ניסיתי להגיד לעצמי בהתחלה שזה לא יקרה כי אני חיה בעולם יחסית מתורבת, אבל כבר ב- 10 לאוקטובר הבנתי שאני חיה באשליות, וכיום אין דבר יותר ברור, לי ולכולם, שנשים ישראליות נאנסו ושהחטופות הישראליות ממשיכות להיאנס על ידי פעילי החמאס שמחזיקים בהן, ולא רק הן - גם נערים צעירים, ואפילו גברים בוגרים נמצאים בסיכון להיאנס כשבויים בעזה.
כולם יודעים שזה קורה, אבל אף אחד לא אומר את המילה המפורשת. כבר שבוע אני שומעת את הכתבים ששומעים את העדויות של החטופות מדברים ברמזים על "דברים שלא צריך להגיד בטלויזיה", ו"פרטים שנשאיר להם לספר", ואת הרמטכל אומר "אנחנו דואגים לכל החטופות והחטופים ואנחנו גם יודעים למה" מבלי לומר למה.
גיא פולת מצא דרך צבעונית וייחודית לכבד את הגיבורות הישראליות
זה בסדר למכור בזמנים קשים, רק אל תחשבו שאנחנו מטומטמות
מתנות, סקס, או הצהרות אהבה? גלו באיזו שפת אהבה אתם מדברים
בדיווח על הפגישה הטעונה של מטה משפחות החטופים עם הקבינט נאמר כי נשמעו "עדויות מאד מאד קשות", אבל מבלי לפרט, ובמקום זה קיבלנו דיווח מלא על זה שביבי לא הולך עם הדיסקית שקיבל מהמטה. כאילו מישהו צריך לקבל עוד הוכחה שהאיש הזה גרוע, ובמיוחד כי זה לא עוזר לחטופים שעדיין שם. צריך להגיד את זה בקול רם, ללחוץ על הנקודה הרגישה ביותר של העולם המערבי ואז לסובב - חייבים לדבר על מה שכולם יודעים שקורה.
אפילו בארה"ב הפוריטנית נאמרו דברים מפורשים יותר, והרבה יותר מנרמז שהחמאס לא משחרר את עשר הנשים האחרונות כי הוא לא רוצה שהן יספרו מה עבר עליהן, ודווקא בכתבה בטיימס הבריטי יש תיאורים מפורשים של פגיעות מיניות שהתרחשו כבר ב-7 באוקטובר, ומתרחשות עדיין. כולנו שמענו על המחבל שתוך כדי אונס כרת את שדיה של האישה בעודה בחיים, כולנו שמענו על האישה שאחרי האונס נרצחה מירייה בין רגליה, וכולנו ראינו את האישה שנחטפת באלימות אל הטנדר בעודה מדממת.
למה לשתוק? למה "לא ראוי" לדבר על זה מפורשות? בשביל לשמור על כבוד הקורבנות? כדי לשמור על פרטיותם?
סליחה, אבל ממתי הנאנס/ת מאבד כבוד? לינור אברג'יל סיפרה את הסיפור שלה ובוודאי שזה לא גרע מכבודה בשום צורה. אנחנו כבר לא חיים בעולם בו הנאנסת צריכה להתבייש להודות שהזוועה קרתה לה. אני ממש מקווה שעברנו הלאה מהמקום החשוך שבו הקורבן צריכה לחיות את חייה בהתנצלות על חצאית המיני הסקסית שלבשה ולחיות בבושה בגלל שחיות אדם גרמו לה כאב וסבל שלא יתוארו.
ולגבי פרטיות, נראה לי שאם היינו שואלים את החטופות שנשארו בעזה בפעימה שנעלמה, (ואם אתם חושבים שהעובדה שכולן בנות עשרים ומהממות היא מקרית, אתם פשוט מטומטמים) הן כנראה היו אומרות שכרגע שום מושג אמורפי, כולל "פרטיות", לא מענין אותן. נראה לי שאחרי חודשיים בהם מבקרים אצלן השובים והחברים שלהם מבית הספר ועושים בהן כבשלהם, בכפייה ובאלימות, פרטיות היא לא בדיוק בעדיפות גבוהה אצלן.
נראה לי שכל מה שמעניין אותן הוא האם הן ישרדו את התופת שהן עדיין עוברות שם, ואיך להאיץ את שחרורן. נראה לי שהן היו מעודדות את כל מי שחוו פגיעות מיניות לספר בפירוט הכי מזוויע שאפשר בדיוק מה קורה, בתקווה שזה יעיר את מדינות העולם הנאורות ויגרום להן להוציא את הראש מהתחת.
הם לא רוצים להתערב, כי למה להם להסתבך - ולמה שהם יעלו את הנושא אם אנחנו בעצמנו לא מדברים עליו בגלוי? אז צריך.
יש לנו את הכוח לאלץ אותם לעמוד במילים הגבוהות שלהם על שוויון, וקורקרטיות פוליטית וכבוד החיים והאדם אחת ולתמיד. כן ראוי, כן צריך - ולגמרי חייבים לדבר על זה, כדי שכל העולם יקבל בחילה איומה ויפעיל את מלא הלחץ על חמאס. הרי רק צריך היה להסתכל אל תוך העיניים של כמה מהשבות והשבים כדי לראות את הפצע הפנימי שכנראה ילווה אותם כל חייהם כדי לראות שזה קרה - הסיפורים האלה צריכים להישמע, עם כל הכאב, עם כל הפרטים האיומים - כי אנחנו נמצאים כרגע במצב ייחודי שאין לו תקדים - אנחנו יודעים על האונס לא רק בדיעבד, אלא גם בזמן שהוא מתרחש. בדיעבד, לפרטיות יש באמת ערך מאד גדול. במצב הזה שבו זה עדיין קורה, לעסוק בפרטיות זה למעשה לשתף פעולה עם האונס. אם יש משהו שצריך להישמע, ובכל פרטיו המזויעים - זה כל סיפור וסיפור של פגיעה מינית והתעללות שעברו ועוברים החטופים בעזה - ולדרוש מהעולם להתערב בכל הכוח.