כשחשבתי על סידור המגורים האולטימטיבי בשבילנו, בשבילי ובשביל שרון, בן זוגי שיחייה, תמיד דמיינתי את זה כמו מרב מיכאלי וליאור שליין - קודם כל, ימבה כסף, וכפועל יוצא מזה, מגורים קומה מעל קומה. כמובן, בדמיוני היו הדירות הללו פנטהאוזים רחבי ידיים עם מרפסת פנורמית. שנינו היינו רגילים לגור לבד, בהחלט לא בפנטהאוזים אבל בדירות מרווחות דיין, והמעבר לגור ביחד לווה בחרדה תהומית למרחב הפרטי של כל אחד מאיתנו.
אצלי הייתה החרדה כפולה ומכופלת, כי במרחב שלי איימו לנגוס גם שני ילדיו (המתוקים אך ילדים), בני 6 בזמנו, היום בני 8. הסתפקנו בבית דו קומתי, שבו אנחנו המבוגרים מתגוררים בקומה התחתונה - במרתף. אממה, שום דלת לא חוצצת בין הקומות, ועל כן, ה"חדר" שלנו פרוץ לכל שאלה בנושא אקסבוקס והשלכותיו. ההתחלה הייתה מורטת עצבים, וחשבנו שנעוף מהדירה הזו עם סיום החוזה, ביחד או לחוד, אבל הזמן וההרגל עשו את שלהם, והנה, היום פיתחתי סיבולת מדהימה לצרחות בשש בבוקר.
"הוא צילם אותי בעירום ללא ידיעתי": יובל מעתוק בוידוי מצמרר
פחות קפה, יותר חומץ תפוחים: תזונה נשית לתמיכה הורמונלית
עבודה מהבית: החברה מחפשת נסיינים לקונדום הכי דק בעולם
ולמרות זאת, לעיתים חלומותיי נודדים אל חלוקת החללים המרווחת שראיתי אז בעיני רוחי, ובתוכה תוכל נפשי המתבודדת להתרווח לה באמת. יש זוגות שעושים את זה, אני יודעת, גם בלי להיות מיכאלי ושליין, ומצליחים לתמרן בקלילות בין חיי זוגיות ומשפחה לבין חיים פרטיים. למשל, הסטנדאפיסט אלדד שטרית (37) ואשתו, שישנים בחדרים נפרדים. הם יחד כבר 15 שנה - סימן שמשהו עובד פה, ומגדלים היום יחד שני ילדים שמעולם לא השתחלו בין אמא ואבא במיטה.
שניהם הגיעו מהעולם הדתי, אבל רק שבע שנים אחרי שהכירו עברו לגור ביחד, ושנה אחר כך התחתנו - מספיק זמן כדי ללמוד את בעיות השינה של בעלך. "כבר בזמן המעבר, היה ברור לנו שאנחנו לוקחים דירה שיש בה הפרדה של חרדים, כי אנחנו ישנים גרוע יחד", מספר שטרית. "לי יש יותר בעיות שינה מלה, אבל שנינו מתעוררים ולא נרדמים, והנוכחות של עוד אדם איתנו במיטה גורמת לנו סטרס. מספיק שמישהו קם להשתין, והשני מתעורר".
כמה ששטרית אוהב את אשתו ככה הוא לא סובל לישון איתה, ואולי לכם זה ישמע מוזר, אבל בעיניו אתם המוזרים. בטח בתור אדם שאולץ לשינה שיתופית במשך רוב חייו - בפנימייה, במחנות קיץ בארה"ב, בצבא ולבסוף גם במעונות הסטודנטים. "למה שאני בתור אדם בוגר אמשיך לחלוק חדר, מיטה וארון עם עוד בן אדם?", הוא תוהה. "תמיד היה נראה לי מוזר שזוגות שגרים יחד גם ישנים ביחד. זה מספיק אינטנסיבי גם ככה. כאדם בוגר, לא נראה לי סביר לחלוק חדר עם עוד מישהו".
יש משהו בדבריך. מצד שני, מיטה היא השטח האינטימי של הזוגיות. לאו דווקא כשיש סקס, אבל גם. אז נגיד אתם ביחד במיטה, ויש אינטימיות, ואז מה - לילה טוב ביי? נפרדים לחדרים?
"זה משתנה פר תקופת חיים. אם אני יוצא להופיע, אני במילא חוזר מאוחר ולא רואה אותה עד היום למחרת. בימים שאני בבית, אם היה לי ערב עמוס ואין לי כוח לעוד אינטראקציה אנושית, אז היא אומרת לי לילה טוב בסלון והולכת לישון. אבל אם יש לנו כוח וסבלנות אז אני הולך אליה - מדברים, מבלים קצת, עושים מה שעושים - ואז חוזר לסלון, אפילו לא לחדר שלי, כי מאז ומעולם ישנו בשעות שונות לחלוטין".
אז בעצם, גם אם הייתם גרים באותו החדר, לא היה לכם קטע כזה של להתכרבל ולהירדם יחד.
"יש קצת בחופשות. שבוע שעבר הלכנו למלון לכבוד היומולדת שלי, ושם יש יותר סנכרון, כי היום שלנו נראה אותו דבר. אבל עדיין היא ב-21:00 מתעייפת, ואני נשאר עם האוזניות והטלפון. תמיד כשאנחנו חוזרים מחופשות ואני הולך לחדר שלי - יש תחושת הקלה".
לעם ישראל, כידוע, תמיד יש מה לומר - וכששומעים על הסידור הייחודי שלהם, מרימים גבה. ושם, בהתמודדות של השניים אל מול שיפוטיות, מספר שטרית, טמון ההבדל הגדול ביניהם. "אני מטבעי ומתוקף העבודה שלי לא שם זין ולא מטריד אותי מה אומרים", לדבריו. "היא בן אדם הרבה יותר פרטי ממני, ולכן גם מעולם לא התראיינה בנושא. ברור שיש שיפוטיות, כי אנשים ישר חושבים שזה מעיד על בעיה בקשר. זה לא מעניין אותי, אבל היא - כשהייתי אצל פאולה וליאון למשל, ואנשים מהעבודה שלה ראו, נוצרה לה תחושה לא נעימה". ועם או בלי קשר לעין השיפוטית, מספר שטרית, בת הזוג ביטאה עם הזמן תחושה של מחסור בחוויית השינה המשותפת. "רציונלית היא מבינה שזה הסידור הנכון, אבל רגשית הייתה רוצה שזה יהיה אחרת או שלפעמים פה ושם נישן ביחד, מה שלא קורה אף פעם".
אז למה לא להקריב יום-יומיים שבהם תשנו יחד?
"שתביני כמה השינה אצלי זה אישיו: יש לי כל שבוע טיפול פסיכואנליטי וסי-בי-טי רק בשביל זה. זה מנהל אותי ברמה לא בריאה. כשאני עולה לבמה להופיע, אני מחכה ומחשב מתי אגיע חזרה למיטה ואם אזדקק לוויד או אלכוהול או כדורים ואולי שלושתם כדי להירדם, ואני צורך את כל אלה די עד אובדן הכרה. לחשוב שאוותר על שינה באופן יזום…".
שטרית ממשיך ללכת לטיפול, שבעקבותיו, נקווה, יצליח להיפרד ממאלחשי תודעה למיניהם, אבל בינתיים, מלבד ירידה לשורש הרגשי של בעיות השינה שלו, לא הרבה השתנה. לאור זאת שני הילדים שלו, 3.5 - ו5.5, יודעים שאם הם מתקשים להירדם - הולכים לחדר של אמא. "אני ישן בממד, אז הדלת סגורה חזק", הוא מבהיר. "בחרתי בו בכוונה בשביל כמה שיותר שקט".
כרגע, נראה שזה עובד להם. זה רחוק מלהיות ורדרד ומנצנץ, בעיקר בכל הקשור למצבו הגופני-נפשי של שטרית. מצד שני, מה כבר ורדרד ומנצנץ בחיים, על אחת כמה וכמה בזוגיות בת 15 שנה עם שני ילדים קטנים. בגדול, נראה שאת השנים הללו בחייו צריך האדם פשוט לשרוד. להוריד את הראש מתחת למים, ולהחזיק את השנורקל חזק מספיק בין השיניים כדי להציץ משם לראשונה כעבור מינימום עשור. בהתחשב בכל הנסיבות הללו, הפיתרון של שטרית ואשתו נשמע לי לא רע בכלל. יותר מזה, זה נשמע כמו הפיתרון היחידי שיכול לעבוד להם.
כנ"ל לגבי יסמין רמון, 30, תומכת למידה בבית הספר לילדים מאושפזים בבי"ח "הדסה", ובן זוגה, שבחרו בשינה נפרדת עקב בעיה מוכרת לכלל - נחירות מסור. "הוא נחר ממש חזק", משתפת רמון, "והיו לו גם הפסקות נשימה, שזה היה מאוד מלחיץ. שני הדברים יחד היו שילוב שהקשה עליי מאוד להירדם". היא הייתה מתעוררת בבהלה, מעירה אותו ושניהם היו קמים ומתקשים לחזור לישון. נרגיע ונאמר מראש שהמצב הרפואי בטיפול והשתפר משמעותית. אבל לאורך כל התקופה, וזו הייתה תקופה ארוכה - כי ביורוקרטיה רפואית, אתם יודעים - הייתה רמון מתחילה בשינה עם בן זוגה, ועוברת בהמשך לחדר האורחים. לפני ימים עמוסים, הייתה רמון מתחילה מראש את הלילה בחדר הנפרד.
הם הכירו לפני קצת יותר משלוש שנים, ועברו לגור ביחד במהירות בשל זרז הקורונה. לפני כשנה עבר בן הזוג ניתוח לשחרור השסתומים, ועד אז, הם חיו סביב בעיות השינה והנשימה, שהביאו איתן גם משקעים. "סביר להניח שאם לא אני, הוא לא היה בודק ולא עובר את הניתוח", היא מספרת. "וזה היה ניג'וס - לקבוע תורים, להזיז דברים".
עכשיו, אתם עדיין ישנים בנפרד או כבר ביחד? את מתגעגעת לישון לבד לפעמים?
"יהודה עובד בשנתיים האחרונות כמאבטח בבית חולים פסיכיאטרי ויש לו גם משמרות לילה, אז אני עדיין חווה את השינה בנפרד, אבל בלילות ששינינו בבית אנחנו ישנים ביחד. למרות שאני עדיין ממרפקת אותו מדי פעם. הוא עדיין נוחר, אבל פחות רצוף ופחות חזק. ניתוח השקדים בהחלט שיפר את המצב. גם הפסקות הנשימה קורות לעיתים הרבה יותר רחוקות".
טוב לשמוע. ומה עדיף - לישון ביחד או לחוד?
"אני אוהבת לישון ביחד ולדעתי גם הוא. אבל אני חושבת שזה טוב גם לאינטימיות בינינו שמדי פעם אנחנו ישנים בנפרד. זה גורם לשינה ביחד להיות משמעותית יותר".
יש עניין בהפרדה לצורך קירוב. לחיזוק האינטימיות, ואולי גם הסקסיות, והתשוקה. כשגרים ביחד, ישנים ביחד, הולכים לאותם שירותים ומתראים כל בוקר ולילה ולפעמים גם באמצע היום, צריך להודות - משהו מתמוסס. נכון, נוצר חיבור חדש, כיפי של לעצמו, חיבור של צפייה כתף-לצד-כתף בסרטוני חתולים, אבל ההתרגשות לראות זה את זו מתמוססת. ממה יש להתרגש, כשזה קורה כל הזמן?
במובן הזה, במובן הזה בלבד, אני יכולה להזדהות עם סוכנות הנידה. אלה מסוג, "מאז שהתחלתי נידה, הזוגיות שלנו פורחת". יש משהו בחציצה, חציצה כלשהי, גם אם היא באותו הבית, שמאפשרת מרחב לכמוה בו למישהו אחר. באופן פרדוקסלי אולי, אני מוצאת יותר ויותר שעל מנת להתקיים, זקוקה האינטימיות גם למימד של ריחוק. כדי להיטמע זה בזו, דרוש לנו להיזכר שבכל זאת, באנו שני אנשים נפרדים. להימשך לבן זוג שצמוד אלייך כל הזמן, לעומת זאת, זה אפשרי בערך כמו להימשך לעצמך. לכאורה, ההפרדה הפיזית אמורה לייצר את המרחק המיוחל הזה.
אצל דיאנה קלניצקי, 25, סטודנטית לעיצוב גרפי ומפיקת אירועים לשעבר, הסיפור קצת יותר מסובך. היא ובן זוגה יהלי, 25 גם הוא, בסך הכל שנה יחד, ועברו לגור זה לצד זו כעבור שלושה חודשים בלבד - מבלי להתכוון. "מה שקרה זה שאני הרבה מאוד זמן חיפשתי דירה", היא מספרת. "נתקלתי במודעה, ותוך כדי שקבעתי עם הבעל דירה הבנתי שזו הדירה הצמודה לדירה של יהלי. מדובר בדירה אחת בעצם, שחולקה לשתי דירות יחיד".
הגילוי לווה בחששות רבים, וקלניצקי לא הרגישה לחלוטין בנוח עם המעבר, אבל הזמן דחק, החוזה הקודם נגמר ודיאנה הלכה על האופציה הזמינה שעמדה לרשותה. "אמרנו שבמקסימום זה יזרז את הפרידה שלנו, וסיכמנו כל מיני חוקים במידה ואנחנו נפרדים", היא מספרת. "נגיד, שאני הולכת והוא נשאר". רומנטי. "בעל הדירה דווקא סופר התלהב, רצה את זה יותר מאיתנו לדעתי. הוא אמר שמקסימום נשבור את הקיר אם נחליט לגור ביחד".
עבור זוגות ותיקים, מגורים בדירות נפרדות עשויים באמת לאפשר ספייס. עבורם, זו הייתה צפיפות איומה, שהביאה עמה לא מעט ריבים. "אם היינו נפגשים זה היה אצלו, אף פעם לא אצלי, כי אני בן אדם יותר מתפשר והוא רצה להישאר באזור הנוחות שלו", לדבריה. "יצא ששנינו מבלים המון זמן בדירה סופר קטנה, והתחילו ריבים כמו של זוג שגר ביחד, רק בלי לגור ביחד. למשל, 'למה אתה לא מנקה את הזה', 'למה את תמיד משאירה פה את הזה', אבל זה כאילו פחות לגיטימי להעיר למי שאתה אורח אצלו. כשגרים ביחד, יותר לגיטימי להעיר".
כמה פעמים בשבוע מתראים? זה לא נהיה מוזר כשקל מדי להתראות?
"יצא שבילינו המון ביחד. הדירה שלי הפכה למחסן, מקום ששומרים בו דברים ואף אחד לא גר בו. ישנתי אצלו כל לילה כמעט, איזה 5 פעמים בשבוע. לפעמים הוא ביקש שאלך לישון אצלי, וזה הגיע גם ממני, כי הגענו לגבול מסוים. ולמרות זאת, אפילו כשהייתי בדירה שלי שמעתי אותו, כי הרי קיר גבס זה לא באמת קיר. יכולנו לדבר אחד עם השניה בדפיקות על הקיר".
נשמע אינטנסיבי בטירוף.
"עם הזמן אמרנו - אוקיי, פשוט נחליט שיש לנו יומיים שישנים ביחד, ולפחות יום אחד בשבוע שהוא בנפרד. פיתחנו שיטה".
השיטה הזו עובדת להם בינתיים, אבל שניהם הבינו שהגיע הזמן לשינוי כיוון, לחלל יותר תומך-זוגיות, אפשר לומר. מבחינתם, זה אומר דווקא לעבור לגור יחד. "זה הרבה יותר קשה לגור ככה, כמונו, מאשר בדירה משותפת", אומרת קלניצקי. "הרצון לגור ביחד עלה כבר קודם, אבל אמרנו שעדיין לא, כי גם לא ידענו מה יקרה - אולי הוא יצא לטייל בעולם, אולי אני. היתרון בדרך הנוכחית שבה אנחנו גרים זה שכל אחד יכול ללכת לדרכו, ואם מישהו עוזב זה לא "לפרק בית'". שנינו מביאים איתנו חששות וטראומות והביחד-לא-ביחד הזה הגן עלינו. אבל דיברנו לא מזמן, והוא אמר לי, 'בואי נעשה את הצעד הזה ונפסיק לפחד'".