד. מה אני אגיד לכם, קצת עשיתי לעצמי חשק לקרוא. שרית, אם את רוצה לרענן את אסטרטגיית היח"צ אני כאן.
19 זה לא גיל הגיוני לחתונה
מילי בובי בראון, אילבן מ"דברים מוזרים" בשבילכם, הודיעה השבוע שהיא מאורסת לבן הזוג שלה בשנה וחצי האחרונות. היא בת 19, הוא בן 20 וסליחה שאני דוחפת את האף כמו אחרונת הדודות אבל זה מוגזם. מה יש לכם להתחתן בגיל כל כך צעיר? אתם בסך הכל שנה וחצי ביחד!
אין ספק שגנטית היא עושה החלטה מצוינת, כי בעלה לעתיד, ג'ק בון ג'ובי, הוא בנו של הזמר ג'ון בון ג'ובי. אבל איך אני אגיד את זה בעדינות? אני לא בטוחה שהם יישארו ביחד מספיק זמן בשביל לראות אם הבן מזדקן יפה כמו האב. כל אחד מהם בנפרד עוד יתבגר וישתנה בכל כך הרבה מובנים, שהסיכוי שהם יסתנכרנו וימשיכו למצוא אחד בשני את מה שהם מוצאים היום - הוא די קלוש. וחוץ מזה, מבחינתנו את ילדה קטנה על אופניים שמדממת מהאף. אם את רוצה להתחתן, לפחות תדאגי קודם לעשות תפקיד בוגר יותר כדי להוריד לנו קצת את הדיסוננס.
בקי גריפין יוצאת על מאיה ורטהיימר
טוב, אני לא יודעת מאיפה זה הגיע פתאום, אבל בקי גריפין, שם שלא שמעתי מהניינטיז לדעתי, יצאה במתקפה חסרת תקדים כנגד המאמי הלאומית, האישה שהביאה את אסיה לעולם ולחיינו - מאיה ורטהיימר.
מי שעוקב אחרי מאיה יודע שיש לה התמודדות מסוימת עם נושא הפוריות. היא לא מפרטת על זה יותר מדי אבל היא דיברה על זה מספר פעמים בעבר הרחוק יותר וכנראה גם ממש לאחרונה. בעיני בקי גריפין, שהייתה בעבר מנחה ושחקנית והיום חיה בארה"ב, לא מצא חן שמאיה דיברה על תחושת הכישלון - האישית שלה - בעקבות הקשיים שחוותה בתחום. בפוסט שהיא העלתה בפייסבוק, גריפין קוראת לורטהיימר "פגומה במוח", אומרת שהיא פריווילגית ומרוכזת בעצמה, וטוענת שמאיה קוראת למי שלא מצליחה להביא ילדים לעולם - פגומה.
אין לי ספק שהניסוח התוקפני של בקי, וגם ההתבצרות שלה בעמדה שלה אחרי התגובה המקסימה שמאיה ענתה לה, נובעים מתוך כאב עמוק ואמיתי. הבעיה היא שלפעמים, כשמשהו כל כך כואב, כל נגיעה הכי קטנה מרגישה כמו מתקפה מכוונת, וכל אדם שיש לו את מה שאתה כל כך רוצה נראה כמו מישהו שחוגג לך על הדם.
זה שמאיה הצליחה בסוף והביאה לעולם את שמש העמים הג'ינג'ית שלה, הופך אותה לבת מזל, נכון. זו פריווילגיה להביא ילדים לעולם וזו פריווילגיה להיות בעל אמצעים שיאפשרו לך להביא ילדים לעולם כשיש קושי - אני מניחה שלזה בקי התכוונה. אבל סוף טוב של אישה אחת לא בא על חשבונה של אחרת, ואי אפשר להשוות בין כאבים וקשיים. העובדה היא שנשים היום עדיין מרגישות פגומות כשהן חוות קשיי פוריות, כי ככה הן מרגישות שהסביבה רואה אותן.
כפי שכתבתי כאן בעבר גם קשיי הנקה או אפילו לידה בניתוח קיסרי מייצרים לפעמים תחושות דומות שנשארות גם הרבה אחרי ההריון והלידה. התפיסה המעוותת הזאת צריכה לעבור מן העולם, והלוואי שהייתי יודעת איך לגרום לזה לקרות. מה שבטוח זה שזה לא יקרה אם נתווכח למי יותר כואב או למי כבר אין זכות להרגיש כאב על מה שהיא עברה.
מירב מיכאלי וליאור שליין הורים. שוב
ברגע האחרון נכנסה לסיכום השבוע הידיעה המוגזמת ביותר - לא בגלל נושא הפונדקאות, לא בגלל שמירב התנגדה ואז התחרטה, לא בגלל הגיל ולא בגלל שהכל נעשה בסודיות באמת מרשימה.
נכון, פעם היא בכלל לא רצתה. היא התבטאה לא פעם נגד פונדקאות, גם זה נכון וגם על זה כתבתי בעבר.
כמה טוב שיש לה את האופציה לשנות את דעתה?
כמה טוב שיש עוד ועוד אופציות שמאפשרות לנשים להקים משפחה למרות שיש קושי, למרות הגיל?
נכון, גם היא פריווילגית, אבל גם טלוויזיה הייתה פעם מותרות, והיום היא נחלת הכלל. דברים משתנים, ועוד ימשיכו להשתנות, וטוב שכך. אבל עזבו אתכן הכל - מירב מיכאלי, האישה והדיבור בנקבה, היא אם לשני זכרים - איך ייראה השיח בבית?!