רגע האמת הנשיא משה קצב אצל סיון כהן. 13,
13

ע': "הוא הטיח אותי על המיטה והחל ללחוך את צווארי, כולו אדום"

עירית ברנר

9.6.2023 / 11:39

הסדרה על משה קצב ו-א' היא טריגר להרבה מאד נשים, אפילו לאלה שהתרגלו לטאטא את המקרים האלה מתחת לשטיח, פשוט כי לא היה חוק בזמנן - עירית ברנר נזכרת בתקיפה המינית שעברה בצעירותה, ומספרת איך נאלצה לסתום את הפה שלה תמורת צ'ק

הנשיא משה קצב אצל סיון כהן/ערוץ 13

זה החל כהמלצה של חברות, "צפית כבר בסדרה אלף על קצב?"

"לא עולה על דעתי" השבתי כי כמה גירה כבר אפשר להעלות עם הפרשה הדוחה הזו. ואז הלחץ:

"את חייבת!" אז צפיתי בשני פרקים והלכתי להתקלח. חלפו ימים ובערוץ 13 צצו פרומואים המבשרים בסגנון "מתראיין לראשונה" אוי לא! שוב פעם הוא.

וצפיתי כמו שצופים בתאונת דרכים, הראש מתחנן 'עופי משם' והצורך המזוכיסטי להמשיך מנצח. צפיתי עד הסוף במופע המבחיל של איש מתבכיין שרומז שהכל קרה בגלל שהוא איים בגדולתו הצ'רצילינאנית על פוליטיקאים אחרים.

לא משנה מה הוא יגיד, הגיל של נעם זה לא מה שמפריע למשה
עם בדיקת דופק ולחץ דם: נכשל הניסיון להפוך סקס לספורט רשמי
גם אנחנו חשדנו בגלל המחירים, אבל אז ניסינו את הליפסטיק הזה



בימים שלפני...
יצא כך שחברתי א.פ היא חברתה הטובה של א' ממשרד התיירות, אותה א שרוב הציבור אינו יודע את שמה. היא התראיינה רק פעם אחת וגם בהצללה ובעיוות קול. והיא זו שבעצם חתומה על העובדה שנגזר על נשיא מדינת ישראל להיכנס לכלא על עברת אונס, כך שאת חלק מהמאורעות הכרתי בזמן אמת. אחד המשפטים שלה שננעצו לי במוח היה "במצבים כאלה רצוי לא לבוא לעבודה עם מכנסיים שבמותן שלהם יש גומי". דמיינו לבד.

חברתי א.פ אף קיבלה היתר מהפרקליטות ללוות את א' בזמן מתן העדות הטראומטית בבית המשפט כך שגם בשיא הפרשה, ניהלתי איתה שיחות אין סופיות בטלפון, שאחת מהן היא השידור בו קצב בוחר לוותר על העסקה החלומית שעורך דינו מציע לו, אותה אני זוכרת כמופע בלתי נתפס + צרחות בטלפון עם חברותי.

משה קצב אורלי רביבו. עיבוד תמונה, עיבוד תמונה
אורלי רביבו, משה קצב/עיבוד תמונה, עיבוד תמונה

מאז ועד היום, מידי פעם כשהנושא עולה ברשתות, איזה גבר גנרי כותב לי בפרטי "כן הוא מנייאק אבל לא אנס, סתם חרמן."

מ ה?

אמנם גם טלי גוטליב, שהתפרסמה כנותנת סעד משפטי לאנסים אמרה זאת, אבל בכל מקרה ברוך פרי החסימה ברשתות.

נשים עוברות כל מיני טראומות, יש מדד לטראומות, יש את אלה שלא עלינו, לוקח שנים של טיפולים לשרוד את החיים אחריהן, ויש גם את אלה שהיחס אליהן הוא: קרה, קורה - יאללה חפיף. רק שגם במקרים האלה משום מה זוכרים שנים אחרי כל פרט, כמו היכן זה היה, מה לבשת - אפילו ריחות.

זה היה בשנות העשרים המוקדמות שלי, אני בעבודה ראשונה במשרד פרסום והוא אחד הלקוחות הכבדים של המשרד, בעל עסק משפחתי ענק בתחום הנדל"ן. והחברה עמדה בפני שיווק של פרוייקט ייחודי שלא היה עד אז בארץ. אותו לקוח ביקש מהבוס שלי להשאיל אותי, המוצלחת בעבודה שלי, לצורך פרסום ושיווק הפרוייקט לכמה חודשים. מחמאה, לא?

התחלתי לעבוד איתו. באיזו שבת בבוקר האיש התקשר אלי ושאל אם אני יכולה לקפוץ לאתר הבנייה שנשב קצת על ניירות, כי אין לו זמן באמצע השבוע. אני כמובן השבתי "בטח", ורק אמא שלי, החכמה, היתה מוטרדת - "מה פתאום בשבת? אולי תקבעי איתו בבית קפה ולא במקום הריק הזה".

אויש אמא, באמת.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל
עירית ברנר. באדיבות המצולמים
אז לא היה חוק. עכשיו יש/באדיבות המצולמים

כשהגעתי הוא נראה קצת לחוץ, ואני פירשתי את זה כמצבו המנטלי של איש שמנהל תמנון נדלנ"י גרנדיוזי - יותר מזה - הרגשתי ממש "חשובה", שנבחרתי להגיע בזמן שהוא עסוק (הו התמימות)

ואז הוא הציע "בואי ניכנס לחדר השינה (באתר היתה דירה אחת לדוגמא מרוהטת קומפלט), יותר נוח שם. נוכל לפרוש את כל הניירות על המיטה", ועוד לא חשדתי בכלום, כי הרי מדובר באדם מכובד - מה לו ולי?

זה לקח בערך שנייה וחצי עד שהאיש קפץ עלי בנג'י, הטיח אותי על המיטה והחל ללחוך את צווארי, כולו אדום, מתנשף ומזיע. בצד היתה מראת אורך, וכמו בסרט סלואו מושן צפיתי בזמן אמת איך אני מותקפת. בני אדם מגיבים לכל מצב בצורה שונה. הרבה קופאות במצב כזה, אבל אני פצחתי בהתקף צחוק קטטוני, ממש צרחות - כי זה היה נראה לי מצחיק כשהתבוננתי מהצד במראה.

אגב, זו לא עצה, אבל צחוק כזה כנראה מחרב לבידו של מאנייקים. הוא היה בהלם. הדפתי אותו ובאינפנטיליות גם איימתי עליו - "השתגעת? אני אספר לאשתך!" אספתי את עצמי וברחתי משם. כשהגעתי הביתה התקשרתי לחברתי, שתינו צחקנו. וזהו. בזה זה נגמר.

ביום א', כשהגעתי קרא לי המנכ"ל ובבושת פנים בישר לי שאני מפוטרת מהפרויקט כי אין צורך. נעלבתי עד עמקי נשמתי ומיד התקשרתי לשותף של ר' שקבע איתי מיד, הקשיב ברוב קשב הוציא פנקס צ'קים וכתב לי שם סכום מכובד. אני חשבתי שאני מה-זה אסרטיבית דוגמא ומופת לנשים צעירות שעומדות על דעתן, אבל מה שלא הבנתי זה שהפעולה הזאת הייתה חלק מהתנהלות החברה, וכל זה יכול היה לקרות כי עוד לא היה חוק, או במילים אחרות, לא היה מה לעשות עם "זה".

חוק נוצר כדי להשריש נורמת "עשה ואל תעשה", אבל כשמדובר בבני אדם ודקויות התנהגותיות זה יכול להסתבך, כי יצר האדם, הכוח, ה"מגיע לי" התחושה שהם מעל החוק מייצרת פרשות כמו קצב. למזלן של נשים צעירות, הן חיות בתקופה שהחוק עומד לצידן, ותודה לאל שתם זמנם של כתיבת צ'קים לצורך סתימת פיות. עכשיו יש מה לעשות עם "זה". אז תעשו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully