רשימה אחת יותר מדי: "תחתוני השקר" של קים קרדשיאן

לא צריך סקרים, לא צריך מחקרים - מעקב אחרי קים קרדשיאן מספיק כדי לומר לנו בדיוק מה מצב המאבק על מעמד האישה.

מותג הלבנים שלה"'סקימס" הוציא לאחרונה ליין תחתונים לגברים והפך להיות המותג הרשמי של ה-NBA, מה שזיכה אותה בתואר "טייקון השנה" של מגזין הגברים המפורסם GQ, והכניס את שמה לרשימת "הגברים השווים של 2023". זאת הייתה הדרך (המעוותת) להכיר בה ובהישגיה.

"פריצה, חדירה, לרמוס, לשתק": נזקי המלחמה שחייבים לדבר עליהם
"אם היו מקשיבים לתצפיתניות כנראה שלא היינו כאן עכשיו"
ציצי זה אושר: טריק מטורלל לשיפור מצב הרוח תוך דקות

ברור שזה גימיק. היא הופיעה על השער בחליפה גברית משנות ה-80, ובנות משפחתה האחרות הצטרפו אליה לריאיון עומק על אביה המנוח והשנוי במחלוקת רוברט קרדשיאן. וכדי להדגיש את ההערכה הרבה שרוחשים לה, שחורגת מהערכה רגילה שרוחשים לכל אישה אחרת בעולם העסקים, במיוחד אם היא גם סקסית - צילמו אותה עם איפור מאוד טבעי, שיער מדובלל, בעניבה, תוך שהיא בולסת צ'יטוס. היא הרי קודמה בדרגה ל"אחלה גבר", המחמאה הגדולה ביותר, כידוע.

ההכרה שקיבלה קרדשיאן מגיעה לה לגמרי - היא תותחית. פשוט קשה שלא להרגיש את הצרימה שבהכנסתה לרשימה הגברית הזאת, כאילו כדי להגיד ש"פעם אהבנו אותך כי יש לך תחת יפה ואת טובה בלהיראות מעולה באינסטגרם, אבל עכשיו אנחנו מבינים שיש בך יותר מזה, כי את עושה גם דברים של בנים, כמו עסקים ובעיות מחויבות. תביאי פיסט באמפ, יא אח".

לצרף אותה לרשימת הגברים של השנה מכתים את ההערכה שכביכול רוחשים לה בשוביניזם מהסוג הכי מרגיז ומטעה, חמודי כזה של אחרי צבא, שמתבטא בפירגון נגוע בהפתעה אותנטית, ופליאה על כך שמישהי מסוג אישה עדיין מצליחה לחיות חיים מלאים, ואפילו להצליח. במסגרת השוביניזם החמוד הזה, כדי להעריך באמת אישה, צריך "לגברר" אותה, לפרוק אותה מהנשיות שלה, ולהדביק לה שפם מטאפורי.

התואר שקיבלה מ-GQ הוא בדיוק זה - שפם מלאכותי, אבל גדול כזה, שעשוי גרוע, שתמיד נופל לו צד אחד. שפם שאומר: "כל הכבוד גבר - עכשיו את ראויה לשבת בשולחן שלנו, ולהתבהם כמו אחת מהחבר'ה. כמו רובין מ'איך פגשתי את אמא' - כוסית על, אבל עם זאת מאד לא 'גירלי-גירל', כי היא לא נעלבת, לא חופרת, שותה וויסקי ומעשנת סיגרים ומדברת עם הבנים בלי לקחת אותם קשה". היא - כפי שבארני הגדיר אותה - "ברו, עם ציצים".

אנחנו מכירים את המוטציה "אני מסתדרת בעיקר עם גברים, בנות לא אוהבות אותי". היא נולדה כדי לענות לפנטזיה הגברית על האישה האידיאלית שהיא גם חבר. מה זה כבר לצחוק מדי פעם מבדיחות פלוצים בשביל ההכרה כשוות זכויות? זה לא מחיר יקר מדי לשלם על המקום שגברים נולדים אליו ולוקחים כמובן מאליו.

הבחירה בקרדשיאן לרשימה היא למעשה השעון המקולקל שפעמיים ביום מראה לנו את השעה הנכונה. זה בדיוק המקום והזמן שבהם אנחנו נמצאות במסע לעבר הנורמליות - עדיין לא מספיק להצליח כדי שיכירו בך כלוחמת בפני עצמך - צריך לפרוץ את הגדר ולהצטרף איכשהו בכוח למעגל השווה, כי לא מספיק להיות מי שאת.

כדי שיכירו בך, כמו בקים, את עדיין צריכה להפוך להיות הבחורה הזאת, יצור שקיומו על גבול המיתוס. כמו המפלצת מלוך נס. אף אחד לא באמת נתקל בה אישית, אבל לכל גבר יש חבר אחד שפעם ראה בדיוק אחת כזאת בקוסטה ריקה.

מתי יהיה שוויון אמיתי בין גברים לנשים? לא ברור. כרגע אין, ולא משנה כמה כתבות על טנקיסטיות שהצילו קיבוצים, תצפיתניות שצדקו, ונשים עשירות בזכות עצמן יהיו על השער של GQ.

זה בסך הכול חול בעיניים, כי על אף כל הדיבורים על נשים מדהימות ומעמדן, כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית את עדיין חייבת להידחק אל העולם הגברי. לא מוכרחה אולי להיות גולדה מאיר, אבל אם את מתעקשת להמשיך להיות נשית, לפחות אמצי אישיות "גברים פרינדלי" ובתמורה תזכי בתואר "היא בדיוק כמו חבר", ואי לכך שווה לו. כמעט.

בסוף תמיד תגלי שהרשימה שזכית להיכנס אליה היא גברית, שאת טייסת הקרב היחידה בחייל, היוצא מן הכלל החריג - גימיק אנדרוגני עם צ'יטוס ביד, גרושה מבארני, שביננו, היה קצת אנס.