לא רציתי להגיע למפגש על הרב טאו. מהפוסטים שנקרו בדרכי זעקו אליי המילים, "אונס", "אשפוז בכפייה", "איומים", "מנגנון השתקה רב-מערכתי". העיסוק בפגיעות מיניות שוחק את הנפש, הרגשתי שאין לי יכולת כרגע להכיל אותן. ובכל זאת, למפגש השלישי שאירגנה משפחת בוירסקי-תאנה ותומכיה, הגעתי. משהו מבפנים אמר להיענות לקריאה. "מה, הולכת לראות את גמר 'האח הגדול'?", שאל נהג המונית. טוב, בערך. אח גדול ללא ספק מרחף כאן, ומעל כל הקהילה החרדית-לאומית בשומרון ומחוצה לה.
הוא מרחף גם מעל הבית הזה, שבו אנו מתארחים, בין מילותיהם השקטות של תאנה נחמה, הנפגעת הראשונה של הרב טאו שהעזה לדבר, ומשפחתה. את פניי מקדם יוסף בוירסקי, אחיה של נחמה, ומי שהקדיש את חייו בשנה וחצי האחרונות למאבקה. טון הדיבור שלי, שנוטה להיות ישיר ורם, מתרכך ומתמתן אל מול נוכחותו האצילית. יש בהם משהו, באחים לבית משפחת תאנה-בוירסקי, שמפשיר את הלב. איזה תום רך ונקי עולה מהם.
המיליון של מעתוק הוא זכייתה של התקוה - אולי לא הכל אבוד
"היא רוצה שיסתכלו על השדיים שלה ויגידו - וואו, הנה אישה חזקה"
נוזלות וטוב להן: נשים שמחבקות את טרנד הוסת המזרזפת
אל האנרגיה הזו מסתנכרנים גם כחמישה עשר המוזמנים הנוספים, בהם תומכי המאבק של נחמה, פעילות ומספר עיתונאים שנקראו לשמוע פרטים נוספים באשר לפרשה שחזרה לכותרות השבוע. כולם מדברים בשקט בשקט, שלא להעיר את המתים, אבל בעיקר, נדמה לי, לשמור על החיים. על השולחן המכוסה מפה קיצית מונחים פירות, עוגיות ופיצוחים, כיבוד ליושבים סביבו במעגל. אני תוהה לעצמי מה מזכירה לי האווירה המשונה הזו, ועולה בראשי: שבעה. שבעה עצובה מאוד, אלא שמנצנצת מתוכה גם תקווה לצמיחה של משהו חדש.
ביורסקי מציג את עצמו בקצרה, "אח של נחמה", על פניו חיוך עגום. מאחוריו מסך שהוכן מבעוד מועד, והוא פותח לפנינו מצגת שקופיות שהכין. מכאן והלאה הוא גולל במשך שעה וחצי, אולי שעתיים, את תולדותיה פגיעה מינית שיטתית ומושתקת בת ארבעה עשורים על ידי הרב טאו ושלוחותיו, מאז דורית - המתלוננת השניה שדיברה בגלוי, ועד היום. רצף בלתי תפס של עדויות, חלקן כתובות ואחרות מוקלטות קולית או בווידאו, כולל זו מפלחת הלב של רפי פולק, בן ה-19 ממעלה חבר. על הפגיעה שלו מהרב טאו העז לדבר על כך רק לאחרונה, ודיווח שלאחר מכן אושפז בכפייה על ידי משפחתו בשל אובדנות לכאורה. אבחנה מקצועית שהעניק לו פסיכיאטר פרטי עם שחרורו מעידה כי רפי איננו פסיכוטי ואינו אובדני. הוא אמנם סובל מפוסט-טראומה, באופן מובן לאור נסיבות חייו האיומות, אך לא בשל פוסט-טראומה מאשפזים אדם בבית חולים פסיכיאטרי בניגוד לרצונו.
זרועותיו של הרב טאו מגיעות לכל מקום, מספרות ומספרים העדים השונים, אף למערכת הבריאות, החינוך, הממשלה. לכל מקום. הדפוס הקבוע חוזר על עצמו מסיפור לסיפור, גם בסיפור של נחמה: מרגע שנפגע או נפגעת מעזים להשמיע קול - הם מוקצים מהחברה, מתוייגים כ"משוגעים" ועוברים התעללות מתמשכת; פגיעה אנושה בעסקיהם, בילדיהם ובשמם הטוב. התעללות שמביאה את הנפש לקצה, והופכת את אבחנת ה"שיגעון" לסבירה בעיניי הקהילה שהוקעו מתוכה. יתרה מכך, החלשת הנפגעים מסרסת את כוחם להילחם. רב כוחו של הרב, והפחד ממנו משתק. לפיכך חלק גדול מהעדויות שהובאו לפנינו, כ-20 במספרן, נכתבו למשפחה מפרופילי פייסבוק בדויים, בחצאי משפטים, בזהירות. ליקוט העדים נראה מורכב עד סיזיפי, כמו אכילת מרק במזלג או דיג בלי חכה. ומי כמו משפחת בוירסקי-תאנה יודעת כמה רגישות נדרשת בבואך לדובב אדם בנושא.
בימים אלה נבחן התיק בפרקליטות. על מנת שלא לפגוע בהליך המשפטי, נבצר ממני לפרסם פרטים רבים שהוצגו באותו מפגש, ואף על פי כן, על אלו המותרים לפרסום מוטב לדבר, לדבר ככל האפשר. כמו שאמרה תאנה עצמה באותו מפגש, כוחו של המשפט מוטל בספק כאשר נפגעים ויודעי דבר מושתקים בטרם הספיקו לעלות לדוכן העדים. סביר להניח שהאיומים על פולק, למשל, הם שמונעים ממנו בימים אלה לחזור ולהגיש את תלונתו למשטרה במלואה, זו שהייתה עשויה לסתום את הגולל על התיק הזה ולהביא את הרב לדין. אך פולק, כך אומרים, מבוצר על ידי קהילתו בניסיון למנוע ממנו מגע עם העולם שבחוץ. המקרה המטורף שלו הוא רק דוגמה אחת לרמיסה השיטתית, המפלצתית בעצמתה.
הסיפור של הרב טאו הוא סיפור על שכרון כוח, על תאוות כוח. אחד הביטויים לה הוא מיני, אך לא רק. זהו כוח שמבקש להתבטא בכל ערוץ אפשרי על ידי רמיסת האחר. הסיפור הזה מדגים לנו במלוא עצמתו כיצד עובדים מנגנוני הכוח בחברה שלנו, וכיצד הם משרתים תמיד את אלו הניזונים משררה, אלו שמוכנים לדרוך על החלש, כל חלש, בעבור השררה הזו. הסיבה להגנה על הרב, היא שרבים מדי סביבו נהנים מכוחו. כי תחת גורו פוגע מינית יכול לפרוח כל מי שנוצר בצלמו, וקהילה שבה שיח על פגיעות מיניות אסור ו"פרוץ", היא גן עדן לאנסים ופדופילים.
מכיוון קהילת הר המור, ממנה מגיעים נחמה ומשפחתה, לא תבוא הישועה. גם מי מהם שמעזים לעמוד לצד המשפחה, אינם רבים וחזקים מספיק. זהו הזמן של כולנו, מחוץ למעגל החרד"לי, לעמוד לצד נפגעי ונפגעות הרב טאו, ולהעביר מסר ברור: אין בחברה שלנו עוד מקום לגורואים מורמים מעם ומחוק ועליונים על המוסר. אין עוד מקום להשתקה של פגיעות מיניות. אין "לסגור את זה בפנים", כי בפנים סיפורים מתעמעמים ונגנזים ועבריינים ממשיכים לפרוח. בחסות תרבות ה"שושו" הזאת המשיך הרב טאו לחרב נפשות ומשפחות שלמות, ובחסותה שמרה נחמה את סודה הנורא עד לפני כשנה וחצי, כשמלאו מים עד נפש. תחילה עמדה לבדה, במלוא מובן המילה, עם שלט מחאה בודד מחוץ למשכן הכנסת. עכשיו, זו השעה שלנו להתייצב לצדה ולצד הנפגעות והנפגעים הנוספים. אסור לעצום עיניים.
כדי לעמוד לצד הנפגעים והנפגעות, מוזמנים לחתום על העצומה שהקימה משפחתה של נחמה תאנה, "הרב טאו - זו לא תורה!".