לצד העובדה שמשדרים רק חדשות כבר חודש, ושכל הפעילויות שיכלו להסיח את הדעת בלתי זמינות כרגע, הדבר האחד שנותר לעסוק בו, והוא מקובל גם על החזית וגם על העורף, הוא שידוכים. מסתבר שגברים ישראלים לא רק נראים טוב יותר במדים, אלא גם חווים פריחה מנטאלית בזמן מלחמה, וכל הטוב שיש בהם פתאום יוצא החוצה ומשאיר אותם קורנים בהילה של גבורה וגבריות שנשים, מסתבר, אוהבות.
בניגוד אלינו, הנשים, שמסיבות מובנות מאליהן פיתחנו סלידה מהחפצה שלנו על ידי גברים - הם דווקא לא מתלוננים, ואפילו נראה כי מחבבים את זה כל כך, שאני לא יודעת מה יעשו בשש אחרי המלחמה, כשיצטרכו לחזור ולהבליט תכונות אישיות מורכבות יותר. אבל המלחמה עוד לא נגמרה, ובנתיים תחום הזוגיות והדייטים פורח ברמה שאנחנו צריכות לשאול את עצמינו למה הסתבכנו כל כך הרבה שנים כשכל מה שצריך זה חודש מילואים וסט של מדים.
דוגמנית OnlyFans סחטה גבר שעשה לייק לתמונה שלה וכמעט נכנסה לכלא
"הנשים והצעירות נאנסו באגרסיביות, תוך קטיעת איברים מגופן"
אתרי הקניות האלה פנו נגד דודו בר אור וישראל - ככה נתנקם בהם
אומנות הפיתוי חזרה - היא פשוט עברה מהפך, והיא נחלתן הבלעדית של נשים. אולי זה מה שהיה צריך להיות תמיד - גברים מציגים את עצמם לראווה, ונשים מחליטות לאיזה מהם ללכת. בנתיים החרמנות מסתתרת מאחורי איצטלה של שידוכים מהוגנים - לא רק מאיה ורטהיימר עוסקת בתיוגי חתיכים ברחבי האינסטגרם ומשרד השידוכים שלה הולך וגדל מדי יום - גם חנוך דאום מפרסם חיילים רווקים אצלו, סהר כהן (מהישרדות), ועוד.
אחד המיזמים הבולטים ביותר של שידוכי החיילים הוא של גלי, בחורה רגילה מעמק חפר, שמבלי להתכוון פתחה משרד לחיפוש חיילים עבור בנות שרוצות להכיר אותם. זה קרה במקרה, אחרי שהצליחה למצוא את אחד החיילים שהתראיינו בטלויזיה במהלך החודש האחרון עבור חברה שלא יכלה לעמוד בפני קסמי שטח הכינוס שלו.
כך מצאה את עצמה גלי מקימה מעין משרד איתור חיילים חתיכים באינסטגרם שלה. זה עובד ככה - כל מי שרואה חייל בטלויזיה ורוצה ליצור איתו קשר עבור עצמה או עבור מישהי אחרת, שולחת תמונה לגלי, שמפרסמת ומבצעת שאילתות בסביבתה כדי למצוא את החייל המדובר, ולברר אם הוא בזוגיות או פנוי עבור הדורשת.
זה נראה כל כך טבעי שזה מרגיש כאילו המלחמה בסך הכל עזרה לנו להיפטר מכל השומן שמסביב והשאירה אותנו עם הבייסיק של הבייסיק של דרישות הסף - מגברים, ובכלל מזוגיות, ועם גברים שנהנים מההשטחה המאסיבית שאנחנו מעוללות להם, מעודדים את ההחפצה הבלתי פוסקת הזו, ומשתפים פעולה בכל הכוח, כאילו רק ישבו וחיכו לרגע שבו הדברים יחזרו להיות פשוטים יותר עבורם.
ואנחנו? וואו.
וואו, איזה החלמה מהירה ביצענו. באיזו מהירות עברנו את הדרך הארוכה מלהיות כלבות מתלוננות - למאמות מכילות וסלחניות. זה לא ייאמן, אבל אנחנו אפילו סולחות על תמונות של בטן משומנת שזוהרת בשמש בלי חולצה, תמונות שבימים כתיקונם אנחנו בזות להן בקבוצות פייסבוק מגוונות.
יותר מזה - שידוכי אינסטנט בין חיילים חתיכים לבין בחורות שלא מכירות אותם בכלל הפכו להיות הדבר הכי טבעי של השעה, וכל העניין נטול דרישות. כל אחד יכול - וראו זה פלא - פתאום אף אחת לא מרימה גבה כשבחור מזמין אותה אליו הביתה במקום לדייט, אלא הולכת בנפש חפצה, ובביטחון מוחלט כי לא יאונה לה כל רע. הו חייל, אחרי הכל, וארכיטיפ הגיבור מנצח את כל מה שהיה שם לפניו.
המילה "דוש" שהיוותה כשליש מהז'רגון הנשי טרום מלחמת עזה - בכלל נכחדה מהלקסיקון. מסתבר שכל מה שהיה צריך כדי לרפא אותנו מן הדושיזם, זו מלחמה. קצת סכנת חיים, וזהו - חזרנו לסמוך על גברים זרים ולשאת אליהם עיני עגל עגולות ללא החששות המוכרים להיפגע, להיות מנוצלות, להיות מוטרדות. נשים משדכות את חברותיהן לגברים שהן עצמן לא מכירות, תחת נימוק של "למה לא? אפילו סתם כדי להעביר שבת יחד, לפני שהוא חוזר לחזית, מסכן", וכל זה בלי תלונות, ובלי דרישות לעתיד. מדובר בפלא, לא פחות.
נשאלת השאלה האם זה קורה כי להתאהב הוא הבידור היחיד שנחשב לגיטימי כרגע, או כי כמדינה אנחנו פשוט אובססיבים לזוגיות עד כדי כך. נראה שלא משנה איפה המציאות פוגשת אותנו, בסופו של דבר כל מה שאנחנו רוצים זה להשתדך, לשדך, או לצפות בשידוכים של אחרים, ואם אין עונה של חתונמי חיילים בטלויזיה, אז נביים אחת בעצמנו.
ברגעים קשים הישראליות מפסיקה להיות מרירה, כל יצר ההתנדבות צף ועולה, והדברים המיותרים ושרים מאליהם, יחד עם הסטנדרטים שעד לפני חודש היו חלק בלתי נפרד מכל דייט. המלחמה חשפה את האמת המצחיקה - הרשימה האינסופית שנשים מחזיקות כל כך חזק בזמנים רגילים, לא באמת חשובה. היא התעופפה לה מבעד לחלון בשניה שהסכנה הרימה את ראשה, וספק אם אי פעם הייתה לה משמעות בכלל.
הומור, אינטליגנציה, גובה, טוב לב, ואפילו משרה קבועה - כל אלה נעלמו מרשימת הדרישות הבסיסית של נשים באשר הן, שלא לדבר על כל הקטנות שבדרך כלל חופרות לנו רווקות בגללן בקבוצות פייסבוק, כגון מי שילם, מי בא לקחת את מי, מי הציע ללכת ולאן - הכל נגוז, וכמו קסם - חיפוש ומציאת זוגיות הפך לדבר הכי פחות קומפליקייטד בעולם.
האם כל הזמן הזה שיקרנו לעצמנו? יכול להיות שהדרישות שלנו למעשה לא באמת קיימות במציאות ושסתם העמדנו פנים כל הזמן הזה?
אפשר, כמו הפוליטיקאים המקסימים שלנו, להכריז שבעת מלחמה לא צריך לדון בשום דבר אלא רק בה, ולהבטיח שועדת חקירה ממלכתית כבר תשאל את כל השאלות הקשות אחר כך, בדיעבד. אבל אני חייבת לתהות: האם בסופו של דבר כל מה שאישה רוצה מגבר הוא שיגלם את הארכיטיפ של הגיבור הגדול שמגן על העלמה במצוקה, ובתמורה היא תצפה ממנו להכרה מינימאלית בלבד בקיומה? רק שמה את זה כאן.