בין אם היא אותנטית במאה אחוז או סתם "מכורה לצומי", כמו שהגדיר אותה חיים לוינסון בפרק הבכורה של "המטבח המנצח", צריך להודות שמעיין אדם יודעת לחולל סערות בצורה מדהימה. גם זה כישרון, תתפלאו. הנה, במשך פרק שלם ניסה לוינסון (מכור הפרסום לא פחות, מסתבר) למשוך אליו את הזרקור עם הערות דוחות סימולטנית לכל יושבי השולחן, אבל שוב, בסופו של דבר, כולנו מדברות על אדם. על ההנקה של מעיין אדם סביב שולחן האוכל, ליתר דיוק, שהחלה להאכיל את התינוק שלה בשיא הטבעיות, באמצע הפריים טיים, כאילו אין בזה דבר יוצא דופן. תגובתה של רותי ברודו בעניינה, על סלידה מפטמה סוררת במסעדה שלה, כבר נודעה לכל, וכבר הספיקה לגרוף תגובות לכאן או לכאן.
האיש שלא לומד: אפילו המומחים נאנחו בכבדות כשרונן אמר "כן"
יש למה לצפות: חיי המין האמיתיים של נשים שעברו את החמישים
האישה תפסה את הבעל והמאהבת ו..החתימה אותם על חוזה מוזר
הנקה במרחב הציבורי היא תמיד עניין, בעיני הציבור הישראלי. ברמת הנורמה החברתית, נראה שעוד לא הגענו להסכמה גורפת האם הנקה בציבור לגיטימית או לא. בסופו של דבר, הוויכוח מתנקז לטענה ששדיים הם איבר מיני ולפיכך לא יתכן שיחשפו לכלל (למרות שעל פי רוב הפטמה מוצנעת, ותסכימו איתי שעל פי כללי בגדי הים 2023, אין פטמה = אין עירום), ואילו הטענה הנגדית אומרת שהם במקרה הזה איבר האכלה, ובכלל, טובתו של הילד קודמת לכל אי נוחות סביבתית. כמו כן, בשנים בהן התינוק עוד תלוי באם לתזונתו, אי הנקה בציבור משמעותה, פחות או יותר, הרחקת האם מהעולם החיצון. מה שחייב לגרום לכל אישה, גם הנורמטיבית שבהן, להיטרלל לחלוטין.
די ברור איזה צד בדיון אני לוקחת. למעיין אדם אפשר לקרוא "פרובוקטיבית" או "רודפת צומי", אבל עצם התפיסה של הנקה בציבור כפרובוקציה לשמה, הוא הרי שורש המחלוקת כולה. אין דרך למחות כנגד שמרנות אם לא בצורת פרובוקציה. מעיין אדם יכולה הייתה ללכת לחדר צדדי כדי להיניק, אבל בחרה להמשיך במסלולה ולקחת חלק בדיון תוך כדי, והאקט הזה, גם אם נעשה באופן מחושב "להעביר מסר", אכן הצליח להעביר אותו. נירמול הנקה בציבור הוא צעד חשוב בדרך לאפשר לאמהות הישראליות להמשיך לקחת חלק במרחב הציבורי והתעסוקתי גם בשלב זה בחייהן. הציפייה ש"יקחו הפסקה" איננה מתכתבת עם ציפיית המעסיקים והמחירים שיש להפסקה הזו עבור אישה שגם הקריירה חשובה לה. ואת זה אני אומרת כמי שאכן חשה מבוכה אל מול נשים מניקות סביבי. בכלל, כמי שאני, לא נוח אל מול קיומם התובעני של תינוקות וילדים בסמוך אליי, ברחוב או בבית הקפה. אבל ממני נדרש, כך אני מאמינה, לספוג את אי הנוחות בעבור זכויותיהם הבסיסיות של ילדים ושל נשים אחרות. יציאה לציבור, בכלל, דורשת הכלה.
כפועל יוצא מזה, מתבקש שאבקר את ברודו חמורות על צרות העין שלה, או את מי מהמבקרים האחרים סביב השולחן. רבות כבר לפניי אכן ביקרו. במיוחד את ברודו, שכאשת-קריירה בעולם גברי אמורה לנטות לכאורה חסד לנשות קריירה אחרות. אך ברודו, אפעס, לא יצוקה למשבצת הזו. לטעמי, טוב הציגה את הזווית שלה בנושא. שאי-נוחות אל מול מידה כזו או אחרת של עירום היא לגיטימית, ולגיטימי להשמיע אותה. ולמרות צורת הדיבור של ברודו, שיכולה להיתפס תוקפנית, היא עשתה זאת גם באופן מאוזן, כולל ההקדמה המסתייגת, "סלחו לי, אני שייכת לאפלה בעניין הזה". כלומר, היא מודעת לשמרנותה היחסית, ומבינה שמדובר עניין אישי, אינדיבידואלי, ולא אמת חד-משמעית. בעקבות ההערה שלה, דיון שלם ומבורך נפתח מסביב לשולחן, וכל אחד הציג את משנתו בנושא.
למען האמת, מימיי לא ראיתי דיון בנושא הזה מתנהל בצורה כה פתוחה ומכבדת, ללא התלהמות. ודאי שלא בטלוויזיה. באופן מפתיע, זה היה אחד הרגעים הבודדים בתכנית הפתיחה ששום התלהמות לא הייתה בו. גם לא מצד לוינסון. הסיטואציה הזו, שבה מספר בני אדם מבוגרים חולקים דעות סותרות סביב לשולחן, ללא עלבונות אישיים, זלזול או צעקות, הייתה כל כך זרה לי במרחב האח-הגדולי שאנו חיים בו, שבו כל דעה מושמעת בדרך הקיצונית ביותר וזוכה לכתישה הקיצונית ביותר מנגד. מעניין אגב, שדווקא בנושא הזה תפס לוינסון את הצד של אדם, כמי שלא מבין מה העניין הגדול בחליצת-שד בקונטקסט הזה. כך או כך, הדיון שהתנהל על שולחן "המטבח המנצח" מבורך. אם לא נשמע נקודות מבט שונות משלנו, לא נוכל להשיב להן. הן יוותרו במחשכים, בתגובות מכוערות של פרופילים אנונימיים, ושם זה הכי גרוע.