חייה של כותבת תוכן קשים הם, במיוחד בחגים. כי בזמן שאתם הולכים לארוחות חג ולעל האש ביערות הכרמל, אנחנו צריכים להמשיך לספק תוכן כדי שיהיה לכם מה לא לקרוא בחג. ואני מבינה אתכם. ויום כיפור זה הכי נורא. בגלל שזה יום מבאס של חשבון נפש, אסור לאף אחד לעשות כיף, רק לדבר רק על דברים כבדים ועצובים או שמקסימום קשורים ליובש בפה ומכות שמש (אם אתם לא שותים, אולי תשבו בבית ולא תלכו לטיול של ארבע שעות בשמש? מה אתם אומרים? סתם זורקת רעיון).
כמה פעמים אפשר לקרוא על המאכלים הנכונים לתקוע במפסקת כדי שהצום ילך בקלות, או על החלטות לשנה החדשה של איזו בלוגרית שהיא גם פעילה חברתית? די, מספיק, הבנו שצריך להפחית בנתרן לפי צום, ושכולנו צריכות לעמוד על שלנו בשנה באה ולבקש מלא העלאות. כל חודש העלאה, ופעם בחצי שנה שיימינג בפייסבוק למישהו כי הוא 'גבר רעיל'.
אחת שיודעת: ככה תכתבי את הצ'יק ליט הראשון שלך, שלב אחר שלב
"אני מטפלת מינית ושוכבת עם לקוחות כדי להציל את הנישואים שלהם"
רוכבים כל הדרך אל הגט: האופניים שהציתו סכסוך בין בני זוג
וכמה אפשר להתפלסף על סליחה כל כיפור? מה גם שכדי באמת ליהנות מהאפקט המיטיב של הסליחה, משני הכיוונים, צריך להיות אדם מפותח עם מודעות, ולא - לצום לא עושה את העבודה. לסלוח באמת, ולצערם של כולם, זה הרבה יותר מסובך מכמה מלמולים בבית כנסת והתנצלויות מתוזמנות - זאת עבודה אמיתית שצריך לעשות עם עצמך, תהליך קשה ומאתגר שלפעמים לוקח שנים.
לרוב האנשים יש כעס בליבם על מישהו או מי שהם. נגיד, ההורים - כי הם התגרשו, כי הם היו עסוקים בעצמם מכדי לגדל ילדים ועדיין הביאו אותם לעולם, כי נטשו, כי התעלמו, כי לא רשמו לחוגים - לא חשוב על מה. אנשים חשובים שאכזבו אתכם, בוס באחת העבודות שאמר לכם משהו שאתם לא יכולים לשכוח, או אקס שהבריז בחופה. אנחנו מחפשים את ההכרה בצדקתנו, את ההבנה מהצד השני שנפגענו ואת ההתנצלות, בשביל האגו, אבל למעשה כל אלה לא באמת קשורים לסליחה. הסיבה היחידה לסלוח באמת למישהו היא למען עצמך ורווחתך הנפשית. כי לכעוס ולשנוא שנים זה לא רק מזיק ברמות, אלא גם ממש ממש משעמם.
לסלוח אמור להיות אינטרנס של כל אחד עבור עצמו, בלי קשר לפוגע/ת - מה אכפת לי מה הם אומרים לי? לי זה מועיל שהם יבקשו ממני סליחה? רק להם. אני זו שצריכה למוסס את ההרגשה הרעה, ואת זה יום כיפור לא יעזור לי לעשות. גם אם כל האנשים שאי פעם עשו לי משהו יבואו ביום כיפור, ידפקו לי בדלת אחד אחרי השני ויבקשו ממני את הסליחה הכי קוהרנטית בעולם, זה לא באמת יגרום לי לסלוח ולשחרר לגמרי, אלא אם כן החלטתי בעצמי שחשוב לי לסלוח ועבדתי בשביל זה כמו כלבה.
אדם יכול להתנצל עד שייפול לו התחת, וזה לא יעזור - אולי תגידו לו שסלחתם, כי לא נעים להתעקש אחרי שמישהו מביע חרטה, אבל גם זה סתם. העלבון ימשיך לחיות שם בפנים, עד לרגע שבו מחליטים לוותר עליו, ויחד איתו גם על פוזיציית הקרבן המועילה עד מאד, ואולי אפילו לראות את הצד שלנו בסיפור שבו מדובר.
הסליחה למישהו בכלל לא קשורה אליו, אלא מעגל סגור שקורה בתוך עצמך, ולבקשת הסליחה של האדם השני כמעט ואין השפעה על הסליחה - יותר מזה - לפעמים בקשת סליחה מוקדמת מדי או לא מספיק כנה יכולה לעכב את הסליחה. למעשה אנחנו יודעים שסלחנו באמת רק לפי זה שפתאום אנחנו כבר לא מחכים לקבל את הסליחה מבחוץ - כי אחרי שבאמת משחררים זה פשוט כבר לא רלוונטי.
אז אל תחכו שמישהו שפגע בכם יתנצל - אם אתם רוצים בריאות נפש, תסלחו למי שפגע בכם בלי קשר לחרטה שלו, בלי שהוא ביקש. ולפעמים, כשכבר לא כועסים ולא מצפים, מגיעה הבנה חדשה של הסיבה בגללה האדם הזה פגע בכם מלכתחילה. פתאום מבינים שהוא היה מאד מבוהל והגיב בצורה הישרדותית, ולפעמים אפילו מגלים שמי שחשבתם שהיה הקרבן בסיפור, הוא בכלל הפוגע. לרוב תגלו שכל אחד מכם היה שניהם, ואפילו לא לסירוגין - אלא בו זמנית.
אז אל תחכו לסליחה מאף אחד - וגם אל תתנצלו בפני מי שעוד לא סלח לכם. באמת שאין טעם. תעברו אחד אחד על כל מי שפגע בכם ותסלחו להם בלי שביקשו, בלי שהם יודעים, ובלי תנאים. כי זו הדרך היחידה באמת להתנקות ולפתוח דף חדש. לא צום.
וכמו בכל תשרי, אני קוראת כאן במפגיע לכל עורך ראשי באשר הוא - בחייאת, אולי תוותרו כבר על הניסיון לעשות כתבות חג מעניינות? תנו לנו להכין תוכן רגיל. ה הדבר הנכון לעשות. את אף אחד לא מעניין סיכום שנה של מדור תרבות ואוכל, ועל הדרך - אפשר גם להתחין לשקול לבטל גם את המשנה. לא צריך אותו. יש כותרת. אם מישהו כבר נכנס לכתבה אני לא מבינה את האובססיה לתת לו עוד הזדמנות לשנות את דעתו.