מסובך להיות אישה. אפילו יותר מסובך להיות אישה שאוהבת את עצמה. אבל זה מה שאומרים לנו המומחים - אנחנו צריכות לאהוב את עצמנו כדי שיאהבו אותנו. אנחנו צריכות לאהוב את עצמנו כדי שנוכל לאהוב אחרים. אנחנו צריכות לחוש אהבה כדי לקבל אהבה. נהדר.
משום מה אני תמיד קצת התקשיתי עם זה. כאילו, אני יודעת איזה מטורפת ודוחה אני יכולה להיות, איך בדיוק אני אמורה לאהוב את העצמי הזאת ועוד לקבל אותה ללא תנאים? בגלל זה יש לי קצת בעיה עם אהבה עצמית. אני מאמינה לנשים שאוהבות את עצמן ואני אפילו מעריצה אותן - הבעיה שלי היא עם הנשים שמתנהלות בעולם תוך שהן צועקות לכל מי שרק מוכן לשמוע עד כמה הן אוהבות את עצמן וכמה הן מושלמות - לא רק שאני לא מאמינה להן, אני בעיקר מתעצבנת מהן.
וכאן אנחנו מגיעות לאחד החוקים החשובים ביותר בלהיות אישה: תאהבי את עצמך, אבל תפסיקי לדבר על כמה את אוהבת את עצמך.
רותם צודקת: אי אפשר כל כך לסבול ועדיין להיות כל כך בטוח בקשר
כשהוא תמיד משלם עלייך, בסוף זה עולה לשניכם בהצלחת הקשר
ארבע נשים בגלל גבר אחד: צפו בקטטת הענק במלון שנגמרה בעירום
כמו שכבר אמרתי, אין לי בעיה עם נשים שאוהבות את עצמן. אבל העניין עם אהבה - בין אם זאת אהבה עצמית או אהבה לכל אדם או יצור אחר, הוא שאהבה היא משהו שמרגישים ורואים, והיא מאבדת מהערך שלה כשמדברים עליה ללא הפסקה.
תחשבו על הזוגות סביבכם. אלו שבאמת אוהבים אחד את השני בדרך כלל שומרים על האהבה שלהם ביניהם. הם לא מדברים יותר מדי על הזוגיות שלהם ובטח שלא מעלים בכל יום הולדת/ נישואים/ חג או שבת פוסט משתפך על כמה הם אוהבים וכמה בני הזוג שלהם מושלמים. אתם יודעים מי כן עושה את זה? הזוגות שפתאום מודיעים שהם מתגרשים ואז מתחילים לשפוך ערמות של רפש אחד על השני. משום מה אלו שלא מסוגלים להפסיק לספר לכולם כמה בני ובנות הזוג שלהם מושלמים הם גם אלו שפתאום מגלים שהם בכלל ניהלו זוגיות פתוחה, או בגדו בלי הפסקה, או עשו דברים גרועים שאני לא באמת רוצה להתחיל לדבר עליהם.
מי שבאמת אוהב לא לחוץ לספר על זה לכולם - לא כי יש מה להסתיר, אלא כי אין סיבה, כי האהבה עצמה מספיקה, וזה גם העניין באהבה עצמית.
אישה שאוהבת את עצמה תהיה רגועה יותר, נינוחה יותר וקלילה יותר. היא לא בהכרח תהיה מאופרת ומסודרת אבל היא תתנהל בעולם בנינוחות של מישהי שמרגישה טוב עם עצמה ויודעת שהיא לא חייבת שום דבר לאף אחד.
אישה שאוהבת את עצמה לא צריכה להיות בעלת גוף מושלם או עבודה מדהימה - היא יכולה להחזיק בהם, כמובן. יכולים להיות לה גם משפחה מושלמת ובית מושלם וילדים מושלמים, אבל היא ממש לא תסתובב בעולם ותספר לכל מי שרק מוכן לשמוע כמה טוב לה בחיים. היא פשוט תחיה את חייה. דווקא הנשים ה"מושלמות" שמתעקשות לדבר על כמה הן מתות על עצמן לא משדרות יותר מדי אהבה עצמית. כשאני מסתכלת על סתיו מהאח הגדול למשל, או על אביבית בר זוהר, "אהבה עצמית" הוא ממש לא צמד המילים שעולה לי.
זו הסיבה שאני לא יכולה לשמוע את כל הנשים שמנסות לדחוף לנו בכוח את הצלוליטיס או החצ'קונים/ סימני מתיחה/ קמטים שיש להן. כי אם את כל כך מתעקשת להראות לנו אותם, ואז לצרוח כמה זה בסדר שיש לך אותם, את כנראה ממש נואשת שנסכים איתך.
תחשבו לרגע על אידיאל היופי הצרפתי - זה של האישה שאוכלת קרואסונים, לא עושה פן, לא נועלת עקבים ולא עושה בוטוקס. אף אישה כזאת לא תחזור ללא הפסקה על כמה חשוב לה 'להיות טבעית' או 'להרגיש טוב' - היא פשוט תחיה את חייה ותהנה מהם.
אז כן - את יכולה להיות רזה או שמנה, שרירית או רכה, שזופה, חיוורת, בלונדינית, שטנית, קרחת, מחוצ'קנת, עם קמטים או נמשים, עם תלתלים או גוונים - זה לא משנה. מה שמשנה הוא שמה שזה לא יהיה, זה באמת בסדר. מה שאת לא צריכה לעשות זה לחפור לנו על כך שזה בסדר. לא רק בגלל שהעניין עם אהבה עצמית הוא שמדובר במשהו שרואים ומרגישים, וכשמדברים עליו ללא הפסקה הוא מאבד מהערך שלו - גם כי זה חופר. ומעייף - שני דברים שבאמת אין סיבה לאהוב בעצמנו.