לטובת מי שטרם נתקלה בו ברשת או על המרקע הקטן (אשריכן), אני פותחת בטוב ואז מתחממת. הסטייליסט אייל חדד מעביר סדנאות והרצאות ברחבי הארץ, יוצר תוכן מושקע לחשבון האינסטה הפורה שלו שזוכה לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, תוך שהוא הצליח לאגד סביבו קהילת נשים (כחלק מ-99.6K עוקביו) שפשוט לא זזות בלי הפידבק שלו, וליטרלי מדקלמות מתוך שינה את "תקנון המדד" המהולל. הוא גם מעביר סדנאות והרצאות ברחבי הארץ, בעוד שהמוצר אולי הכי חם שלו כרגע הוא "מופע מדד חדד" - המדובר בשעטנז בין סדנת סטיילינג בליווי מצגת והדגמות פיזיות לבין סטנד-אפ לכל דבר ועניין. "שעה של חוויה מצחיקה ומרתקת!" מבטיח העלון הדיגיטלי באתר שלו, רק שהבדיחה היא על חשבוננו ליידיז, ולא במובן החמוד'ish של הביטוי.
בשבוע שעבר חדד העלה רילס מהמופע האחרון שלו בו כהרגלו ובנוהל לגלג על בחירות הלבוש של אישה שהתנדבה לעלות לבמה, והכל בשם ה"ביקורת" על הלוק הקלוקל שלה (לטעמו). רק שהפעם, מבחינתי נחצה איזשהו גבול. צרמה לי בכל רמ"ח איברי ההחפצה שזעקה מהסשן בן הדקה וחצי. ולא, ממש לא מעניין אותי שהוא גיי. חוויה של החפצה, ותאמינו לי הייתי שם, כוללת מצבים בהם גופן של נשים, או חלקים מגופן, מופרדים מזהותן. כעת ניתן להתייחס או להגיד להן מה שרק רוצים, משל היו אובייקט מנותק מרגשות או גבולות אישיים. להישען על זרועה ולהצהיר "נורא נעים פה" ו/או לעסוק בשדיה של נסיינית מהקהל, שאף זכתה לכינוי "ציצי 1" (כולל כתוביות, ולקול שאגות הקהל), זה לא קול.
"ידעתי שהוא בוגד בי, כשגיליתי עם מי, הרגשתי הקלה עצומה"
"רוצה דייט איתי? כתוב 500 מילה בנושא 'איך לא אבזבז את זמנך"
נזרקה מלימודי המשפטים בגלל תמונות סקסיות שלה ברשת
התגובות לרילס המקומם נעות בין זעזוע מהטקסט, הסאבטקסט והמחוות הפיזיות שנוגעות לא נוגעות, לבין תמיכה גורפת שמגיעה מצבא העוקבות של חדד. לכל תגובה ביקורתית או מגנה בסגנון "אמאלה מרגיש ונראה פוגע ברמות", "גם אם הן צוחקות זה ממבוכה ומכוח הקבוצה, אפשר להיות עוד יותר תותח-על מבלי להעליב נשים", או "וואו זה קשה לצפייה" - הוא לא צריך אפילו לטרוח לענות (או פשוט לא מספיק), כי מיד התומכות שלו יוצאות להגנתו ומשאירות תגובה מפורטת במקומו. על אלה נותר לו רק להשיב להן ב"תודה", ומקסימום איזה אימוג'י חמד. ייאמר לזכותו #1 שהוא לא מוחק תגובות.
אני מודה ומתוודה כאן ועכשיו, כשנחשפתי אליו לראשונה פרגנתי בעוקב כי די הצחיקו אותי המניירות שלו בנוסח "בנותתתתת", "וגםםם", ודומיהם. אך עד מהרה התכנים של חדד התחילו לצרום לי יותר ויותר, ומצאתי ת'עצמי נעה בחוסר נוחות בכיסא (בואו, במיטה. שם אני לרוב מבזבזת שעות מסך וגלילה אינסופית). ואני בכלל לא מדברת על כמה שטויות הוא לפעמים מדבר (או יותר נכון צועק). ומי בכלל שואלת אותו מה ללבוש? והאם זה מחמיא? בטח שלא אני. הייתי רוצה רק להזכיר למר חדד שאופנה נועדה, בין היתר, כאמצעי לביטוי עצמי. וכן, חלק מהעניין זה להתנסות, לחקור, להעז ולשבור מוסכמות באמצעות בגדים, סגנונות או טרנדים בועטים. תעוזה אקספרימנטלית זה השחור החדש! בדיוק כפי שהוא בוחר ללבוש על הבמה חליפות סאטן מבריקות בצבעים עזים. כאילו למה לא, Do your thing.
מה אני אגיד לכן, המוח האנושי הוא דבר מרתק ומוזר. אני גם לחלוטין יכולה להבין את כוח המשיכה של הנשוא. ועדיין, מה מביא נשים לשלם ממיטב כספן (כרטיס למופע עולה 180 ש"ח), ולבחור "לבלות" ערב בו הטאלנט שעל הבמה גם מרביץ בהן את תורת הסטיילינג (האובר שמרנית-מצמצמת שלו), ובו"ז יורד עליהן ללא הרף. או במילים אחרות: להעמיד עצמן ללעג פומבי. פאן טהור לכל הדעות.
האם זו דרכן לקבל את 15 דקות התהילה שלהן? וכל עלייה על במה גדולה, גם אם מדובר בעמידה בהתנדבות על "קוביית" הקטילה שלו, מקדשת את האמצעים? אולי. בכל זאת, המדובר באושייה מוכרת בביצה המקומית, שמשת"פ עם פאשניסטות ומשפיעניות בפרופיל גבוה, ואף מוזמן להתארח (ולהנחות) בתוכניות טלוויזיה מובילות.
כוכבת סרטון "ציצי 1" המדובר היא רעות טל. בתגובה שננעצה בראש הרילס היא כתבה: "לכל הטרחניות שכאן - היי לכן - זו אני מהסרטון. כן, שילמתי 180 שקל כרטיס כדי שאייל יצחק עלי (סמיילי סמיילי). וואלה אחד המופעים הכי מצחיקים שהייתי בהם בתקופה האחרונה (דאבל אימוג'י אש)". בטח, כי הכי קל להטיח בכל מגיבה מזועזעת שהיא "טרחנית" (מישהי אמרה "גזלייטינג"?).
פניתי אל רעות לקבל תגובתה, כי אין מצב שלא הזיז לה כהוא זה בבפנוכו של הבטן מה שחוותה על "הקובייה" של חדד. אך מסתבר שטעיתי.
אז אני מבינה שנהנית בסך הכל על הבמה של אייל חדד?
"כן, נהניתי בטירוף!"
ואת בכלל לא מצליחה להבין את הביקורת שנשמעה בחלק מהתגובות?
"אני יכולה להבין את הביקורת אבל בסופו של דבר- התנדבתי לעלות על הבמה, לא הרגשתי מוטרדת או מושפלת בשום חלק - אני מודעת למידה שלי ולרגע לא הרגשתי שאייל יורד עלי או פוגע בי".
סטנד-אפ קומדי (בעברית: מִצְחָק) הוא ללא ספק הצורה הוותיקה, האוניברסלית והמשמעותית ביותר של ביטוי הומוריסטי (למעט אולי בדיחות חברתיות ספונטניות). זוהי התקשורת הקומית הציבורית הטהורה ביותר, שהחלה דרכה אי שם בארצות הברית בסוף המאה ה-19. ומבחינה היסטורית, סטנד-אפ מעולם לא היה מיועד רק לכיף, צחוקים ואווירה. הוא שימש לפרופגנדה, סאטירה ומה לא. אז עקרונית אין בעיה שחדד משתמש בכלי הזה כדי להפיץ את האני המאמין שלו, סטיילינג wise. אבל מכאן ועד לגלוש למתן ציונים או כותרות לחלקי הגוף הנשי? לא יודעת, אני לא נהנית. ייאמר לזכותו #2, כל מי שבוחרת לעקוב ולצרוך את התוכן שלו, או מגדילה לעשות ומגיעה לאיוונטים של חדד, יודעת בדיוק מה היא צפויה לקבל. מכאן שהאחריות הבלעדית היא עליכן! כלומר עלינו.