לא ספורט, לא מדיטציה, לא תזונה: הדרכים הכי טובות להירגע

נבהלתי כשגיליתי היום שהסרט של ה-47 דקות של זוועות שלא יתוארו דלף לרשת. אני לא רוצה לראות אותו, ובטח שלא הייתי עושה שום דבר כדי להגיע אליו, אבל זה בכל זאת מפחיד אותי, כי אני מכירה את עצמי ואת יצר ההרס שלי, ויש מצב שאם הוא ייפול לי לידיים אני לא אצליח להתאפק, ואצטער על זה בשארית חיי, כי יש דברים שאי אפשר להכיל אותם, וזה בסדר גמור להימנע מהם למען בריאות הנפש (שבואו נודה, גם ככה לא תמיד איך לומר - מי יודע מה מווסתת).

אנחנו כבר חודש בתוך הדבר הזה, ואין לנו מושג עד מתי זה יימשך, מה שיוצר מצב מוזר שבו אנחנו לא בשגרה רגילה, אבל כבר כן בשגרת מלחמה - שגרה איומה שכפויה על כולנו. אנחנו אמורים לתפקד ולנהל מראית עין של חיים ככה - בשגרה של אין ברירה, של מצב רוח רע, של סטרס ושינה גרועה. אין דרך להתחמק מזה, כי כל רגע שומעים עוד סיפור מזעזע וקורע לב, וזה מגיע מכל מקום - אי אפשר לא לראות ולא לשמוע ולא לקרוא, וגם אם מגיעים אליך שלושה סיפורים כאלה ביום, זה מספיק כדי לייצר את כמות הסטרס שבסוף תפגע בגוף, בנפש, או בשניהם.

המקעקעות פז ועומר גוייסו לפני חודש בצו 8 והן עדיין בשטח: "רק ביחד ננצח"
איזה פחד: למה צריך להיזהר לפני שמנשקים גברים עם שפם
איפה כל הדושים? מסתבר שעלמה במצוקה יותר זורמת מאישה חזקה

המודעות שלי לסטרס היא גבוהה מאד, וגם בימים כתיקונם אני צריכה למצוא דרכים להירגע. לא בטוחה אם מצבי גרוע יותר ממצבם של כל מי שלא יודעים מה זו חרדה ועכשיו נתקלים בה לראשונה. האמת שאני די בטוחה שלא. ההתקךף הראשון הוא נוראי במיוחד, כי אף פעם לא מבינים מספיק מהר שזה זה.

אז מן הסתם גם בתקופה הזאת אני משתדלת מאד להמשיך בחיים, לעבוד, לאכול נורמלי, להתאמן, לראות פחות חדשות, וכל הדברים הברורים מאליהם, שכולם מחליטים מדי יום אבל עומדים בזה פחות, וגם כשזה עובד לכמה ימים, ההצלחה חלקית בלבד, כי ביננו - גם אם נרצה לחזור לחיות, החיים כרגע לא זמינים לנו. כל מי שלא נפגע פעולות איבה בעצמו, מכיר מישהו שכן, והרוב או בחל"ת או מפחדים שיוציאו אותם לחל"ת, מפחדים מהלא נודע ולא רוצים להיות בזבזנים מדי כרגע, ולא טסים לחופש, כי מי מסוגל. מי שרוצה להתאמן גילה שהרבה חדרי הכושר היו סגורים, שלא לדבר על זה שחלק מהזמן פחדנו לצאת החוצה, ובחלק הנותר של הזמן היינו מול הטלויזיה, עם חבילה של רבע לשבע ביד שמאל וסיגריה ביד ימין.

ועדיין - כל מה שיש למומחים להציע לנו, זה לעשות את הדברים שאנחנו יודעים ש"טובים" לנו לסטרס, אבל שבאופן אירוני אדם שסובל מסטרס גבוה מאד - לא יכול להניע את עצמו לעשות. כל הטיפים שאתן מצליחות למצוא לאיך להירגע הם אותו דבר - ספורט, מדיטציה וקיום שגרה בריאה, לאאא, באמת?

הרי לא צריך להגיד לאף אחתד שספורט משחרר הורמונים שמורידים סטרס - כבר קראנו אלפי כתבות כאלה. וברור מאליו שמדיטציה עוזרת להירגע. אבל זו בדיוק הבעיה עם אנשים שלא מצליחים להירגע - הם לא מצליחים לקום מהספה כדי לעשות דברים שעוזרים להם להירגע, וספציפית עכשיו גם כי צפייה בחדשות היא זו שנותנת להם תחושת שליטה, וממכרת אותם.

בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת למצוא דרכים להוריד סטרס בתקופה הזאת, דרכים שמותאמות לאנשים שיודעים מה לעשות, אבל בשום אופן לא מצליחים לעשות את זה. הרי זה לא בינארי - סטרס מוחלט או רוגע מוחלט - 0 או 1. יש סקאלה, ובין סטרס מוחלט לרוגע מוחלט יש עוד מקומות להיות בהם. הדברים האלו לא יביאו אף אחד להארה או יעבירו לגן עדן, אבל הם כן מקדמים אותך לאמצע הסקאלה, למקום שאולי ממנו יהיה יותר קל לעשות את הצעד הבא (שאולי הוא ספורט ואולי הוא לא), וזה מביא אותי לטיפ הראשון והכי חשוב:

כמו שמודעות היא הצעד הראשון לשינוי, גם להרשות לעצמך ליפול עד התחתית הוא הצעד הראשון להחלמה. אחד הרעלים הכי קשים של החיים הוא הציפיות הגבוהות מדי - שהיום יהיה סופר יעיל ונספיק את כל המטלות, שנעבוד, שננקה, שנשלם חשבון חשמל, וואט אבר. דבר אחד חשוב שגיליתי הוא שבמצבי תחתית, עדיף לשחרר ולשקוע, מאשר להילחם בעצמך ולהגיע לאותה התוצאה, כי אם המצב רוח שלי שחור משחור, לא משנה כמה אטריד את עצמי ב"נו, קומי, תעשי" - אסיים את הערב מרוחה על הספה עם הבגדים שעלי, בלי להוריד איפור. מה שעוד למדתי, הוא שלרוב המצבים הקיצוניים האלה לא נמשכים הרבה זמן, ויותר קל לצאת מהם כשמרשים לעצמנו להיות בהם בלי לכעוס על עצמך.

ברור שעדיף להתנדב. ברור - בפנטזיה כולנו קוטפות אבוקדו עם החקלאים של העוטף, ושמחה ממלאת את ליבנו כי זה מה שקורה כשהחיים מלאים בנתינה. זה נכון, אגב. אין דבר יותר מועיל לחרדה מלהוציא את הראש מהתחת ולחשוב על מישהו אחר, אפילו לשעה.

אבל מה לעשות שלא כולם מסוגלים? ומי שלא מסוגל אמור, מה, להרגיש עוד יותר גרוע במצבו הנפשי הגרוע ממילא?

לא, ומסיבה פשוטה מאד - זה לא יועיל לאף אחד ובטח שלא לו. אז אם כבר אתה לא מסוגל להועיל, לפחות חייב למצוא דרך להרגיש בסדר עם זה. לא לשנוא את עצמך, ולא להעניש את עצמך. חוסר מסוגלות היא לא פשע, ואם לא מתנדבים, לפחות לא מטרידים את הסביבה בתחושה הרעה שלכם על זה שאתם לא מסוגלים להתנדב.

הדחקה קיבלה יחסי ציבור מאד גרועים בעשורים האחרונים, כשכולם התחילו להיות נורא מודעים ומטופלים וללכת לקואוצ'רים. אני חושבת שעכשיו זה זמן מצוין להחזיר את ההדחקה לשולחן. הנפש הרבה יותר חכמה מהשכל - אם אי אפשר להכיל מציאות כלשהי, היא מגנה עלינו ממנה. ההדחקה היא ה"פייט אור פלייט" של הנפש שלנו, שראתה הרגע אריה, ולכן היא לוקחת את הרגליים שלה ועפה משם.

אז במקום לבוז להדחקה - תעזרו לה - הסחות דעת מכל הסוגים עובדות, וזה בסדר לנסות להרגיש טוב יותר גם עכשיו, ובעיקר עכשיו. גם הסחות הדעת, אגב, בדומה לספורט - עוזרות לגוף להפריש הורמונים שמשפרים את התחושה. זה יכול להיות הכל החל ממשחק טאקי, סרט, פגישה עם חברים עם קצת אלכוהול או דומיו, או קניות - העיקר להרגיש קצת טוב, כי כל דבר שיגרום לך לא לחשוב על רצח תינוקות למשך שעתיים, מקדם אותך לאמצע הסקאלה, ומשם אולי תצליחי להקים את עצמך מהספה ולעשות ספורט. כן, גם סקס נחשב.