"סחבקים רצח", ככה הגדירו את עצמם מור ושניר בפרק ה"עדכון" שקיבלנו מחתונמי. אחרי חודש וחצי בהם שניר היה "במצוקה" להגדרתו של גלעד, מור עשתה הכל כדי שיהיה להם פאן במקסימום ואנחנו בעיקר רצינו לזרוק את השלט על הטלוויזיה או לחילופין להתחפר בתוך הספה ממבוכה - שניר סוף סוף אמר למור שהוא לא בעניין, אבל בניגוד ל-100 הפעמים האחרות שהוא עשה את זה והיא המשיכה בחייה וב"זוגיות", הפעם הוא התעקש. למרות שהיא רצתה ללכת למסיבה, ולמרות שהיא אמרה לו שאולי עדיף לחכות יומיים, ולמרות הפרצופים ולמרות הכאב והמבוכה והרחמים וכל יתר הרגשות שהוא ניסה להימנע מהם כל העונה, הוא לא ויתר, והודיע שזהו. זה נגמר - מה שאותו "זה" לא היה.
ועכשיו, כמעט חצי שנה אחרי, שניהם יושבים על הספה מול הפסיכולוגים ומספרים שהם בהתחלה של זוגיות (כל אחד משלו, כן? לא ביחד) והם שמחים ומאושרים וקיבלו המון כלים והכל טוב. בכלל, הם מודים על החוויה ולא היו משנים שום דבר כי הנה - עכשיו הם חברים טובים ומתים אחד על השני והכל פרחים ופרפרים ויוניקורנים.
זה לא מקסים ולא רומנטי: רון רוצה את הילד, את הזוגיות - פחות
הורים, אל תרגישו אשמים, כולם שונאים את הילדים שלהם
"הבקשה האחרונה של אשתי לפני מותה זעזעה אותי"
ואני באמת מאמינה להם. הם עברו יחד רכבת הרים רגשית ועשו את זה מול המצלמות, והם היו שם אחד בשביל השניה, ואחרי שעוברים יחד חוויה כל כך מטורפת ומרוקנת וממלאת רגשית, אי אפשר שלא להיקשר.
ומצד שני, השיחה והדינמיקה ביניהם הוכיחה את מה שאינספור אנשים מנסים להגיד על ידידות בין גבר ואישה (סטרייטים) - וזה שהיא לא באמת קיימת, אלא במקרים מאוד ספציפיים.
אם תשאלו אנשים האם הם חושבים שיש דבר כזה, ידידות אמיתית בין גבר לאישה, תקבלו בדרך כלל הרבה נשים שאומרות "ברור שזה אפשרי! הנה ידיד שלי הוא ממש כמו אח בשבילי", והרבה מאוד גברים שיעקמו פרצוף ויגידו שהן חיות בסרט.
כי ידידות בין גבר ואישה היא תמיד משהו קצת לא מובן - היא צריכה להגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון, וגם אם היא מתחילה אפלטונית לחלוטין, כשההיכרות מתחילה להיות עמוקה ואינטימית יותר, איכשהו, מתישהו, יש סיכוי לא רע שלפחות צד אחד יפתח רגשות.
האופציה השניה היא שאותה ידידות תתחיל מתוך משיכה, שתדעך עם הזמן, ואז תהפוך לידידות, כי עם כל הכבוד - חבל לבזבז אדם נחמד שאנחנו מחבבים רק כי לא מתחשק לנו לשכב איתו יותר.
אבל אם ניקח את הכל צעד אחד קדימה נראה שידידות כוללת בדרך כלל צד אחד לא מעוניין שחושב שהוא "יכול יותר", וצד שני שהרגשות שלו נעים על הספקטרום שבין חיבה או משיכה לבין אהבה בוערת שהם מסתירים. נכון, זה בדרך כלל הגבר ש"לא היה מתנגד" למשהו (ובדרך כלל היה אפילו מאוד שמח אם משהו היה קורה) והאישה היא זאת שגורמת לו להבין שאין שום סיכוי, אבל במקרה של שניר ומור זה הפוך.
שניר לא מעוניין - בכלל. והחיוך שלו כשהוא דיבר על תחילת הקשר שהוא נמצא בו עם מישהי חדשה נתן לנו הצצה ליכולת שלו באמת להיות מאושר ואולי אפילו קצת מאוהב, וזה משהו שלא ראינו כשהוא היה עם מור. ומצד שני יש לנו את מור, שהיא אמנם כבר ממש "אחרי זה" ולא מעוניינת, אבל אם שניר היה פתאום מפתיע אותה עם זר פרחים או ארוחה רומנטית ומתוודה על רגשותיו, היא אולי לא היתה קופצת על זה בזרועות פתוחות, אבל היא בהחלט היתה נותנת לזה צ'אנס. ולו רק בשביל האגו שלה.
וזה העניין - בידידות שעובדת, צד אחד צריך להיות ברור מאוד וחד מאוד בנוגע לחוסר הרצון שלו, והצד השני צריך לקבל את זה בשקט, ואם הוא רוצה שהאדם הלא מעוניין יישאר בחיים שלו כי כיף ושמח ונעים ומצחיק איתו, אז הוא יקבל את הגזירה ויקבור את הרגשות עמוק בפנים.
האם אני חושבת שיש סיכוי להמשך ה"סחבקיות" הידידותית הזאת בין שניר ומור - בעיקר אחרי שהם הסבירו במשך חצי שעה כמה כיף היה להם יחד ושלמרות ש"לא רואים הכל" וזה רק נראה שהם סבלו כל הזמן בעצם היה להם כיף כיף כיף? כנראה שלא. לא כי לא כיף להם, אלא בעיקר כי נראה שאין להם באמת צורך אחד בשניה.
האגו של מור עדיין חבול, ושניר מתנשף ממבוכה וסבל בכל פעם שמור מזכירה משהו מהקשר שלהם. היא אפילו צחקה עליו על זה ואמרה לו להפסיק להתנשף וש"הכל בסדר". אבל אם הם יודו באמת - הם בסדר בעיקר כי הם כבר לא נמצאים בחיים אחד של השניה, ואולי הם עדיין שומרים על קשר כי הם באמת מחוברים אחרי החוויה, בשלב מסוים די ברור שכל אחד יפנה לכיוון אחר עם אדם אחר שעושה להם טוב, בלי ששניר יצטרך להתכווץ אחרי כל משפט של מור או לפחד מהמילה הבאה שתצא לה מהפה, ובלי שמור תצטרך להחזיק את הפוזה שלה מולו ולהראות לו כמה הכל סבבה. ואולי זה סופה של כל ידידות - היא או מתמסמסת לאט לאט עד שהיא הופכת לזיכרון שמבליח בימי הולדת וחגים, או מסתיימת במיטה.