תנסו פעם את הפורפליי הזה - אלה הסדרות שמחרמנות נשים

בתור מי שרואה הרבה (מאוד!) טלוויזיה, אני יודעת להתאים בצורה מושלמת בין מצב הרוח שלי לסדרה או הסרט שאני הולכת לראות.

יום גרוע ומלחיץ בעבודה? רצח טוב עם הרבה דם ובלשים/ שוטרים/ סוכני אף בי איי מיוסרים שלא מסוגלים לאכול או לנשום לפני שהם תופסים את האשם.

יום מלחיץ ומעצבן שהרגיש כאילו הוא לא ייגמר לעולם? ריאליטי. ישראלי או כזה מנטפליקס, עם הרבה אנשים שדוקרים אחד את השניה בגב בזמן שהם מדברים על הרגשות שלהם. אבל הז'אנר האהוב עלי הוא ללא ספק סדרות רומנטיות וסקסיות (או, ליתר דיוק, מחרמנות).

לא, אני לא בהכרח מדברת על סדרות שמלאות בסקס, כי המון סקס על המסך ממש לא מבטיח שהסדרה מחרמנת. קחו למשל את סדרת הסרטים 365 בנטפליקס - יש שם גיבור שמסתובב עם פרצוף חרמן ורעב וגיבורה שנותנת לו לעשות לה כל מה שבא לו עם אביזרים שנראים כאילו יוצרו ב-2056, אבל עם כל הכבוד, לסדרה הזאת חסר משהו (לא, לא רק עלילה). אותו הדבר אפשר להגיד על סדרת 50 גוונים של אפור וגם על סקס לייף. כן - יש המון סקס בכל מני מקומות וכן, הגיבור גבוה ויש לו קוביות והוא יודע לתפוס את הגיבורה ולהשתלט עליה ולעשות לה דברים שטכנית נראים לא ממש נוחים, אבל אלו לא הסדרות שעושות את זה לנשים. הן יותר מדי פורנו ומעט מדי תשוקה, יותר מדי זוויות צילום ומעט מדי לב. ותשאלו כל אישה - חרמנות נשית אמיתית מתעוררת קודם כל בלב, ורק אחר כך יורדת למטה.

אבל יש סדרות שכן פיצחו את השיטה, ואוהו, כמה שכיף לראות אותן - לבד, ובעיקר בזוג.

דוש תל אביבי מצוי או גוזל רגיש וחסר ביטחון? תעלומה ושמה ניר
רחמים: 5 דברים שאנחנו חייבות להפסיק לעשות לואגינה שלנו
לא עיכלנו: גם נשים מעל גיל 30 קיימות ורוצות להרגיש טוב

מדובר בסדרה חדשה שמספרת סיפור של להקת רוק (פיקטיבית) משנות ה-70. כצפוי יש פה הרבה סקס, סמים ורוק-אנד-רול, המון מוזיקה מצוינת, קנאה, ריבים ומשחקי אגו, אבל את כל הדבר הזה עוטף סיפור של שני אנשים שפשוט לא מצליחים להתנתק אחד מהשניה. בלי לעשות יותר מדי ספוילרים, אני רק יכולה להגיד שכל אישה חולמת שיסתכלו עליה, ובעיקר יראו אותה, כמו שבילי רואה את דייזי. הסיפור לא סובב סביב סקס אלא סביב אינטימיות וחיבור של פעם בחיים, של נשמות תאומות עם רגשות שנשפכים כמו נהר לתוך שירים ששוברים את הלב אבל גורמים לנו לרצות להתאהב בכל נים בגוף. אה, ואתם יודעים מה עוד לא מזיק? שאת התפקיד הראשי משחקת (ושרה) ריילי קיאו, הבת של ליסה מארי פרסלי, והנכדה של אלביס.

ההמלצה פה היא לעונה 1 בלבד, כן? כי עונה 2 של בריג'טון מחרמנת בערך כמו צפיה בחדשות. אבל עונה 1? וואו. לא סתם גיבור הסדרה סימון (רגה ז'אן פייג') קטף כל קמפיין אפשרי וכיכב בכל רשימת "גברים סקסיים" בשיא הצלחת הסדרה. מה שעובד כאן זו הקלישאה שכמעט כל אישה נופלת בה - החלום לשנות את הבאד-בוי האולטימטיבי, לגרום לו להתאהב בך כנגד כל הסיכויים ולהרגיש כמו האישה הכי מיוחדת בעולם. לא מקורי? נכון. סממן של זוגיות בעייתית ודאדי אישיוז? כנראה. אבל למי אכפת מכל זה כשסימון רואה אותה באמצע אולם מלא באנשים ומרים גבה אחת במבט מורעב, כזה שגורם לנו להבין שכל מה שהוא רוצה זה לשעוט אליה, להרים אותה בשתי ידיים, ולנעול אותה בחדר עם מיטה למשך חודשים? אבל מה שהופך את המבט הזה לכל כך מחרמן הוא העובדה הוא שאנחנו רואים הרבה יותר מחרמנות, יש שם חום וכמיהה, כאילו לרגע אנחנו רואים גם את הצד השביר והפגיע שלו.

ואם כבר להיות תקופתיים, אז למה לא סקוטלנד ב-1743? יש לנו גיבורה בשם קלייר שנוסעת בזמן מתקופת מלחמת העולם השניה ומגיעה לסקוטלנד, שם היא מתאהבת מעל הראש בג'יימי הג'ינגי, לוחם עם כתפיים עצומות, גב מלא צלקות ממלקות ומבט שראה יותר מדי סבל. יש פה סיפור אהבה יפה, מתובל בעובדה שקלייר היא בכלל אישה נשואה, אבל בעלה נמצא אי שם בעתיד. מה הופך את הסדרה למחרמנת? העובדה שהשניים האלו נלחמים כל הזמן על החיים ועל האהבה שלהם, העובדה שמתחת לחזות הקשוחה והמחוספסת, ג'יימי הוא גבר עדין ורך שלומד להבין ולקבל את הרגשות שלו, וכמובן הכימיה ביניהם והמון המון סצנות סקס ליד אח בוערת.

אתם תצטרכו לחפש את הסדרה הזאת במעמקי נטפליקס, אבל עד היום, 5 שנים אחרי ביטולה, המעריצים שלה זועמים על כך שהיא לא זכתה לעונה שלישית. הסדרה הזאת עוקבת אחרי שמונה אנשים מכל רחבי העולם שנולדו באותו יום וחולקים תודעה משותפת. כן, זה מוזר כמו שזה נשמע, אבל הביצוע רגיש, מיוחד ובעיקר מאפשר לנו להרגיש את האהבה והאינטימיות שכל אחד משמונת האנשים האלו מרגישים אחד לשניה. זה מעבר לגוף וחרמנות, יש כאן רגש עמוק וחי שאפשר להתחבר אליו, התחושה שהאדם שנכנס למיטה (או לבריכה, או לחדר ריק) רואה לא רק את הגוף אלא גם את הנשמה, וזה מרגש וסקסי ובעיקר מאוד מאוד מחרמן.

אם יש משהו שלמדנו זה שהשילוב בין רך לקשוח עובד בכל פעם מחדש. זה עובד באופנה, זה עובד בעיצוב פנים אבל זה בעיקר עובד בגברים. גבר קשוח, כזה שיכול להרוג מישהו במכת גרזן, לבנות ספינה או לחטוב עץ בשתי הנפות, שפתאום עוצר את הכל ונותן לנו גישה לתוך הלב שלו, הוא פשוט משהו שאי אפשר לעמוד בפניו. וכנשים, כל מה שאנחנו רוצות זה לזכות להצצה קטנה לתוך המקום הרך והעדין הזה שהגברים האלו עוטפים בחומות. זה שילוב שגורם לנו לרצות לצלול למיטה ולא לצאת ממנה. ב'ויקינגים' זה בדיוק מה שאנחנו מקבלות, כל הזמן. גיבורים קשוחים ופרועים שנכנעים לנשים וכל מה שהם רוצים זה לשכב במיטה, ללטף להן את הגב בעדינות ולספר להן כמה קשה לשלוט על נתינים או לצאת לקרב. כי מי לא רוצה להיות האישה היחידה בעולם שזוכה לראות את הילד העדין שמסתתר מאחורי החזות הקשוחה.

הסדרה הזאת נותנת כמה נקודות מבט לסיפור אהבה בין שני אנשים שמרגישים חיבור יוצא דופן, אבל במקרה שניהם נשואים, והיא מראה לנו (שוב) שלא הכל שחור ולבן. זה סיפור שמוכיח שבגידה יכולה להרעיל את כל מי שנוגע בה מרצון או לא מרצון אבל באותו הזמן הוא לא נותנת לנו לתפוס צד, כי אפשר להתחבר לכל אחת ואחת מהדמויות ולהבין אותן. מה שמחרמן כאן אלו לא רק סצנות הסקס אלא התחושה של הפרי האסור - העובדה שיש דברים שאנחנו רוצים לעשות למרות ואולי בגלל שאנחנו יודעים שהם רעים עבורנו, וזה מה שהופך אותם לנחשקים כל כך, ומדהימים כל כך כשאנחנו כן נכנעים לתשוקות שלנו.