נועה קירל, שמעת? את זאת שמדינת ישראל נהנית להתגאות בה כשהיא משווקת מדינת גירל-פאוור לעולם, אבל פחות כשהיא קיימת, כאישה, במרחב הציבורי הפנימי שלנו, כלומר מושמעת בחדר האוכל של בסיס צבאי. דמייני את התרחיש הבא: חיילת, טירונית, בתורנות מטבח. עומלת, מכינה, מזיעה ומנעימה את זמנה במעט שאפשר - מוזיקת פופ לגיטימית לכל הדעות. ייתכן שתוך כדי ברח לה, רחמנא לצלן, זמזום קל. לפתע ניגש אליה מפקד, ודורש להפסיק את המוזיקה והשירה למען שלומם של בני הישיבות. את דבריו מאשרת המפקדת (!) שגורסת כי אין ברירה. אין שום בעיה לאכול מהידיים שלך, רק סתמי את הפה, תודה.
זה בדיוק מה שקרה במחנה שמונים השבוע, כשנתבקשו הטירוניות לכבות את המוזיקה או להשמיע שירת גברים בלבד. זאת כדי כדי לכבד את רגשות החיילים הדתיים בבסיס, רגשות שמתגלים גם במרחב הזה כעולים על אלו של הנשים החילוניות בחשיבותן. מלבד הידיעה המטמטמת על אישה מפקדת, שאף שהגיעה למעמדה בזכות אלף גלגלולי פמיניזם ותפישות ליברליות-שוויוניות, מחזירה את הנשים תחתיה - ליטרלית - למטבח, המקרה הזה הוא עוד מייצג של לגיטימציה הולכת וגוברת לפגיעה בזכויות נשות ישראל.
"אהבה בוגרת" נשמע קצת "המתת חסד", אבל ליואנה ותומר זה עובד
"הייתי קורבן לבריונות בגלל הגובה שלי. היום אנשים משלמים לי על זה"
ישבנו על הטאבלט, ופתאום הבנו שסתיו בעצם מאוהבת באברהם
לכאורה מדובר במקרה פעוט, שולי, ניתן להתעלמות בקלות. למה לעשות עניין? ממילא, על פי הדיווחים, חזרה המוזיקה לפעול לאחר שיצאו החיילים מחדר האוכל. אבל שימו לב למנגנון החוזר על עצמו בכל פינה ברחוב, על כל אוטובוס ובבסיסים הצבאיים: בעוד שגברים מתבקשים לכבד נשים על ידי אי-תקיפתן, נשים מתבקשות לכבד גברים על ידי צמצום קיומן. כל פעם, פיסה אחת יותר.
למחאותינו אנו נענות, "מה הבעיה?". כולה לא לשיר, לא להשמיע שירת נשים, כולה לשבת מאחור באוטובוס, כולה להתכסות בקיץ. אותם המזלזלים במתקפה שאנו עוברות, לעולם לא ישאלו את עצמם, מה הבעיה להניח לנשים לנפשן. מה הבעיה לאפשר לנו לקיים את אותם אורחות חיים שמותרים לגברים, ואת אותם הרגלים מרנינים פשוטים, כמו שירה וזמזום. ואם במהלך תורנות מטבח במחנה 80 עוד נותרה בך מספיק חדוות חיים כדי לשיר, באמת שאף אחד לא אמור לקחת את זה ממך.
השיח הפופוליסטי, ההולך ונפוץ ברשת, שמגדיר ויתור כזה או אחר כ"מחיר זעום עבור חיים משותפים" (ע"ע עקיבא נוביק), מתעלם מדבר מהותי אחד: הצד הליברלי הזועם, ואני בתוכו, סיים לחשוב כיצד להתאים לחיים משותפים. הצד הזה עייף, מותש, חבול, מפנטז על גירושים ומוכן בלבו לפרק ב' המשוחרר והשמח. אנחנו, הנשים שמוחות כנגד הדרה, לא חשות עוד כמיהה לחיים משותפים.
אולי הייתה כמיהה כזו בתחילתה של המחאה. אולי חודשים רבים אחורה. כעת, זהו זמנו של הצד השמרני לחשוב מהו "המחיר הזעום" שהוא מוכן לשלם בעבור חיים משותפים איתנו, עם הצד הליברלי, זה שמחזיק את המדינה על רגליה הכלכליות, ודואג לנראותה הסבירה, איכשהו, בעולם החדש. אותו צד שכיף להתגאות בו בעולם, בזמן שמטאטאים מתחת לשטיח את מה שקורה כאן באמת.
מקרה האפליה במחנה שמונים השבוע מצטרף לגל הדרת הנשים במדינה כולה, והוא שהביא את ארגוני הנשים למחות אמש בפתחו של המחנה בשירה וריקודים, בליווי המוזיקאיות איה כורם ומירי אלוני. התוצאה: מחאה פסטיבלית, רועשת ורוגשת, שמשמיעה את קול האישה בפול-ווליום. שמו בישראל, איך לא, "קול באישה - זכותה", ועל פי הדיווחים כאן בוואלה!, כלל מעל ל-1,000 מפגינים ומפגינות. לא מופרך לומר שבסיס מחנה 80 מעולם לא נראה שמח יותר.
את לובשות החולצות האדומות ויתר המשתתפות באירוע יסמנו כמשוגעות, מגזימות, לא נורמאליות, אבל שלא יעבדו עליכן - לא הן אלה שהשתגעו. איך אמרו כבר טובות וטובים לפניי? זמן לשים סוף לטרלול הרגרסיבי. ולמה פרובוקציה, תשאלו? מפני שנכון להיום, קולן של נשים נחשב לפרובוקציה. רק על העניין הזה, בפני עצמו, יש להרים קול גדול.