לפני שבועיים קיבלתי הזדמנות לקחת חלק במלחמה גדולה מתמיד. להילחם בעבור נשים שנאנסו ונרצחו, נשים שכבר לא יכולות להילחם את המלחמה שלהן, כי נקלחה מהן הזכות לעשות את זה בצורה הכי ברוטאלית שאפשר לדמיין. כמו לוחמת אמיתית מיד התגייסתי לקרב ועם כל הניסיון שלי במלחמות, בסיוט הכי גדול שלי לא חשבתי שזה מה שאצטרך לעשות. להילחם נגד כל העולם כדי להוכיח כאלה זוועות. המלחמה הזו היא רחבה וגדולה הרבה יותר מהזוועות של ה7/10. המלחמה הזאת היא מלחמה על הקיום שלי ושל כל ילדה, נערה, ואישה סביבי.
סרטון ההסברה שזכיתי לשחק בו כדי להשמיע את קולן של הנאנסות והנרצחות כבר חצה את 40 מיליון הצפיות. הוא זעזע את העולם, ואני מקווה שעוד ימשיך לזעזע, שיכניס אגרוף חזק בבטן לכל מי שרואה. שידמיינו את הבת שלהם מתלוננת ומקבלת כזה מענה. אבל לסרטון משמעות נוספת ועמוקה - המלחמה על הקיום שלי בעולם בתור אישה.
את המלחמה הקיומית הזאת אנחנו חיות לא יום ולא יומיים. הדרת נשים, שוויון זכויות, MeToo ועוד, הן רק חלק מהמלחמות שאנחנו בתור נשים מקיימות כבר שנים. לפעמים נדמה לי שזה לעולם לא ייגמר. הגודל האמיתי של מחדל אירועי ה-7/10 עוד לפנינו, וכבר אנחנו מתחילים להבין שאם היו לוקחים ברצינות את ההתראות של התצפיתניות בשטח, ככל הנראה לא היינו עומדים כאן היום.
כילדה קטנה אף פעם לא היה לי ספק שאני חיה וקיימת. פשוט הייתי. בלי תהיות או ספקות. יושבת שעות ומשחקת עם בובות על השטיח בסלון או רוכבת על האופניים בפארק שליד הבית ומדמיינת איך אני כבר ילדה גדולה, שהאופניים הם הרכב שלי שאותו אני חונה, ויוצאת לקניות וסידורים כמו שההורים תמיד היו עושים. יכולתי לבכות כי כואב לי, או לצחוק כי מצחיק לי, לעמוד על השולחן בסלון לשיר ולצעוק עם האחים הקטנים שלי וכשאמא הייתה שואלת מה אתם עושים? הייתי עונה בבטחון: עושים שטויות ונהנים! התשובה תמיד הייתה מלווה בחיוך ומבט תמים שלא מבין, מה זאת אומרת מה אתם עושים? הרי זה כל כך ברור וזה הדבר הכי כיף ולגיטימי בעולם עבור ילדים.
בשיטה הזאת אישה היא קופת חזיר, וזו המטאפורה הפחות בעייתית
ציצי זה אושר: טריק מטורלל לשיפור מצב הרוח תוך דקות
יותר שלבי אימות מרכישת סמים: אפליקצית היכרויות חדשה ובטוחה
אני מנסה לחשוב אחורה בזמן ולהיזכר בפעם הראשונה שהייתי צריכה להילחם על הקיום שלי. הזכרונות מעורפלים אבל אני יודעת שזה התחיל בגיל מאוד צעיר. כל כך צעיר שהמלחמה הקיומית הזאת הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממי שאני. הייתי צריכה להילחם שיראו אותי, שיקשיבו לי, שיעריכו אותי, שהמילה שלי תהייה חשובה באותה מידה כמו של אחרים. וככל שגדלתי, המלחמה רק התרחבה לתחומים נוספים בחיים. הייתי צריכה להוכיח שאני מספיק טובה בבית ספר, וגם בחוגים, שאני יכולה להיות טובה במתמטיקה בדיוק כמו הבנים. להתעקש שאם אני שואלת עוד שאלה בכיתה, אני לא חופרת או מציקה, אני פשוט סקרנית ורוצה לדעת וללמוד עוד ועוד.
מאז מלחמת הקיום רק המשיכה להתרחב. בתור אישה נלחמתי על תפקיד ראוי בצבא, על הזדמנות שווה בעולם העבודה, נלחמתי על שכר שיהיה זהה לבחור שעובד לצידי, נלחמתי על זה שאני חזקה מספיק להתמודד עם משימות שהבוס חשב שהם גדולות מידי בשבילי. נלחמתי שיאמינו לי כשאני מספרת שקיבלתי יחס לא ראוי או מפלה, נלחמתי כי האמנתי שבסוף העולם באמת יראה. נלחמתי לא רק בשבילי, אלא גם בשביל אחרים, כי הלחימה כבר זורמת לי בוורידים. נלחמתי בקורונה עבור עסקים קטנים, על זכויות מול המדינה, נלחמתי עבור העסק הקטן שלי, על הזוגיות שלי, על עצמי, נלחמתי על העולם שלי.
אבל ביננו, אם נאמר את האמת, התעייפנו מלהילחם, הגוף שלנו מותש, הנפש עייפה, והלב זועק. זה לא הגיוני, שאנחנו חיות בעולם מטורף שבו צריכות להילחם על קיומנו כנשים - איך אפשר להפסיק את המלחמות בחוץ כשיש עוד כל כך הרבה מלחמות בסיסיות לנצח בפנים?
לפעמים אני עוצרת לרגע, ונזכרת באילור הקטנה. זאת שידעה שהיא קיימת, פשוט כי היא כאן, נקודה. שהיא לא צריכה לזעוק ולצעוק כדי שישמעו אותה, שיש לה מקום בעולם, שתאכלס, היא כן כזאת ששמה זין על כולם ולא כי לא אכפת לה, אלא פשוט ידעה שהעובדה שלמישהו זה מפריע, לא חייבת להשפיע על קיומה. היא ידעה שהיא קיימת, עובדה - היא נולדה. להיוולד אמור להיות מספיק כדי להיות ראויה להתקיים ולהגשים כל חלום שלך.
את הזמן אי אפשר להשיב, את הכאב של נשמות הנשים שנאנסו אי אפשר לקחת, ואת החיים של אלו שנרצחו אי אפשר להחזיר. הלוואי שהיה אפשר. אבל אם יש משהו אחד שיש לי את הכוח לעשות, אני מבטיחה לכל אותן נשים וילדות שהשמעתי את קולן בסרטון, זה לחזור להאמין שאני לא צריכה להילחם יותר על הקיום שלי, אלא לקחת אותו כמובן מאליו - פשוט כי אני כאן.