המיליון של מעתוק הוא זכייתה של התקוה - אולי לא הכל אבוד

לפני שנה, כמעט בדיוק, זכתה בגמר האח הגדול אישה בשם טליה עובדיה. בעונה מלאה בבריונות, התלהמות וצעקות, הזכייה שלה הרגישה כמו בחירה בקול השפוי, באיפוק, בנימוס. ובכן, מה שקרה מאז במדינה שלנו הוא בדיוק ההיפך משפיות ואיפוק, אז לא מפתיע שמי ששרדה הדחה אחרי הדחה וסומנה כבר מזמן כמועמדת הבולטת לזכייה היא סתיו קצין, אחת הדמויות הכי קיצוניות שנראו באח הגדול לדורותיו ובריאליטי הישראלי בכלל.

לצידה על הספה, רגע לפני ההכרעה (כלומר 50 דקות של פרסומות, יח"צ לתוכניות רשת, אובר-חשיפה לנועה קירל ואותם משפטים שגיא ולירון אומרים בעשר דרכים שונות לפני ההכרעה) אישה שהיא ההיפך הגמור ממנה: יובל מעתוק. בעונה נטולת סתיו, היא הטייפקאסט הקלאסי לזכייה - דמות האדם הפשוט עם לב הזהב על שם ג'קי מנחם.

תהיי יפה ותחסכי: לק ג'ל מהמם ומעוצב לבד בבית, ב- 30 שקלים
נוזלות וטוב להן: נשים שמחבקות את טרנד הוסת המזרזפת
נשים נמוכות מעדיפות לצאת עם גברים גבוהים ולהיפך - מחקר

אבל עם איך שנראתה העונה הנוכחית, עד הרגע האחרון הייתי בטוחה שסתיו היא הזוכה. במובנים מסוימים גם חשבתי שמגיע לה. היא אינטליגנטית, היא ידעה בדיוק מה היא עושה, היא באה מוכנה ועבדה בלייצר לנו טלוויזיה - יש שיקראו לה טובה, יש שיאמרו שהיא מתחת לכל ביקורת - אבל ללא ספק היא הייתה מעניינת ולא השאירה אף אחד אדיש.

אבל אם בית האח הגדול הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אז ההצבעות בגמר האח הגדול הן אחושלוקי של מראה לחברה הישראלית, או לפחות לאיך שרובה הייתה רוצה להיראות. אין ספק שאם סתיו הייתה לוקחת (ואולי גם עצם זה שהגיעה למקום השני המכובד מאוד), זה היה סימן שאנחנו צריכים לעשות קצת חושבים.

בהמון מובנים, סתיו היא ייצוג מושלם של המציאות הישראלית העכשווית. לפחות זו שנשקפת ממהדורות החדשות ומהטוקבקים. מציאות שבה כל אחד רואה רק את עצמו, את הדעות שלו, את הרווח שלו מהסיטואציה, את צדקתו. מציאות שבה הלעומתיות וה"וואטאבאוטיזם" גוברים על כל טיעון הגיוני ושמי שזוכה בה לאהדת הקהל הוא מי שצועק הכי חזק ולא בהכרח מי שראוי.

אם סתיו הייתה נבחרת, זו הייתה בחירה באגרסיביות, בהתנהגות נקמנית, במלחמה אינסופית, בדיוק כמו שאנחנו מתנהגים בפוליטיקה, ברשת, בכבישים. זו הייתה בחירה בטובת ה"אני" על פני טובת הכלל, בחירה בבידור על פני התנהגות מוסרית וערכים, בדיוק כמו תיכוניסט שמרסס מורה עם מטף והחברים שלו מריעים מסביב.

אבל יותר מהכל, זו הייתה בחירה בנרטיב היהודי, במיתוס שעליו גדלנו, של דוד מול גוליית, של מעטים מול רבים. בין אם כאישרור של ההיסטוריה שלנו או כחזון לעתיד, לנצח נחפש את הניצחון של הקורבן על המתעלל, של החלש על החזק, של הדייר המבודד והשנוא על כל האחרים. לנצח נזדהה עם האנדרדוג, עד כדי כך שלא נבחין (או שלא יהיה לנו אכפת) שהאנדרדוג הביא את אנדרדוגיותו על עצמו.

היו העונה הרבה מאוד מצבים קשים לצפייה שבהם הבית ניצל את כוח הרוב נגד סתיו, ואי אפשר שלא להעריך את החוזק שהיא הפגינה לאורך כל העונה ואת היכולת שלה לא להישבר גם כשכולם נגדה. אבל גם אי אפשר לשכוח שהיא זו שיצרה את הכעס נגדה ושגם כשניתנה לה הזדמנות לכפר או לעשות טוב, היא בדרך כלל בחרה לנקום ולהכאיב, רק כדי לא לצאת פראיירית. תראו מה זה, עוד נרטיב יהודי-ישראלי.

אם מה שהוביל את סתיו לאורך העונה זו הנקמנות שלה, יובל בחרה שוב ושוב בסליחה, בוויתור, בהתחשבות באחר, גם כשזה בא על חשבונה. ככה זה, כנראה, כשמגיל אפס את רגילה לתת מקום קודם כל לצרכים של אחיך התאום, ורק אחר כך לעצמך.

אני חייבת להודות שהבחירה בה הפתיעה אותי ועדיין מפתיעה, כי כאמור, בחירה בסתיו משקפת הרבה יותר את מה שנראה שקורה שם בחוץ, בישות הזאת שנקראת "החברה" או "הרחוב" הישראלי. אבל אולי הבחירה במעתוק מראה שלמרות שיש בינינו כמה שיודעים לצעוק חזק מאוד ולהישמע יותר מהשאר, הם עדיין לא הרוב.

כצרכני תרבות, הבחירה ביובל מעתוק מראה שלמרות שהפריים טיים שלנו מלא בתוכניות ריאליטי, עוד לא נכנענו לגמרי לתרבות הטראש, ואנחנו מעדיפים לבחור במי שתואם את הערכים שלנו, גם אם הוא לא מייצר מספיק עניין.

במובן הרחב יותר, יכול להיות שהבחירה במעתוק מעידה על כך שלמרות הפילוג העצום שקיים בנו כחברה, רובנו עדיין שואפים לדו קיום, לשלום, מוכנים לוויתור, מאמינים בטוב ומתגעגעים לתמימות. אם אנחנו, כחברה, בחרנו בה, אולי יש לנו עוד תקווה. אולי זה אומר שגם אנחנו יכולים לסלוח, להקריב למען האחר, לראות את האחר ומדי פעם אפילו להבין אותו, גם אם לא מסכימים איתו. אולי זה אומר שגם אם אנחנו לא שם, רובנו היינו רוצים להיות.

הלוואי. ואני חושבת שיובל מעתוק לגמרי ראויה לזכייה. אבל אולי, יותר מהיותה מבוססת על אהבת מרדכי, זו הייתה בחירה שנבעה משנאת המן? תראו מה זה, עוד תמונת מראה של החברה הישראלית.