מדינת ישראל, יקום של ניגודים. מהצד האחד, נשים כובשות פסגות, נשים קונות בתים, נשים קוראות תיגר על אובססיית המשקל ומראות לכל ההייטרז מאיפה משתינה הדגה. מהצד השני, מעלימים אותנו. חברות, ראשי ערים ונהגי אוטובוס מגבירים הילוך, מבקשים להסתיר ולמחוק ולדחוק אותנו אל מחוץ לתמונה. אז מה קורה פה? חדשות הנשות ממשיכות לעמוד כאן כחד קרן.
אחרי כל המאמצים שעשה ניר לצאת טוב - הוא הרס הכל בפרק אחד
"כשנשבר לי הלב החלטתי - לאף גבר לא מגיע להיכנס איתי למיטה"
לא ככה, טמבל: ארבעה טיפים שיעזרו לכם להתחיל עם עדן פינס
Don't Be - סערת הסתרת הנשים על מוצרי הפארם בבני ברק
סערת המדבקות על תמונות הנשים בסניף BE בבני ברק לא שוכחת, ואני מוכרחה להודות שברמה האישית, לא ידעתי מה לחשוב על זה. מצד אחד, כאישה חילונית ופמיניסטית, התגובה הראשונית שלי לתמונות הנשים המכוסות הייתה בוקס בבטן, ממש כמו בכל פעם אחרת שנשים צונזרו על ידי חרדים קיצוניים מעל שלטי חוצות. בעצם הזעזוע הוכפל, כי הפעם לא היו אלה חרדים קיצוניים, אלא הרשת עצמה שביקשה לרצות את אותה אוכלוסיה.
במחשבה שניה, אמרתי, בני ברק. אחד הטיעונים החוזרים שלי כנגד פגיעה בזכויות נשים וחילונים הוא "חיה ותן לחיות". כלומר, אתם תנהלו את אורח חייכם הדתי או החרדי או המוסלמי או הסיינטולוגי, באמת שלא משנה לי, רק עזבו אותי בשקט. תנו לי ולשכמותי לנהל את אורח חיינו החופשי-מדת באופן מלא. אם כן, אני חושבת, אין זה אך הוגן לאפשר לסניף בני-ברק לפעול בהתאם לאוכלוסייתו? אם נשות בני ברק בחרו באורח חיים שבו פניהן נמחקות מהמרחב הציבורי, בחירה אמנם תמוהה בעיניי - זו עדיין הבחירה שלהן, ויש לכבדה.
אבל האם אמנם זה אורח החיים שנשות בני ברק בחרו לעצמן? משיחותיי עם כמה מנשות העיר, התקבלה תמונה שונה. נשים אינן אלו שמוחקות פני נשים, וצעדים כאלה לעולם לא מגיעים מיוזמתן. ומה לגבי הנשים שצולמו על גבי המוצרים? הן חתמו על קמפיין, אך האם הן נתנו הסכמתן שפניהן יוסתרו? אם פניי היו נמחקים מעל מוצר שאותו אני מפרסמת, הייתי מתרתחת.
המחיקה נעשית בהחלטת הזרמים הקיצוניים ובהשתלטותם, תוך השתקת כל מי שרואה במהלך הדרה לכל דבר ועניין. הדרה קצת משונה, אגב, שהרי הנשים החרדיות נוכחות במרחב הציבורי כל הזמן. וגם את נוכחותן הפיזית ברחוב, כך למדנו גם משלטים בבית שמש השבוע, מבקשים עכשיו לצמצם. באירוע נוסף שהתקיים בראש העין השבוע, תוכננו הנשים לשבת מאחור, תכנית שגררה מחאה מובנת.
בהרצליה גורשו צעירות בצרחות כי התלבשו כמו שצעירות ישראליות מתלבשות בקיץ - מכנסיים קצרים וחולצות בטן. נגה ניר נאמן, חברת פאנל "אזור בחירה" ברשת 13, נתבקשה על ידי ראש העיר אלעד לזוז ממקומה, על מנת שלא "ייאלץ" לשבת ליד אישה. נאמן סירבה, כראוי. וכל אלה רק אירועי השבוע.
מקבץ האירועים הקסום הזה בפרק זמן כה מצומצם מעורר שתי שאלות מדאיגות. אחת היא, איפה עובר הגבול שבו עלינו להפסיק לכבד את הדת ולדרוש שיכבדו אותנו. ואל תבלבלו במוח - גברים שמוחקים ומרחיקים נשים לא עושים זאת כדי לכבד אותן, כמו שסטירת לחי היא לא כרטיס ברכה לחג. העובדה היא שנשים, גם הדתיות שבהן, מרימות קול מחאה. הן מרגישות בלתי מכובדות. השאלה השניה שעולה היא לגבי הגבולות הגיאוגרפיים של ההדרה. שום עיר איננה הטרוגנית ואטומה הרמטית מבחינת חומרת הדתיות של תושביה, השקפותיהם וצרכיהם, ודאי שלא הרצליה, אך גם לא בני ברק החרדית.
אין ברירה, אלא לתבוע את זכותנו השווה להיראות ולנכוח במרחב הציבורי. יגידו המתנגדים - אבל הנה, את שוללת מגברים חרדיים את זכותם לא לראות אתכן. על כך אשאל, האם אי פעם, בשם האמונה הזו, דרשו נשים מגברים לפנות את עצמם מהמרחבים המשותפים? האם דרישתן כובדה? איכשהו, בהפרדה בין גברים לנשים, נשים הן תמיד אלה שמפסידות. תמיד מאחור, תמיד בצד, תמיד רחוק ממרכז העניינים. בהסתכלות על התמונה הרחבה, אי אפשר להתעלם מכך: "הפרדה מגדרית", נכון להיום, היא כינוי מכובס להדרה.
עדן בן זקן קנתה בית בדובאי
הנה קצת השראה לסופ"ש. עשור לאחר והופיעה על המסך כשלגופה אוברול ב-30 שקלים בלבד, קנתה בן זקן טירת פאר בדובאי בסך ארבעה מיליון שקל. סכום נמוך בהרבה, אגב, ממה שתיארתי לעצמי לגבי נכס כזה בדובאי, ובכל זאת, רחוק שנות אור מגובה הסכומים שאני, למשל, יכולה להרשות לעצמי. ומכאן נולדת התהייה, איך עושות את זה? מי את, עדן בן זקן? האם מדובר בגאונת נדל"ן והשקעות, או אישה שעשתה את כל הונה בזכות כישרונה המוזיקלי בלבד? בתחומי המוזיקה הים-תיכונית, נקרא לזה ככה, כי "מזרחית" נשמע כבר ניינטיז ברמות, יש תחושה שזה באמת אפשרי. במובן הזה, המאבק המזרחי כבר ניצח. אבל עדן בן זקן היא לא המאבק המזרחי, היא אישה שבזכות עצמה, בגיל 28, קנתה בית בדובאי. אני בת 30, אין לי כיוון לקורקינט יד שניה.
עדן פינס גם מלכה
לסלביות נשבר מהפרעות האכילה שמחדירים בהן, בשני האירועים שהתרחשו השבוע. באחד כיכבה עדן פינס, שזכתה לשילוב המנצח של הטרדה ורמיסת דימוי גוף גם יחד. לדבריה, האיש כירכר אחריה בניסיון לנחש את שמה (זו עדן פינס, אדיוט) ומשלא נענתה לחיזוריו אלו שלף ממיטב ההערות המיזוגניות, וירד עליה שהיא אוכלת וזה משמין. ליתר דיוק, "תמשיכי לאכול, גם ככה הכל הולך לתחת". מהמם, זה שייקספיר במקור, לא? הסיפור הזה מתפרסם יממה אחרי ששיתפה תמונה שלה מחוף ביוון, עם הכיתוב, "אני יודעת ששורף לכם לראות איך אני נראית פלוס 10 קילו. אז קחו. לא להתפוצץ".
בעבר שיתפה פינס ביחסיה המורכבים עם גופה ומשקלה ואף בהפרעות אכילה שמהן סבלה, תופעה מוכרת אצל נשים בכלל ובפרט אצל דוגמניות ונשים בפרופיל ציבורי גבוה, שנשפטות על משקלן מדי יום. פינס לא התבלבלה, שלפה טלפון וצילמה את החמוד לסטורי, כולל עידכון, לפיו קלח התירס שאכלה היה כי טוב. לאור רגישותו של הנושא, ההתמודדות הפומבית שלה עם חוויה מגעילה שכזו איננה מובנת מאליה, ואני רוצה להאמין שנתנה בכך השראה לנשים ונערות אחרות שימצאו את עצמן בסיטואציה דומה.
ונועה קירל, בכלל
עוד בתחום הערות על משקל ונפנופן, היונקורן הלאומית שלנו נועה קירל הגיבה ברשת 13 לביקורת הציבורית על הרזון שלה בתמונה שפירסמה בבגד ים, ושתלה את כל שנכנס לה לצלחת במסווה של דאגה. בסוף, החיבוק הישראלי הוא חיבוק דוב - מתים עלייך כשאת עושה סלטות על הבמה כדי לייצג את המדינה, אבל לא כשמגלים כמה רזית מהאימונים המוטרפים שזה דורש. ובעצם, מתי לא דואגים לה: דאגו לה כשהייתה מלאה יותר, דאגו לה עכשיו כשהיא דקיקה, ובשני המקרים הבחורה הזו הייתה חזקה ובריאה יותר מכל צופה שהפליץ לה בתגובות מתוך מרבץ הספה שלו.
הבחורה הזו מסוגלת להחזיק את עצמה על זרת ולשיר תוך כדי, באמת שאין צורך לדאוג. כמו שסיכמה קירל בעצמה, "לא צריך להסתכל לצלחת של אף אחד, אבל אם כבר נכנסו לי לצלחת - אז מאוד טעים שם". סליייייי ביץ'.