אם לא ראיתם את המרדף של ליהיא גרינר, לא ראיתם קומדיה מימיכם

השבוע חדשות הנשות במרוץ החיים: ליהיא גרינר רודפת אחרי השותפה, לין מ"האח הגדול" רודפת אחרי רוי ונועם מ"חתונמי" ממהרת לרצות את משה. וגם, שיעור שכולנו צריכים לקחת מהרצח הנורא של שרית אחמד ז"ל, ועימות בין ח"כ אורנה ברביבאי לח"כ יעקב אשר שסותם לכולנו את הפה בקטע מכבד.

אחרי 25 שנה של נסיונות וטיפולי פוריות שלא צלחו ועלו לא פחות מ-125 אלף דולר, ילדה הלן דלגליש ​​את התינוק הראשון שלה בגיל 53. גם עכשיו כשהיא מסתכלת על ביתה, דייזי, היא מתקשה להאמין שזה קרה

אומרים את זה כל כך הרבה שאתן עלולות לטעות ולחשוב שזו קלישאה, אבל תקשורת זוגיות טובה היא באמת הבסיס בלעדיו שום דבר לא יכול לעבוד בין שני אנשים - בטח שלא בין שני אנשים שנמצאים בזוגיות. מומחית נותנת שישה טיפים שיעזרו חהכשיר את הקרקע למיניות בריאה יותר

מצעד הגאווה בתל אביב הוא אולי הגדול והמסיבתי יותר, אבל בירושליים יש תחושה של שליחות, מחאות, והפגנת כבוד לשירה בנקי ז"ל. מיגל טורחוב מסכם ומשווה בין המצעדים האהובים עליו לרגל כמעט עשור מחוץ לארון

מסתבר שיש אנשים באח הגדול בשם לין ורוי, או היו, ולמרות ששניהם נשמעים כמו דמויות מפוקימון, נטען שאחת מהם משליכה עצמה באגרסיביות על השני, חרף דחיות חוזרות ונשנות מצדו. אינני צופה ב"אח הגדול", לפחות לא כרגע - מצטערת, אני מגבילה את עצמי לתכנית טראש אחת בכל פעם לטובת שימור תאי מוח - אבל מהתיעודים, הקשקושים ודיוני הרשת, עולה דיון סביב השאלה האם מדובר בהטרדה מינית או רק פדיחת חיזור מגה מביכה.

מבלי להכריע לכאן או לכאן, שכן כאמור לא צפיתי כדי לשפוט, אני חושבת שיש משהו יפה ברגישות הציבורית שהתעוררה לסיטואציה, שבה נגרמת לגבר אי נוחות עזה לגבר בשדה המיני-רומנטי. יש לפנינו גבר שגבולות גופו ופרטיותו נחצים, והציבור הרחב ער לזה מספיק כדי לשוחח על כך ברצינות, ולא להסתפק בבדיחה על הסיטואציה. הגם שלעיתים העיסוק בנושא נעשה בהתרסה כנגד הפמיניזם ("אם זה היה הפוך מגדרית מיד הייתן מקימות קול צעקה"), הוא מעיד לטעמי על התבגרות של חברה, ומוכנות לקבל את זה שגם גבר, כן כן, אפילו גבר, לא תמיד רוצה. וכשהוא אומר "לא", גם הוא מתכוון לזה.

היום אני מודה: לא הבנתי את ליהיא גרינר. לא הייתי בשלה אליה. כולנו. כשגרינר הגיחה לחיינו והביאה את הטראש-אמריקה לריאליטי הישראלי, היא הייתה לנו יותר מדי. לא ידענו איך לאכול אותה. זלזלנו בה: למה היא התפרסמה? רק כי היא גסת רוח? כי היא פוגענית ומרוכזת בעצמה?

היום, אני יכולה להגדיר את האיכות שלה: היא אייקונית. אייקונית - מילה שהייתה כאן מאז ומעולם, אך זכתה לעדנה מחודשת בחיקו של דור ה-Z, ממש כמו גרינר, שהקטעים המופרעים ביותר שלה הפכו לפסגת ארכיון הטיקטוק הישראלי. דרכם למדתי להעריך את מי שמתבזה, מתלכלכת ומשליכה עצמה על מזבח השערוריות כדי לספק לנו בידור מוצלח, וגרינר היא חלוצת התחום בארץ.

תגידו לי עכשיו, מי הייתה מספקת לנו רגע אייקוני כמו המרדף שלה אחרי השותפה לשעבר לעסק המחטבים, שעל פי הדיווחים, ברחה עם מחשב החברה כדי להחליף בו ססמאות? האם יש משהו לא נפלא במשפט הזה? ואיך כה שפר עלינו מזלנו שזכינו לתיעוד מלא של האירוע הקסום הזה הישר ממצלמות האבטחה בבניין? אינני אדם מאמין, אבל רוצה להגיד לכם, יש רגעים שבהם מורגשת נוכחות אלוהית.

ליהיא גרינר לא צריכה עוד תכנית ריאליטי, היא תכנית שלמה משל עצמה. כמו שריהאנה כבר לא צריכה להוציא שירים חדשים - היא פשוט ריהאנה, כך גם ליהיא גרינר בעולמות הטראש. היא ביססה את המעמד שלה כאייקון, וזה מספיק כדי להעניק לנו תוכן. וכמו השמש, היא מעניקה לנו אור מעצם קיומה.

הרצח הנורא והידוע מראש של שרית אחמד, צעירה לסבית דרוזית בת 18, על ידיה אחיה הגדולים, הוא הקיצון הלא-מפתיע בחברה קיצונית. הוא מזכיר לנו שוב, שאיכשהו, פנאטיות דתית ושנאת להט"ב הולכים יד ביד וששנאה בלתי מרוסנת מובילה לרצח. התעלמות מההקשר הדתי היא מגוחכת. מבחינת מרצחיה הנתעבים של אחמד היה הרצח רצון האל, ממש כשם שראה זאת מרצחה של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים ב-2015.

דברי הגינוי של ח"כ אחמד טיבי ראויים אמנם, אך מגיעים מעט מדי ומאוחר מדי, שנתיים לאחר שהצהיר בפה מלא כי הוא "מתנגד ללהט"ב" ו"קידום תופעת הלהט"בים", מה שלא רק מעיד על בורות עמוקה באשר לדרכיהן של נטיות מיניות, אלא גם מעודד את דה-הלגיטימציה לעצם קיומם.

לחשוב שאין קשר בין הבעת התנגדות לקיומם של בני אדם להירצחם, גם זה מגוחך. זו היתממות במקרה הטוב וצביעות מרתיחה במקרה הרע. אם טיבי ומנהיגי החברה הערבית חרדים לחייהם של ערביי ישראל, למעשה לחייהם של כולם - ללא הבדל דת, גזע ומין - הם צריכים להשמיע קול חד וברור להגנה על הנרדפים והנרדפות בתוכם. ויפה שעה אחת קודם.

זו לא היא, זו אני: אבל בכל פעם שעולה על המסך נעם מ"חתונמי", זעם עמוק מתעורר בקרבי. באמת אין לה שום יד בדבר הזה. נעם מקסימה, רגועה, הגיונית, מכילה, מרצה, צחקקנית, שקטה ומחוייכת - כל מה שגורם לי לרצות להטיח חפץ שביר במיוחד ברצפה. הייתי שמחה שהיא תעצור למשל את שטף הקיא המילולי של משה, ותגיד לו, למשל, "שומע? אני בת 36, זה בלתי ניתן לשינוי. למעשה זה ימשיך רק לנוע קדימה, כחלק מהקונספט של זמן. טייק איט אור ליב איט, אבל תפסיק לאכול את הראש, כי לא ממש נעים לי להיות כרגע תחת שיפוט מתמיד על קריטריון שלא תלוי בי". זה היה יכול להיות מספק, כמובן. אבל למה כל כך מפריע לי שבמקום זה היא בוחרת לשתוק?

אם הייתי אחת מהפסיכולוגיות שחתכתי מהן לאורך השנים, אני מניחה שהייתי מהנהנת אליי בחיוך בלתי נסבל, ושואלת, "יכול להיות שאת רואה בה את עצמך?". אני מתארת לעצמי שכן. לא את עצמי של היום, אבל בהחלט את עצמי של פעם, ויותר מזה, את נשות משפחתי המבוגרות יותר. שושלת של נשים שקטות, צחקקניות ומרצות, שאפשר לדפוק להן אגרוף לפנים והן יתנצלו שעמדו מול כף היד הקפוצה שלך. זוהי כמובן לא הזמנה מכל סוג שהוא.

בקלות יכולתי להגיע לשם. כבר הייתי על המסלול. בתיכון, הייתי מצחקקת ומסמיקה מול מי שהטיח בי את העלבונות הכי דוחים בעולם כאילו השמיעו לי סרנדה מתחת לחלון, ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי עושה כאילו לא שמעתי אותם, או שזה לא מזיז לי. חשבתי שזה משדר ביטחון עצמי, אבל בעצם, באופן הזה אף פעם לא הצבתי גבולות. גברים שבחנו אותי במבט של צ'ק ליסט, כאילו הם בודקים מכונית במגרש - לא הייתי מעמידה במקומם. להיפך, הייתי מכינה את עצמי לתצוגה, כדי לקבל את הציון הגבוה ביותר. ככה, מהפרספקטיבה שלי, אני רואה את נעם, והשיקוף הזה מצמרר.

אולי נעם היא לא הסמרטוט הרמוס הזה. אולי זו השלכה טוטאלית. אם תשאלו את קארין, נעם בכלל לוקחת בחירה נבונה ומחושבת לשמור על זכות השתיקה, ותציב מול משה גבול ברור ברגע שמשהו יפריע לה באמת. קשה לי לראות את זה ככה, גם כי אני מכירה את הצחקוק הכרוני הזה מקרוב, וגם כי נעם מעידה בעצמה שהיא טיפוס מרצה שנוטה לבטל את עצמו למען האחר, דבר שגם משה מבחין בו. מקווה שהעתיד יוכיח לנו אחרת, כי באמת, אחותי, את בת 36. את לא צריכה לקפץ על גב של סוס דוהר כמו דמות מטופשת בסרט מצוייר אם לא מתחשק לך. אם אתן מעל גיל 30 - עזבו, מעל גיל 28 - אני דורשת מכן להגיד ביחד: "אין לי סבלנות לבולשיט יותר".

יש רגעים שבהם נגמרות המילים, אפילו לי. למשל, כשח"כ אורנה ברביבאי מסבה את תשומת לבו של ח"כ יעקב אשר להדרת נשים ע"י מחיקתן מהמרחב הציבורי, ומכל התשובות בעולם, הוא בוחר דווקא: "את לא ראויה לתשובה אפילו". היא בקהל, הוא על הפודיום, לפניו המיקרופון הפתוח, אך אפילו בתגובה הוא לא יזכה אותה. "אני מאחל לך שיהיו לך בתים כמו אצלנו", הוא עוד מוסיף ומתנשא, ומיד לאחר מכן מזיל דמעות תנין על הסתה כנגדו. נאום הקוזאק הנגזל.

אבל אין ספק שמכל המערכון העצוב הזה, הציטוט האהוב עליי של אשר הוא השאלה, "מתי שרו לך אשת חיל לאחרונה?". כך, מבחינתו, באמת ובתמים מכבדים נשים - גם אם אישה בשר ודם אומרת לו אחרת. גם אם היא אומרת לו, אני חשה מחוקה, חשה מושתקת. מי היא שתגיד לו איך מכבדים אישה? מי היא שתדבר בכנסת בכלל? הרי אם תשאלו אותו ואת המפלגה מדירת הנשים שלו, היא לא אמורה להיות שם אפילו. שומעת, אישה שם בבית? ח"כ יעקב אשר ימשיך לשיר לך, את רק תשתקי, למה קול באישה ערווה. בקטע מכבד הוא אומר לך.