במקום לקרוא לעונה הזאת של חתונמי "עונה 6" צריך לשנות את שמה לעונת הנשים הדחויות. משה לא נותן לנעם להגיד 4 מילים ברצף בלי לנהום לעברה בעצבים, שניר מתעצבן בכל פעם שמור עוברת ליד הפח בזווית לא נכונה ואפילו רז משתגע מדי פעם מעינב כי מסתבר שהיא רוצה יותר מדי סקס, החצופה.
אני מודה שמאוד קשה לי לצפות בזה. כי מה שקורה לאישה שמרגישה דחויה (וגם לגברים, אבל על זה בפעם אחרת) הוא שהיא מתחילה לעבוד קשה יותר - חלק עושות את זה על ידי ניסיון להיות סקסיות יותר, אחרות מרצות יותר או מתלהבות יותר, אבל בסופו של דבר הדינמיקה נשארת זהה - יש גבר שלא רוצה להיות שם, ויש אישה שעושה הכל כדי לגרום לו לשים לב אליה וקמלה בדרך.
בעולם האמיתי הדבר הזה בדרך כלל היה מסתיים בפרידה, בגידה או סתם מערכת יחסים בה שני האנשים לא ממש מחבבים אחד את השניה אבל נשארים יחד עבור הילדים או המשכנתא. היא היתה מוותרת בשלב מסוים והוא היה נשאר לראות כדורגל ומחכה שהיא תירדם כדי להתגנב למיטה. אבל בחתונמי כמו בחתונמי, אי אפשר לטאטא את החשק המיני המתפורר של הגברים האלו מתחת לשטיח ולעזוב את זה - לא, צריך לנבור בזה כמה שיותר, לחטט בפצע ולראות את הגברים האלו מתפתלים ואת הנשים מנסות לתרץ לעצמן למה בעצם הכל בסדר.
מדהימה מדהימה מדהימה מדהימה מדהימה וואו וואו מדהימה
"מעדיפה לגדול לבד מאשר לנבול ביחד. אני רווקה מעל גיל 40"
מזל שכולם צבועים: המיתוג החדש והמרהיב של דיאן
אני מודה שזה כנראה נוגע בי ככה כי כשאני מזהה שמישהו לא נמשך אלי, אני בדרך כלל עוזבת, או לא מתקרבת מלכתחילה. אפשר לקרוא לזה מנגנון הגנה שמכסה על פחד מדחייה, אני מעדיפה לראות בזה הסתכלות בריאה על מערכת יחסים. אישה צריכה שגבר ירצה אותה. לא יותר מדי, וכן, הוא גם צריך להיות הגבר הנכון, והוא צריך לעניין אותה לפחות קצת, אבל בסופו של דבר אנחנו צריכות להרגיש יפות ונחשקות ואהובות ומרגשות, כי רק ככה אנחנו נרשה לעצמנו להיפתח, פיזית אבל בעיקר רגשית.
תראו את רון וטל - רגע אחרי שהם נחתו בירח הדבש היא כבר מספרת לו שהקפיאה ביציות ובודקת כמה פקקים יש מאשקלון לרמה"ש. זה לא כי היא אישה פתוחה וקלילה שמדברת על הכל, להיפך - כבר הבנו שמדובר במישהי מאוד זהירה. אבל איתו היא מרשה לעצמה. למה? כי רון, מבחינתה, הוא מענטש. גבר שמתנהג כמו גבר וגורם לה להרגיש כמו אישה. כזה שנותן לה לישון במיטה לבד עד שהיא מרגישה מוכנה להגיד לו לבוא, כזה שמעודד אותה לנסות דברים שהיא מפחדת מהם אבל לא לוחץ עליה יותר מדי עם משפטים כמו "את לא חייבת לעשות את זה אבל אני בטוח שתצליחי", גבר שנותן לה יד, וחיבוק, ועידוד ובעיקר נותן לה להבין שהוא לא הולך לשום מקום. והביטחון הזה מאפשר לה להירגע - לא משנה כמה היא לחוצה או היסטרית, יש משהו מאוד מרגיע בידיעה שרון שם, והוא בעניין, אבל הוא לא בלחץ.
וזה ההיפך המוחלט ממה שקורה על ספת הפסיכולוגים עם הזוגות האחרים. מילים כמו "אינטימיות", "הכלה", "השלכה" ו"הקשבה" נזרקות לאוויר ללא הפסקה בניסיון להסביר "קצרים בתקשורת", כשברור לכולם שהבעיה היא פשוטה - יש כאן אישה שרוצה, וגבר שרוצה הביתה.
כך מור יושבת ומספרת תוך כדי צחוק מתגלגל שהיא אמרה לשניר שהוא היה חתיך בחליפה שלו בחתונה, ובמקום להגיד לה שגם היא היתה יפה, הוא עונה לה "תודה" וממשיך בחייו. כן - ממש צחוקים, העובדה שהוא לא רוצה להתקרב אליה, ושהוא מחוויר כשהיא אומרת שהיא סגרה להם מקום במסעדה שבועיים קדימה. קטעים איתה.
הדרך שבה הפנים שלה התעוותו כשגלעד הפסיכולוג מסביר לה שהדרך שבה היא פשוט מקבלת ומחליקה את ההתנהגות הזאת, כמו שהיא החליקה את העובדה ששניר לא נתן לה יד בחופה - זהו מנגנון הגנה, ממש הכאיבה לי. מדובר באישה מדהימה ומצליחה, וגם מאוד יפה, שפשוט מקבלת את העובדה שהיא לא מספיקה לגבר שאיתה, ואולי יש כאלו שיגידו שזה בריא ואמיץ, אבל בעיני זה בעיקר שובר, לא משנה כמה חיוכים ותוכניות לעתיד היא תפזר סביבה.
גם נעם לא יודעת איפה לשים את עצמה - היא אולי לא מבינה את זה בצורה כל כך בהירה כמו מור, שמשה לא בעניין, אלא מספרת לעצמה שזה הכל בעיה בתקשורת או באופי שלו, אבל אצלה זה יוצא בכיוון אחר - של ניסיון לחלוב ממנו אהבה. כך כולנו זכינו להצטמרר כשהיא הכריחה אותו להקריא את המכתבים שהשניים כתבו לקראת החופה בזמן שהוא צפה בכדורגל, וכך זכינו לקבל את הפרצוף הנעלב שלה כשמשה מחמיא לה על הלק, אבל זה לא מספיק לה, כי היא מן הסתם מרגישה שמשהו לא עובד ולא מגיע באמת מחיבה או משיכה, אז היא מנסה לחלוב ממנו עוד - למה זה יפה? כי זה מתאים ללוק? או כי זה מתאים לי? עד שהוא מתפוצץ עליה והיא נעלבת.
אני מבינה את משה ואת הרצון העז שלו שיעזבו אותו במנוחה, אמנם קשה לי לצפות בתגובות שלו, כי הן באמת מעליבות, אבל בעיני מי שאשם כאן הם הפסיכולוגים ששידכו אותם, כי כרגע שניהם ממש ממש סובלים.
והבעיה העיקרית היא שבניגוד לנשים, שיכולות לפתח משיכה גם לדברים הכי קטנים, ואז להישאב אל תוך אהבה, אני לא באמת ראיתי יותר מדי מקרים בהם גברים הבינו שהם לא נמשכים למישהו ואז, אחרי תקופה מסוימת (לא ארוכה, אגב - כי לא מדובר פה באיזה ידידות שמתפתחת לאהבה עם השנים) הם נדלקים מהדברים הקטנים שמדליקים נשים. באמת, עדיין לא פגשתי גבר שנדלק מהדרך שבה היא מניחה יד על המושב ליד הנהג כשהיא עושה רוורס או איש שהיא מפשילה שרוולים של סווטשרט (פעולות שלא פעם גרמו לנשים להתאהב).
השאלה היא מה הלאה? האם באמת יש סיכוי שחוסר המשיכה הזה יתפתח לאהבה, שהגברים פשוט יבינו שטוב להם, ויישארו? בכל מקרה בעיני חשוב יותר לברר (במידה וזה מה שיקרה) האם הנשים באמת צריכות להתפשר על גברים שהתפשרו עליהן.