ג׳ני דנסון. ג׳ני דנסון, באדיבות המצולמים
באדיבות המצולמים/ג׳ני דנסון

אחת שיודעת: ככה תכתבי את הצ'יק ליט הראשון שלך, שלב אחר שלב

22.9.2023 / 10:47

החלום של ג'ני דנסון היה לכתוב ספר, אבל הפחדים וחוסר הביטחון גרמו לה לדחות את המשימה פעם אחר פעם. עד שהבינה שמשימות גדולות צריך לפרק למשימות קטנות. עכשיו היא מסיימת את הספר השני שלה וחולקת אתכן את השיטה המנצחת שלה

בווידאו: סיפורה של שפחה-מחאת נשים ברחוב קפלן בתל אביב/תיעוד ברשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות יוצרים

אני אתחיל מהסוף - הספר שלי 'תעקבו אחרי' בהוצאת מודן יצא לחנויות לפני כחודשיים, ואחת השאלות ששואלים אותי הכי הרבה היא כמה זמן לקח לי לכתוב אותו. וזאת שאלה שהתשובה הקצרה עליה היא 'בערך שלושה חודשים' והתשובה הארוכה הרבה יותר מעניינת. נתחיל בעובדה שלכתוב ספר זה חלום קלישאתי. מחקר אמריקאי הגיע למסקנה ש-82% מהאנשים אומרים לעצמם שיום אחד הם יכתבו ספר, אבל בזמן שאנשים אחרים אומרים "יום אחד אני אכתוב ספר" עם חיוך, במשך שנים הסתובבתי עם תחושה מאוד מורכבת לגבי החלום הזה.

אפקט גולדה: עדיין קשה לנו לקבל מיניות בוטה אצל נשים בכירות
רוכבים כל הדרך אל הגט: האופניים שהציתו סכסוך בין בני זוג
שוד, אונס, והארי סטיילס: ביררנו מה ה"אימפריה הרומית" של נשים


מצד אחד זה היה מין חלום גדול שנראה רחוק ולא אפשרי, ומצד שני, הרגשתי כל הזמן כאילו אני מפספסת משהו - כאילו אני מאחרת, או לא מגיעה לאיזה יעד שאני אמורה לעמוד בו. הרגשתי שאני חיה באשליות. הרי כולנו יודעים שהוצאות גדולות לא לוקחות סופרים לא מוכרים ולא מפורסמים. חוץ מזה שאין בזה כסף. וגם עולם הספרים נכחד. והסיכוי שמישהו אי פעם יקרא אותו הוא אפסי, בסוף אני אשקיע את כל מה שאני יכולה סתם כדי לקבל דחיה מהוצאות גדולות והצעות מחיר מופרכות מהוצאות פרטיות. חוץ מזה שסופרים הם אנשים מיוחדים, ואני לא.

היו לי את כל התירוצים האפשריים, וגם תחושה שאני פשוט צריכה לעזוב את כל עניין הספר ולהתקדם לעבר משהו ריאלי. אבל בשלב מסוים הבנתי שאם אני באמת רוצה להיות מאושרת, ממש כמו עם כל חלום אחר - אני חייבת לעצמי לפחות ניסיון אחד להגשים אותו. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להסתובב יותר עם תחושת הפספוס וההרגשה שאני לא מספיק טובה לנצח, בטח כשאני היחידה שנתנה לעצמי את הטייטל הזה.

ג׳ני דנסון. ג׳ני דנסון, באדיבות המצולמים
ג׳ני דנסון/באדיבות המצולמים, ג׳ני דנסון

פירקתי את זה למשימות והתחלתי לכתוב

משימות אני אוהבת - עושים רשימה, מוסיפים בה כמה שיותר סעיפים, אפשר למחוק בה דברים ובכל פעם שמוחקים משהו אפשר להגיד לעצמך ש'הנה' עשית משהו למען החלום שלך. חוץ מזה, לא היה לי שמץ של מושג על מה הספר יהיה, מה תהיה העלילה שלו, באיזה ז'אנר הוא יהיה או בכלל, מה לעזאזל אני הולכת לכתוב בו. אז רשימה של משימות נראתה לי כמו משהו ריאלי ופשוט.

אבל לכתוב צריך להתחיל מתישהו, וזאת כאמור היתה הבעיה הראשונה שלי, אז גם אותה החלטתי לפרק. נתתי לעצמי משימה מאוד ברורה: לכתוב בין 500 ל-1000 מילים ביום. מדובר בערך בחצי עמוד עד עמוד של WORD, קצת מעצבן אבל לגמרי אפשרי. עשיתי חישוב גס שבספר יש בערך 70,000 מילים, כך שבתוך חודשיים/ שלושה אני אמורה להגיע למשהו - האם ידעתי מה? לא. ברור שלא. אבל כתבתי. כתבתי דיאלוגים ופרקים שלא היו קשורים אחד לשני, תיארתי סיטואציות, ניתחתי שיחות, פשוט הכרחתי את עצמי לכתוב משהו בכל יום. למרות שזה נשמע לא נחוץ ולמרות שכמעט שום דבר מאותן עשרות אלפי מילים לא היה טוב במיוחד, אחרי כמה חודשים הבנתי משהו חשוב - אני מסוגלת לכתוב כמויות גדולות. כמו עם דיאטה או עם ספורט, אם אתמיד - אני אראה תוצאות. האם הן בהכרח התוצאות שדמיינתי? לא. אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת, וזה עזר לי לנטרל הרבה מהפחד שמתעורר לפני משימה עצומה שנראית בלתי אפשרית.

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

החברה הישראלית שהמציאה את מסירי השיער עושה זאת שוב

בשיתוף Epilady
ג׳ני דנסון. ג׳ני דנסון, באדיבות המצולמים
פירקתי את זה למשימות. ג׳ני דנסון/באדיבות המצולמים, ג׳ני דנסון

נרשמתי לכל סדנת כתיבה שרק הצלחתי למצוא

אמנם באותה תקופה כבר כתבתי ב'וואלה' והכרתי עורכים, כתבים ועיתונאים, סופרים עדיין נראו לי כמו אנשים קסומים ומרוחקים שלא קשורים למציאות שלי. החלטתי שאני צריכה להכיר את העולם הזה קצת יותר מקרוב, ולו רק כדי לגרום לעצמי להבין שגם הם אנשים אמיתיים. אבל לא היו לי חברים סופרים או כאלו שמכירים סופרים, ואני גם לא טובה בנטוורקינג, אז נרשמתי לכל סדנת כתיבה שרק הצלחתי למצוא.

למדתי כתיבה קומית, כתיבה דרמטית וגם כתיבת מתח, הלכתי לקורסים של 10 שבועות וגם להרצאות חד פעמיות, דיברתי עם המרצים, שאלתי המון שאלות ובעיקר ניסיתי ללמוד מהם כמה שיותר. חלק היו משעממים ולא נתנו לי יותר מדי, אחרים השאירו עלי חותם וגרמו לי לכתוב הרבה יותר טוב. מהשלב הזה נהניתי במיוחד ובעיקר זכיתי פעמיים - קודם כל הבנתי שמדובר בעבודה, ובאנשים רגילים (ומאוד מוכשרים) ושלכתוב ספרים זה אמנם לא פשוט אבל אפשרי. הדבר השני שקרה הוא שהכתיבה שלי השתפרה. זה מה שקורה כשלומדים.

למדתי על דמויות, רגש, מבנה של עלילה, איך צריך להיות בנוי סיפור ועוד המון ניואנסים שלעולם לא הייתי מגלה אם הייתי ממשיכה להסתובב בעולם ולהתלונן על זה שאני רוצה לכתוב ספר אבל אי אפשר להצליח בזה בישראל.

וכך, באמצע כל זה, כשאני כותבת מאות מילים ביום והולכת למינימום שיעור אחד שקשור לכתיבה בשבוע, באמצע הליכה בנמל תל אביב עלה לי רעיון לדמות: עיתונאית רצינית ומכובדת בשם גלי אלוני שמאבדת את העבודה שלה ויוצרת לעצמה דמות פיקטיבית של גבר בעזרת פילטר באינסטגרם. התיישבתי על ספסל וכתבתי פרק ראשון - פרק שבו היא עומדת מול יהלומן בבורסה ברמת גן ומוכרת לו את טבעת האירוסים שלה כי הארוס שלה זרק אותה ואין לה כסף לגמור את החודש.

מאותו יום התחלתי לכתוב את אותן 500-1000 מילים עם יותר כוונה, והוספתי לסיפור של אותה עיתונאית. לדמות הפיקטיבית שהיא יצרה קראתי אדיר איתן, ולאט לאט התחלתי לראות את העולם אחרת. כל דבר שקרה לי מיד נבחן על פי העיניים של גלי ושל אדיר - אם מישהו עצבן אותי, או חברה סיפרה לי משהו, או ראיתי משהו ברחוב, זה עבר את הפילטר של הספר, ואז הייתי מעלה את כפתור ה"ווליום", מקצינה את מקרה, לוקחת אותו לכיוונים מפתיעים ובלתי אפשריים ונותנת לעצמי ולגלי להשתולל.

כתבתי בלי עלילה או מטרה ברורה, אבל עם הסתכלות אחרת. אדיר איתן אפשר לגלי להגיד כל מה שהיא רוצה בלי לחשוב או לפחד מה יגידו, ואני אמרתי לעצמי שאם גם ככה אין סיכוי שמישהו יקרא את זה - למה שגם אני לא אכתוב בלי לחשוב? אדיר איתן היה הדבר הטוב ביותר שקרה לגלי אלוני, וגם לי.

ג׳ני דנסון. ג׳ני דנסון, באדיבות המצולמים
אידר איתן הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. ג׳ני דנסון/באדיבות המצולמים, ג׳ני דנסון

ואז ניסיתי את מזלי בעולם האמיתי

אחרי שסיימתי הבנתי שאם אני רוצה לקחת את עצמי ברצינות אני חייבת חוות דעת מקצועית ובלתי תלויה - לא של חברים שרק ינסו לזהות האם יש דמות שבניתי בהשראתם או אנשים שמכירים אותי שיגידו "זה מהמם!" כדי לא לפגוע בי. וכך שוב קיבלתי (מהיקום? מאדיר איתן?) רעיון הזוי. פתחתי ספר של סופרת ישראלית שממש אהבתי, חיפשתי מי ערך אותו, מצאתי את אותו אדם ברחבי האינטרנט ושלחתי לו מייל - אמרתי שאני אשמח אם הוא יוכל לעבור על מה שכתבתי ולתת לי חוות דעת בתשלום. רציתי להבין אם אלפי המילים המביכות האלו, שכוללות גם סיטואציות מטורללות לחלוטין, שוות משהו. להפתעתי הוא חזר אלי, ואפילו עם מחיר סביר לחלוטין, וכך מצאתי את עצמי אחרי חודש יושבת איתו ומשקשקת מפחד בזמן שהוא נותן לי עוד ועוד הערות על הטקסט.

בסוף השיחה, כשהידיים שלי מזיעות ובא לי לקבור את עצמי שאלתי אותו "אבל תגיד לי - יש פה משהו? או שזה ערימה של זבל?" הוא הסתכל עלי במבט מופתע ואמר "מה זאת אומרת? ברור שכן, זה מצוין וזה צריך להגיע להוצאה גדולה". יצאתי ממנו עם הבטחה הוא יעביר את זה למישהי שמכירה מישהו שמכיר מישהו בהוצאה גדולה, הרגשתי שאני הולכת לכבוש את העולם.

ואז העולם בעט אותי מהמדרגות

ובדיוק כמו בסיפור של גלי, כשמצפים למשהו, העולם צריך לבוא ולתת לך סטירה מצלצלת, ואז לבעוט אותך מהמדרגות. עבר חודש ואז עוד חודש ולא שמעתי ממנו, וכשכתבתי לו מייל הוא אמר שלא חזרו אליו, ושקורונה, ושהוצאות גדולות לא לוקחות סופרי ביכורים, ושאין בזה כסף ושבכלל אני צריכה להתעורר על החיים שלי (טוב, אולי את הסוף אני המצאתי, אבל ככה הרגשתי).

אבל עודדתי את עצמי - היו לי עוד כמה "קשרים" כאלו, אנשים שאמרו לי לשלוח להם את מה שכתבתי והם יקמבנו לי את הדרך לעבר הוצאת הספר. אבל גם כאן כולם נעלמו בשלב מסוים, ואף דלת צדדית להוצאה גדולה לא נפתחה, לא משנה כמה ניסיתי.

רציתי לוותר, אבל אז שאלתי את עצמי מה אדיר איתן היה עושה - והחלטתי לשלוח את הטקסט להוצאות. מה כבר יש לי להפסיד?

אחרי כמה חודשים חלק מההוצאות חזרו אלי במייל לקוני שאומר "זה לא אנחנו זה את" והיתה הוצאה אחת שאיבדה את כתב היד וגילתה את זה רק אחרי שהתקשרתי לברר מה עלה בגורלו כי לא חזרו אלי מעל שלושה חודשים. אבל בשלב הזה כבר התרגלתי למחשבה שמישהו בצד השני של המייל יקרא את הטקסט ואולי לא יאהב אותו, אז הלחץ פינה את מקומו למוד של 'פאק איט' בתיבול אדיר איתן, ומצאתי את עצמי שולחת את כתב היד גם להוצאות הכי גדולות.

אחרי שבועיים קיבלתי מייל ממודן שאמר לי שהם התרשמו לטובה מכתב היד והם מבקשים ממני להעביר קובץ PDF. אחרי חודש נוסף רוני מודן התקשרה אלי ואמרה לי שהם עומדים להוציא את הספר שלי לאור.

אחרי עוד כמעט שנתיים של עריכות, עיכובים, התרגשות, לחץ, עצבים, כעס ועוד המון רגשות - 'תעקבו אחריי' יצא לאור והגיע לחנויות הספרים. בתוך כמה שבועות הביקורות התחילו להגיע, ולכלול מילים כמו "ביקורת על החברה ותרבות האינסטגרם" או "רכבת הרים של טוויסטים" - אנשים קראו עד הסוף וצחקו, הם אפילו הבינו שמתחת לסיפור המטורלל יש קצת עומק. אה - והיו גם כאלו שאמרו שהם שונאים את הדמויות, שזה נפלא לא פחות מבחינתי, כי אם אדיר איתן מצליח לעורר רגש גדול כמו שנראה, הוא עשה את שלו.

אתמול סיימתי את הספר השני שלי - או לפחות סיימתי את השלב הראשון. כל מה שנשאר זה לקרוא אותו עוד 10 פעמים באובססיביות, להתלבט המון, לשנות לפחות 50% ממנו ואז להתחיל את הכל מההתחלה, שוב, רק עם יותר ביטחון בעצמי והמון תקווה והתרגשות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully