מסיפורה של שפחה לסיפורה של לוחמת, היום שבו צה"ל ניצחה

כמעט שכתבתי "בשולי הדברים" בפתח מה שיעסוק בשוויון מגדרי תחת אש, אלא שהדברים ממש אינם בשוליים, כי המערכה בדרום לא פרצה בחלל ריק, אלא התפרצה אל תוך מציאות שאיימה על מעמד הנשים בישראל.

בואו נרענן קצת את הזיכרון במה שנדמה שהעסיק אותנו לפני שנים, למרות שמאז חלפו פחות משישה שבועות. כזכור, החשש העיקרי במשטרת ישראל, ערב שמחת תורה, היה התנגשות בין גורמים דתיים-לאומיים, שביקשו לקיים הקפות תוך הפרה של החלטת בית המשפט (שאסרה על קיום אירועים בהפרדה מגדרית בציבור), לבין מפגינים שיתאספו לקראת מוצאי השבת בקפלן, להפגנה ראשונה לקראת החזרה לשגרה, עם תום חודש החגים.

לפני שהנזק מתקבע: זריקה אחת קטנה שיכולה להעביר את הכאב
ומה אבא עושה? במקצוע הזה עובדים האנשים הכי בוגדניים
"בזכות 'אתגר הסקס' הנועז שלי - 150 נשים נכנסו להריון"

שבועיים קודם לכן, בערב יום הכיפורים, סערה ישראל בגלל העימות שפרץ בכיכר דיזנגוף בין מתנחלים מהציונות הדתית, שהקימו מחיצה מאולתרת מדגלי ישראל (לצורך קיום תפילה בהפרדה), לבין פעילים ליברליים שפיזרו אותם בכוח, גם עם לא במוח.

כל זה לא נולד כמובן בחלל ריק, אלא נוכח מדיניות רשמית של ממשלת ישראל, שנראה כאילו ביקשה להסיג לאחור את המאבק לשוויון מגדרי. רבנים מהציונות הדתית הסיתו נגד לוחמות צה"ל, קראו להם "לא-חמות", "בחורילות" ועוד פנינים שמלמדות שגדולה בתורה (נניח, לא לי לשפוט) אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם תחכום.

היו גם מי ששאלו "מה יקרה אם חלילה לוחמת תיפול בשבי?" כשהם מרמזים לאונס (וכמו שהם דנים במידת חומרתה של "שירת נשים", אפילו כשמדובר בילדות, לא ברור לשומע אם מדובר בעיניהם בסכנה אמיתית או בפנטזיה חולנית. אבל אולי זה רק אני, החילוני).

במקביל למאבק בלוחמות, אם לא בגיוס נשים בכלל, פחת מאוד מספרן סביב שולחן הממשלה ובמקומות כמו החברות הממשלתיות. לא בכדי התהוותה לצד מחאת קפלן גם מחאת נשים שחשו כי אחרי שנים של קדמה מתפתחת, מנסה מישהו לצמצם את נוכחותן במרחב הציבורי ועוד יותר מכך, בין מקבלי ההחלטות.

אלא שאת מה שלא עשו הנשים חבושות המצנפות בנוסח הסדרה "סיפורה של שפחה" במשך חודשים, הצליחו לעשות נשים בכומתות של צבא ההגנה לישראל, שהוכיח בפעם המי יודע כמה שאין תהליך חברתי חשוב בישראל, שלא עובר דרכו.

בקיבוץ ניר עם הצליחה הרבש"צית הראשונה והיחידה בתולדות המוסד הזה, לבלום בתבונה את מתקפת חמאס. במוצבי צה"ל לחמו חיילות עד לכדור האחרון, כשחלק מהן משלמות על כך בחייהן. בבסיס זיקים נודעו סיפורי גבורה של מפקדות שהגנו בגופן, ממש כך, על הטירונים שלהן - ואפשר להמשיך כך עוד, דרך מי שניהלה את רשת הקשר בקיבוצה, ועד לפראמדיקית שטיפלה בפצועים לפני שנפלה.

בכל אשר תפנה העין, נראו עוד ועוד חיילות ולוחמות: בחיל האוויר, בשריון, בתותחנים וביחידות לוחמות אחרות, עד שהתחושה הייתה שלא ירחק היום שבו נראה פלוגה (ובהמשך גדוד) של לוחמות חי"ר לא רק ביחידות כמו קרקל, אלא גם בגולני ובצנחנים. סליחה - צנחניות (הגדוד ע"ש חנה סנש?).
היו חיילות שנרצחו, היו חיילות שנחטפו, היו מי שנאנסו (פי שהזהירו מתנגדי הגיוס לנשים, אבל הי - במקומות בהם כופתים תינוקות ויורים בהם לנגד עיני הוריהם, אפילו פשע מחריד כאונס הוא "רק" עוד אחד מבין פשעים שאין הדעת סובלת ואירעו ב-7 באוקטובר).

פתאום יש מילואימניקיות, דבר שהוא חיזיון חדש ומפתיע לדור שלי, ששירת בצה"ל במחצית השנייה של שנות ה-80, עת נשים היו פטורות ממילואים באופן גורף. מהרשתות החברתיות ועד אולפני הטלוויזיה, לא שבעה העין מתמונות של נשות המילואים של צה"ל, חלקן בדרגות קצונה, כולן מקבלות חבילות מהעורף, שמכילות גם מוצרי היגיינה.

כן, אתם מוזמנים להתרגל: לא עוד "שלחי לי תחתונים וגופיות" אלא "שלח לי חזיית ספורט וחבילה של תחבושות".

פתאום, בין כל קטעי הווידיאו של מי שחוזרים משירות מילואים לבקר את משפחתם, נראו לא רק תמונות של ילד שרץ מתייפח מהתרגשות לחבק את אביו הגיבור-במדים, אלא גם של ילדים שרצים לחבק את אמא, שאותה לא ראו במשך שבועות.

אתה מביט בהם ומבין שתחילת הסיפור הוא באישה צעירה, אמא ובת-זוג, שארזה צ'ימידן קטן ביום הראשון למלחמה, נשקה לילידה ולבן זוגה, שנשאר לשמור עליהם - והתייצבה בקו הראשון. התחושה שלי לפחות, נעה בין צמרמורת לצורך למחוא כפיים.

אז כן, אפשר להרהר בצער מסוים (לא אני, אבל מבין את מי שכן) בכך שהדרך היחידה להשגת הכרה בישראל היא באמצעות מדי צה"ל, בין אם אתה דרוזי, אישה או גיי. אבל בהינתן שכך הוא, הרי שלוחמות צה"ל עשו את הבלתי יאומן והצליחו להעביר, בתוך שבועות ספורים, מסר של שוויון כפי שלא עשו לפניהן נשים פורצות דרך באקדמיה או בעסקים.

אין עוד רב, חשוך ככל שיהיה, שיעז לקרוא ללוחמת "בחורילה" - ואם כן, אני ממליץ בחום על "שמיכה" מצד חבריה ליחידה.

אין עוד שדרן, בזוי ככל שיהיה מערוץ תקשורת מיותר ככל שיהיה, שיעז לתהות נוכח גופות של לוחם ולוחמת בעמדת שמירה, מה הם עשו שם בשעות שלפני.
בעוד שמדינת ישראל עדיין תרה אחרי תמונת הניצחון שלה, בין אם מדובר בראשו של יחיא סינוואר או בשוב החטופים לביתם (אפשר גם וגם?), הרי שבמאבק אחד לפחות, נדמה שצה"ל כבר ניצח.
סליחה: צה"ל ניצחה.