להגיד את המילה סליחה כולנו יודעים, מספיק להסתכל בסטורי של טרום כיפור כדי לראות כמה קל לאנשים לומר שהם מצטערים. גם בזוגיות, סליחה נאמרת לפעמים רק כדי לצאת ידי חובה, להרגיע את הרוחות ולסיים את הריב, וגם אם יש מאחוריה צער אמיתי על הפגיעה בבן או בת הזוג, לא תמיד היא מגיעה עם לקיחת אחריות, הבנה אמיתית של הצד השני ורצון לשנות כדי להימנע מלפגוע שוב. בשביל זה צריך באמת לראות את האחר, וזה, תיראו מופתעים, דבר שממש לא קל לנו לעשות.
החדשות הטובות הן שזו מיומנות נרכשת, ושכדאי לרכוש אותה כי היא תשפר פלאים גם את הזוגיות שלכם וגם אתכם כבני אדם. אבל לפני שנשפר את עצמנו, על כל המאמץ שזה דורש, בואו נישאר רגע במקום שכולנו מכירים ואוהבים ונאשים מישהו אחר בקושי שלנו. במקרה הזה - את הטבע האנושי.
"זוגיות היא אולי המראה החזקה ביותר שיש לנו בחיים. היא מפגישה אותנו עם חלקים בעצמנו שאנחנו לא תמיד רואים או מכירים והרבה פעמים, בעיקר בריבים או במשברים, היא מפגישה בין הכאב שלנו לכאב של האחר", אומרת ענבל דגן-יולזרי, עובדת סוציאלית קלינית המטפלת בגישה פסיכודינמית ובגישה אינטגרטיבית ממוקדת. "מתוך הכאב שלנו, אנחנו בדרך כלל יכולים לראות רק את עצמנו, והנטייה הטבעית שלנו, בעיקר במקום של סערה רגשית או ריב, היא לתלות את האחריות באחר. הוא זה שהיה לא בסדר, הוא עצבן, הוא הכעיס".
אחת שיודעת: ככה תכתבי את הצ'יק ליט הראשון שלך, שלב אחר שלב
רוכבים כל הדרך אל הגט: האופניים שהציתו סכסוך בין בני זוג
"אני מטפלת מינית ושוכבת עם לקוחות כדי להציל את הנישואים שלהם"
כדוגמה, מתייחסת דגן-יולזרי לסיפור של אדם וחווה שאכלו מפרי עץ הדעת. "כשאלוהים שאל את אדם מה הוא עשה, התגובה המיידית שלו הייתה לזרוק את האחריות מעצמו ולהעביר אותה לחווה: "זאת האישה שנתת עמדי". זה לא אני, זו היא אשמה. זה משהו שטבוע בנו. גם חווה הגיבה מיד אחר כך באותה צורה והעבירה את האחריות לנחש. אבל כשאנחנו כל הזמן משאירים את האחריות בצד של האחר, אנחנו לא זזים. אנחנו נמצאים באותו לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב ואנחנו משלמים על זה מחיר כבד, גם באופן אישי וגם בזוגיות".
למה כל כך קשה לנו לקחת אחריות ולהתנצל באמת? מסתבר שיש כמה סיבות לא רעות:
כי אנחנו לא סולחים לעצמנו
"כשאנחנו מתקשים לבקש סליחה זה הרבה פעמים בגלל שאנחנו מתקשים לסלוח לעצמנו, כי בקשת הסליחה דורשת מאיתנו לחוות תחושה של אשמה שלא קל לשאת אותה", אומרת דגן-יולזרי. "כדי לבקש סליחה אמיתית מהאחר אנחנו צריכים להיכנס רגע לנעליים שלו ולהבין מה הוא חווה שפגע בו כל כך, וכדי להצליח לעשות את זה אנחנו צריכים להיות מסוגלים להכיל את האשמה ממקום שלא מרסק אותנו והופך אותנו ל"אני כל כולי רע", אלא ממקום שמכיר בכך ששגיתי, גרמתי כאב. יש בי חלקים נפלאים, טובים ונהדרים, ועם זאת יש גם חלקים שבהם אני פוגע באחרים ועושה דברים שלא הייתי רוצה לעשות. חלקים שאני יכול לשפר כדי להפוך לאדם טוב יותר".
כי קשה לנו להיות במקום פגיע
"יש תחושת פגיעות מאוד גדולה כשאנחנו עומדים מול מישהו ואומרים שטעינו, והרבה אנשים תופסים התנצלות כחולשה. אני חושבת שסליחה היא לחזקים. צריך המון עוצמה בשביל לשים את עצמך במקום פגיע. וכשאדם מסוגל לקחת אחריות על עצמו ולהתנצל, הוא הופך להיות מנהיג של הסיטואציה. הוא כבר לא נמצא במצב פסיבי של תגובה לצד השני והיענות למה שהמציאות החיצונית מכתיבה לו, אלא עושה בחירה. אני עכשיו נמצא בתוך סיטואציה לא נעימה בחיים שלי, אבל יש לי אפשרות לבחור לאן אני לוקח אותה. הוא מבין שיש לו עבודה לעשות פה עם עצמו ומנהיג את עצמו ואת הקשר למקום חדש".
כי אנחנו חוששים לאבד את עצמנו
"למה כל כך חשוב לנו להיות צודקים? אנחנו מחזיקים בעמדה שלנו כאילו אם נרפה ממנה אנחנו ניעלם. כדי להצליח להיכנס לנעליים של האחר מבלי לפחד לאבד את עצמנו, אנחנו צריכים להיות במקום מאוד בטוח ואיתן, מקום של איזון פנימי שמאפשר לנו לסמוך על זה שגם אם נתנצל ונודה שטעינו, זה לא אומר שוויתרנו על הבקשות, הרצונות או הצרכים שלנו. זה לאפשר לעצמי לוותר על המקום שלי לרגע אחד כדי להיות עם בן הזוג שלי במקום שלו. לצאת משיח על מי צודק ומאחיזה חזקה בצדקה שלי למקום שמאפשר לי לראות אדם אחר באמת. זאת איכות מדהימה".
היא נרכשת?
"בוודאי, ולא רק שהיא נרכשת, אני מרגישה אפילו שזה מסע החיים שלנו כאן וזו המטרה של זוגיות. בגלל זה היא גם כל כך מטלטלת. הרי זוגיות, ביסודה, היא לפנות מקום אמיתי לבנאדם אחר. להצליח לצאת ממקום שעסוק רק בעצמנו ובאופן שבו אנחנו רואים את העולם ולאמץ הסתכלות רחבה יותר. וזה נדרש בשביל סליחה. התזוזה מהעמדה שלנו, ההבנה שהאמת שלנו היא לא היחידה שקיימת אלא היא אמת סובייקטיבית, וגם לצד השני יש את האמת שלו. התנועה שאנחנו צריכים לעשות היא לעבור ממצב של זריקת האחריות כלפי חוץ ללקיחת האחריות על עצמנו. אנחנו לא אחראים להתנהגות של אדם אחר, אבל אנחנו בהחלט אחראים לאופן שבו אנחנו מפרשים את ההתנהגות של האחר, לאופן שבו אנחנו פועלים מולה".
קשה לעשות את כל העיבוד הזה תוך כדי ריב.
"זו שאלה של כמה המקומות הקשים שעולים בי מעובדים ומודעים אצלי. ככל שאני יותר במודעות יש לי יותר אפשרות לעשות את העיבוד תוך כדי הסיטואציה, אבל במרבית המקרים זוגיות מפגישה אותנו עם החלקים העיוורים שבנו, ואז אחד הדברים החשובים ביותר בעיני בזוגיות הוא היכולת להשהות שיפוט. לתת רגע מרחב אחד לשני, לא לצפות לפתור את הכל מיד וגם לא להיבהל כשבן או בת הזוג לוקחים לעצמם את הזמן, לא ממקום מעניש אלא כדי להתבונן, לראות ולהגיב מתוך הבנה עמוקה יותר. זה יכול לאפשר שיח אחר לגמרי, קשוב ועמוק יותר".
לצערנו, היכולת להשהות משהו, כל דבר שהוא, היא לא מהחוזקות הגדולות שלנו בעידן הטכנולוגיה והאינסטנט, וכאשר הצורך של אחד הצדדים בזוגיות לקבל התנצלות לא מתמלא, קורה לא פעם שהצד הנפגע דורש מהצד השני להתנצל. לדברי דגן-יולזרי, דרישה כזאת נובעת פעמים רבות מחוויות ילדות מוקדמות, והיא נעשית מתוך חרדה מאוד גדולה. אך מעבר לכך שאין ביכולתה לגרום לשינוי אמיתי אצל האחר, היא גם מנוגדת לכל המהות של זוגיות.
"כשעולה קונפליקט בזוגיות או בכל מערכת יחסים, מה שנדרש כדי לפתור אותו באופן מהותי ואמיתי זה משא ומתן כלשהו. הדרישה להתנצלות, דבר שקורה לא מעט ביחסים, מכניסה כוחניות לתוך הקשר וכוחניות לא מאפשרת משא ומתן. בנוסף, זה לוקח מהצד השני את המקום האותנטי שלו. אני מרגישה מאוימת עכשיו, אני בסערה רגשית מאוד גדולה בגלל שרבנו, אז אני אדרוש ממך לוותר על האמת שלך. זה לא מוביל לשינוי, אלא רק להרגעה נקודתית של החרדה, ויותר מזה - זה כוח הרסני בתוך קשר, זו כפייה. אם אנחנו אומרים שהמטרה של זוגיות היא להצליח לתת מקום לשניים, זה ממש מעלים את האחר".
איפה עובר הגבול? לתת מקום לעצמך בלי להעלים את האחר ולתת מקום לאחר בלי לוותר על עצמך?
"אני חושבת שאנחנו יכולים לזהות את הגבול הזה אצלנו כשאנחנו עסוקים בהתבוננות פנימה בלי האשמה ומבינים שזה לא או לראות את האחר או לראות את עצמי אלא גם וגם. זה תמיד גם וגם. לבחון האם אני פועלת מתוך מנגנונים שאני כבר מכירה, מתוך דפוס שחוזר על עצמו אצלי בחיים, אבל גם לשים לב למה אני זקוקה בקשר והאם זה מקבל מקום. ולהיות ערה לכעס שעולה, כי הוא מעיד על כך שהגבול שלי נחצה. אני רואה את זה הרבה בקליניקה, בעיקר אצל נשים, שהקושי שלהן לשים גבול הוא מאוד גדול. אבל המקום המרַצה לא לוקח אחריות בדיוק כמו המקום שלא מתנצל. כשאני מרצה אני עדיין רואה את עצמי ולא את האחר, אני מונעת מתוך פחד, לא מתוך אהבה ואמפתיה".
"בתלמוד", היא אומרת, וחוזרת לאדם וחווה שאיתם התחלנו, "מדברים על זה שהאדם נברא "דו פרצופין". כלומר, לא כמו בסיפור שאנחנו מכירים, שאלוהים לקח צלע מאדם ויצר ממנה את חווה, אלא כיצור שהוא גם גבר וגם אישה שמחוברים אחד לשני בגבם. וכשהבורא נטל צלע, הכוונה היא לצלע במובן הגיאומטרי, כלומר הוא הפריד את ההדבקה הזאת ביניהם כדי לאפשר להם להביט אחד בשני.
המצב הראשוני שבו הם היו מתואר כ"יחסי אחור באחור": יחסים שבהם כל אחד שקוע בעצמו, לא רואה את בן הזוג, כאשר "אחור באחור" הוא גם מלשון "אחר" - האדם השני הוא אחר לי, זר לי. אחרי ההפרדה, היחסים הפכו ליחסי "פנים בפנים", ממקום של לראות את הפנימיות של האחר, להתחבר אליו, לאמץ את נקודת המבט שלו ולהבין באמת את הכאב שגרמתי, כי אני רואה אותו.
המשימה שלנו בזוגיות, לפי היהדות, היא לעבור מיחסי אחור באחור ליחסי פנים בפנים, כי בסופו של דבר, העניין המהותי ביותר בזוגיות הוא האהבה, והאהבה בתפיסה היהודית מחוברת לרחמים. רחימו בארמית זה אהבה, והאפשרות שלנו לרחם - במובן של חמלה, של ראיית האחר, של הנעה מתוך אהבה ולא מתוך פחד - מאפשרת לנו לבקש סליחה ולסלוח, הופכת את האהבה לדבק שמחבר בין אנשים ומאפשרת לנו להתרחב למקומות חדשים".