רותם צודקת: אי אפשר כל כך לסבול ועדיין להיות כל כך בטוח בקשר

במדינת ישראל, תחום הביטחון נמצא תמיד בכותרות, בעיקר כשיש איום כלשהו בפתח (שזה בעצם, תמיד). גם בתחילת זוגיות כולם זקוקים לביטחון, בעיקר כשיש מפגש זוגות בפתח. או לפחות זה מה שהפסיכולוגים של חתונמי רוצים שנחשוב. אם בעונות קודמות של חתונמי ראינו את הזוגות מתחילים לחשוש ממפגש הזוגות כמה ימים או שבוע לפני שהוא קורה, העונה נראה שהזוגות עצמם לא ממש מוטרדים מהנושא עד יום לפני שזה קורה, וגם אז זה בעיקר בגלל שגלעד לא מפסיק להגיד להם כמה חוסר ביטחון זה יעלה בהם.

הוא צודק, כמובן, גם אם טיפה מתלהב מדי מצמד המילים "היכל המראות", וכדי לחזק את הנרטיב הארכיטיפי לפיו מפגש זוגות שווה מקסימום טירלול, גם העריכה מצטרפת לחגיגה ושוזרת את מוטיב הביטחון, שלא לומר מערערת את מוטיב הביטחון לאורך כל הפרק, אצל כל אחד מהזוגות.

את שניר, שמסתפק בלככב בפורמט המקביל "אחוק ממבט ראשון" וחושב שהוא לא יתבאס לראות כלות שהן הרבה יותר הטעם שלו (חן), גלעד מנסה "לערער כדי לעורר" עם משפטים כמו "אתה יודע מה עוד קורה כשמור נכנסת לחדר?" אשר נופלים על אוזניים ערלות ועיניים אדישות. את חן ויוסי, שדווקא מגיעים עם ביטחון, יעל עוד שנייה מזהירה מעין הרע וגם את תומר ויואנה, שקורה ביניהם משהו טוב אבל הם עדיין לא בטוחים במאה אחוז, היא מזהירה שהם עלולים לעורר קנאה.

כשהוא תמיד משלם עלייך, בסוף זה עולה לשניכם בהצלחת הקשר
ארבע נשים בגלל גבר אחד: צפו בקטטת הענק במלון שנגמרה בעירום
שיעור הנישואים יורד? מה אתם סחים, באמת? אלפא עדיין מתגעגע ל-א'

בינתיים, נועם ומשה מפגינים ביטחון אחד בשני ולראשונה העונה הם ממש חמודים ביחד, ואילו עינב ורז מצחקקים וחוששים יחדיו מחוסר הביטחון של כל אחד מהם כאינדיבידואל. אבל מי שהכי תפסו את תשומת ליבי הפרק הם רותם ורונן, איך אפשר שלא, וטל ורון.

אני מתחילה להרגיש שחתונמי היא סוג של סדרת מתח בריטית שמציירת לנו תמונה מסוימת בהתחלה, גורמת לנו לחשוד בבעל המכולת עם השיניים הלא טובות, ואז פתאום מראה לנו שהוא סתם איש מוזר עם לב טוב שלא מקפיד ללכת לשיננית, ושהרוצח האמיתי הוא השכן ממול שלאורך כל החקירה נורא מנסה לעזור.

אם אחרי הפרק הקודם חשבתי שרותם פרנואידית ולא הגיונית, היום אני קצת יותר מבינה למה. רונן, שעד כה הצטייר כגבר מרצה, ילדותי, אבל אל משהו מזיק יותר מזה, מתברר פתאום כמי שלא מסוגל להגיד לרותם שום דבר שמפריע לו, אלא אם יש לידם עדים. מצד אחד, אני מבינה אותו, כי רותם יכולה להיות מפחידה, יעידו החברות שלה שעדיין מנסות לישון לילה רצוף אחרי המפגש מהפרק הקודם. מצד שני, די. אתה לא יכול להתפקע מצחוק מהתגובה שלה על מה שאתה הולך ללבוש למפגש הזוגות ואז, אצל גלעד, להזכיר את הרגע הזה כחלק ממסכת ההתעללות שאתה עובר. מה הפלא שהיא מרגישה שאתה מנסה להוציא אותה לא טוב?

ויותר מזה, אתה לא יכול לתאר מערכת יחסים כל כך קשה ומשפילה, ובאותה נשימה לטעון שאתה בטוח במה שאתם מביאים לקשר. זה כל כך מופרך, שרותם! רותם הופכת לקול ההיגיון ואומרת לו, ובצדק - אם כל כך קשה לך, מאיפה כל הביטחון הזה? באופן כללי, למרות שאני חושדת שהייתה על יין לבן, רותם סופסוף נשמעת כמו אדם הגיוני בפרק הזה. אולי כי במקום לסמס היא פשוט מדברת, אז לראשונה אנחנו מקבלים רצף קוהרנטי של דברים.

החיבור הזה פשוט מוציא מכל אחד מהם את הצדדים הכי רעים, בזמן שזוגיות טובה אמורה לעשות בדיוק את ההיפך. רותם, שרואה את בן הזוג שלה כייצוג שלה, נמצאת עם הגבר הכי לא ייצוגי שיש, ולא יכולה להפסיק לשפוט אותו על זה. זה כל כך רחוק ממנה שהיא לא מצליחה להבין שזה מי שהוא ומרגישה שהוא עושה לה בכוונה. כל זה רק מעודד את חגיגות חג הקורבן של רונן ומשרת את הסיפור שלו: הקורבן התמידי, זה שתמיד עושים לו, זה שלא יודע לשים גבולות ובזכות כל זה גם לא צריך לקחת אחריות.
גלעד טוען שהוא אופטימי כי רונן סופסוף מרשה לעצמו לכעוס, ואני חושבת שהוא פשוט מתענג על תחושת הקורבנות. ובכל זאת, גם אני אופטימית, לא לגבי העתיד שלהם כמובן, אלא לגבי מה שמחכה לנו במפגש הזוגות.

לא, לא התבלבלתי. אני באמת מתכוונת לטל ורון. הזוג הזה שגורם גם לי להירדם בתשע וחצי בערב, בלי שהייתי שעתיים וחצי על ההגה. הם עדיין לא מעניינים, אבל מה שעלה ביניהם היום בכל זאת גרם לי לחשוב: מה הסיפור עם זה שנשים תמיד צריכות חיזוקים כדי להרגיש ביטחון וגברים הרבה פחות?

למה לרונן מספיק לבסס את זה שהוא בעניין ביום של החתונה ואולי עוד כמה ימים אחר כך, ומאותו רגע נוח לו לראות כדורגל, לאכול קוסקוס בסלון, להירדם בשנייה שהוא נוחת במיטה או בקיצור פשוט לעשות מה שבא לו, בעוד שטל לא מפסיקה לאכול סרטים על מה זה אומר שהוא נרדם, מה המשמעות של הכדורגל וכמה ימים הוא לא אמר לה שהיא מדהימה?

נכון, אתה לא יכול לעבור מאינפלציה של המילה "מדהימה" לזוגיות של 20 שנה תוך שבוע בלי שבת הזוג שלך תרגיש שמשהו השתנה, אבל זה לא רק זה. אני חושבת שרוב הנשים שצפו אתמול בטל אומרת "אני רוצה לשמוע שאתה פה ואתה תעשה הכל כדי שזה לא ייהרס" הזדהו עם הרצון. אבל למה? איך זה הגיוני לצפות ממישהו שאת מכירה שבוע או שבועיים - ואנחנו עושות את זה גם בחיים האמיתיים ולא רק בחתונמי - לעשות "הכל" כדי שמה שיש ביניכם לא ייהרס? אתם עוד לא מכירים מספיק זמן בשביל להבין אם הקשר מצדיק את ה"הכל" הזה.

תחשבו רגע על הגברים שאתן יצאתן איתם וזה נגמר, בואו נגיד, אחרי חודש. היום, בדיעבד, הייתן עושות "הכל" כדי שזה לא ייהרס? ברור שלא. אבל עוד לא ידעתן את זה בשבועיים הראשונים שלכם ביחד, כי לוקח זמן להכיר בנאדם. תחילת קשר זה שלב שאין בו ביטחון, ולא יכול להיות. ואיכשהו הצד הגברי חי עם זה הרבה יותר טוב מהצד הנשי. הם פחות זקוקים לחיזוקים שוטפים וחיים יותר בשלום עם תחושת האי ודאות.

חלק גדול מזה זו העבודה שגברים הרבה פחות נבלעים בתוך הקשר, כי המקום של הזוגיות בחיים שלהם הוא הרבה יותר שפוי. זו תוספת חיובית לחיים הקיימים, לא מטרת על שהכל מתגמד לעומתה. טל בעצמה אומרת שרון מתרחק "לרגעים", וזה דבר שהגיוני שיקרה גם בקשר מלא אהבה ומחויבות, כי אתם עדיין שני אנשים נפרדים. הצורך להשאיר אותו כל הזמן קרוב ולא לתת לו - וגם לעצמך - להתרחק קצת ואז לחזור שוב - חונק. והציפייה להרגיש כל הזמן ביטחון יוצרת תסכול כי אין כזה דבר, בעיקר בתחילת קשר.

מה שחסר לטל זה ריגוש, עניין, חיזור ואפילו סתם שמחת חיים, אבל היא לא ביקשה את זה. היא ביקשה ביטחון, והמילה ביטחון היא סתם סיפור שקרי שאנחנו מספרות לעצמנו. בדיוק כמו שלהגיד: "זה לא שאני לא מרגישה ביטחון, אם לא הייתי מרגישה ביטחון הייתי קמה והולכת" כשלפני רגע אמרת את ההיפך, זה סתם ניסיון לייצר איזשהו מצג של חוזק ועצמאות כי את מרגישה חשופה ונזקקת.

את לא מרגישה ביטחון, אבל את לא קמה והולכת כי זה עדיין הגיוני לשלב הזה. וגם אם את ממש רוצה שהקשר הזה יצליח, את עדיין חזקה ועצמאית ויש לך חיים שלמים משל עצמך. את כן ראויה להרגיש מחוזרת ונחשקת, בכל שלב של הקשר. זה עשוי לתת לך תחושת ביטחון, אבל זה בעיקר אמור לגרום לך להרגיש טוב. ביטחון אמיתי? את זה את יכולה לקבל רק מעצמך.