"לפני חצי שנה, קיבלתי הודעה מתלמידה שלימדתי לפני חמש שנים" נזכרת פתאום זהבית סבג, "זו ילדה שלימדתי אותה קולנוע והרגשתי שהיא רוצה לדבר איתי על משהו. לאורך כל היום ראיתי שהיא לא מתנהגת כרגיל. בסוף היום היא ניגשה אליי כשהיינו לבד והיא אמרה לי שהשירים שלי השפיעו עליה. הופתעתי מזה כי זה בכל זאת החיים הפרטיים שלי וכשהיא אמרה לי שהשירים שלי השפיעו עליה, כשהיא בת 17 ואני בת 35 והיא מוצאת את עצמה בהם זה מדהים בעיני. היא הרגישה אותו הדבר כי גם לה הייתה אהבה ראשונה בדיוק. השירים והתחושות הללו שהיו בה גם נתנו לה את הכוח לכתוב למגירה והיא גם הראתה לי שיר שהיא כתבה."
"עד עכשיו אני רועדת" זיהתה את בעלה ברקע סלפי ישן שצילמה
נו באמת - האמת מאחורי ההופעה הזוהרת של דמי מור בגיל 61
גם את? 59 אחוז מהנשים חולקות את אותה פנטזיה. זו המשמעות
אם עוד לא שמעתם על זהבית סבג והסיפור שלה, כדאי שתתחילו לעקוב אחריה. ספר השירה שהוציאה כעת, "עכשיו אני בטוב", מקיף נקודות שונות מחייה - לסבית שגדלה ברמלה של שנות ה-90, שומעת מוזיקה בריטית כשכולם מסביבה מאזינים לראובן המלאך ויוסי עדן. בצעירותה התביישה במשפחתה ובשפה הערבית שדיברו בבית אך בבגרותה חוזרת ומגלה מחדש את המוזיקה שהציפה את בית סבתה, לשמוע עבד אל חלים חאפז ופריד אל עטרש. עוברת לתל אביב כשכל משפחתה נשארת ברמלה והולכת להתפרנס מאומנות - שירה, קולנוע וכתיבת תסריטים. חוותה אהבות ופרידות ואת כל זה מצליחה סבג להכניס לכמה שורות חדות, מדוייקות ולעיתים דוקרות שמספרות סיפור. ותשכחו מטקסט מעודן ועדין. הדברים מובאים בהווייתם ואם צריך לכתוב ואגינה, לגז'דר או 'סבאח אל חיר יא זאלמה', אז זה מה שיהיה כתוב.
"אני מאמינה באמונה שלמה,
בַּבֶּטון, בקמע, בבכי, בגִיזְ'דוּר,
באדידס, בשֹרית, בפוני, בפָּזוּר.
אני כפרה, אני ערס,
החטא בהתגלמותו.
חולָה על אלוקים, אין עוד מלבדו.
נשבעת לא בוגדת עַיוּנִי חיים,
אוהבת וודקה רֶדְבּוּל להרים בארועים.
מחייכת מהאאודי וגרה בקרטון,
לובשת את הג'ינס הכי יקר מהעיתון.
עושה שופוני עליכם אין לי מתחרות,
בְּאוּמָן כל שנה דופקת את הראש.
תמכור לי שוקולד עם קלאס ועם פאסון,
תקפצו לי עד מחר לא יוצאת מהארון.
מאוהבת בחאגית אבל היא לא תדע,
כי משה בעלה בָּדוּק יקרע אותה.
הרב שלי הביא קמע ונתן הסבר,
"קחי לך גבר גבר בעל זין כשר".
חרא על הרַבִּי וחרא על חאגית,
יוצאת לעיר הלילה לתפוס לי איזה לַאסבית."
סבג תמיד אהבה לכתוב. כבר בכיתה ה' כתבה סיפור למגירה בשם "מח צעיר" על חייזרים שמגיעים לכדור הארץ ואוכלים את מוחותיהם של ילדים קטנים. בתיכון התחילה לכתוב יותר למגירה. עם עולם השירה החלה לפני 8 שנים.
היא מספרת כי "תמיד ידעתי שאני לסבית. כשהייתי ביסודי אהבתי את החברות שלי אבל לא חשבתי שזה משהו רציני, שזה הגיוני. בתיכון כבר הייתה לי חברה ראשונה ובגיל שבע עשרה נישקתי בחורה לראשונה וידעתי שזה זה, לא בנים ולא בטיח, אני נמשכת לבנות. בגיל 20 עשיתי את הצעד ויצאתי מהארון".
על הילדות ברמלה היא מספרת כי "למדתי בתיכון רמלה-לוד וזו אוכלוסייה שמעולם לא התחברתי אליה. הייתי בלתי נראית בתיכון, הכל היה זר לי. אני הייתי שונה בנוף, הייתי רואה קולנוע זר, מאזינה לתזמורת של ה-BBC בעוד שאחרים היו שומעים שירי דיכאון של אבי ביטר, ראובן המלאך ואחרים. גם השופוני שהיה בתיכון לא תפס אותי, הייתי ממש אאוטסיידרית. ועדיין, היו מתייחסים אלי בסדר כי אחותי הייתה המלכה של התיכון. היא הייתה בכיתה י"ב ואני בי', הציונים שלה היו תמיד 100, היא הייתה יפה, מוצלחת, כל מה שבחורה רוצה. ואני כאילו ההפך. תוסיף לזה שבגיל 14 אבחנו אצלי אפילפסיה, דבר שליווה אותי עד גיל עשרים. לא נחשפתי לאלכוהול, מסיבות ואפילו פלאשים של מצלמה היו גורמים לי לפרכוסים. בזמן שבני גילי בילו במסיבות, אני ביליתי בבית חולים".
בשנות ה-20 המאוחרות לחייה היא מתחילה לכתוב יותר שירים ואז היא מגיעה לעיר הגדולה, אחרי השירות וכשהיא מפסיקה ליטול את כדורי האפילפסיה כי "הקצר" במוח כהגדרתה מסתדר. ופתאום היא יכלה להרשות לעצמה להיחשף לעולם ולבלוע אותו - לשתות אלכוהול, לצאת עד מאוחר ובאופן כללי להרגיש שהיא חיה בגיל 21, כל מה שלא חוותה כשהייתה מתבגרת.
ואז היא מתאהבת… באישה נשואה. אהבה חזקה ויצרית שנמשכת שנה ובסוף היא מסתיימת כי לא היתה דרך אחרת. "אהבת חיי שלא תתגשם" כך אותה אישה ניסחה זאת. אותה אישה לא רצתה לוותר על המשפחה ולצאת מהארון וסבג פשוט קרסה: "זו הייתה אהבה גדולה ועוצמתית. היום אני מבינה שהיא זו שפתחה לי את הלב, לא הייתי מחוברת לעצמי כמו שהייתי לפניה. למדתי לבטא את עצמי, להרגיש, להיות. זה התחיל מחברות שהתפתחה לאהבה שנקטעה באיבה. אולי נפגשנו בזמן הלא נכון, ואולי במציאות אחרת היינו יחד. היא מעולם לא אמרה שהיא תעזוב אותו בשבילי. יש שיר חושפני מאוד שכתבתי על זה ולא סתם החלק השני בספר נקרא תסמונת הלב השבור, יש ממש תסמונת רפואית כזו וזה לחלוטין מה שהרגשתי".
ספר השירים של סבג, "עכשיו אני בטוב", הוא ספר שירה חושפני ואישי שנכתב לאורך שנים כשבכל פעם מתווסף עוד ועוד שיר שמתאים למצבה של סבג. לכן, הספר מחולק לפרקים. חלקו הראשון הוא על ילדותה ברמלה ועל זהותה המזרחית ועד הריקליימינג לתרבות ממנה ברחה - אהבה וחיים בלב השכונה/ אהבה ים תיכונית. לאחר מכן הפרק השני מדבר על אהבה, על הטוב והרע בה כמו גם אהבה נכזבת - תסמונת הלב השבור / ריסקה לי את החיים בו התייחסה לאישה שהייתה אהבתה והיוותה חלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה.
"הכתיבה הייתה לחלוטין תרפיה", אומרת סבג, "הדרך שלי להביע את עצמי בכתב, במילים. למילה כתובה יש המון כח והשפעה. גם בתור יוצרת קולנוע אני מעבירה מסרים לפי מה שהצופה רואה במסך. לכל השירים ולספר עצמו יש תהליך. נגיד החלק השני נפתח עם האופוריה של האהבה ובהמשך אני לומדת לחיות עם חור בלב ולומדת להמשיך הלאה".
ולשירים האלה, כאמור, יש קהל. "כשהתחלתי לכתוב והייתי מפרסמת פה ושם, היתה מישהי שהיתה מגיבה לי קבוע, אחת אחרת הגיבה לי שהשירים שלי עושים לה כמו הספר "מרק עוף לנשמה"."
זו אולי הסיבה שסבג קיבצה קהל אוהדים בני גילה שמוצאים עצמם בשיריה כמו גם הדור הצעיר שנחשף לשיריה והודה שהיא מדברת גם אליו.
ומה היום? "היום אני בטוב, או לפחות בדרך לשם. כשהתחלתי את התהליך הייתי במקום נמוך, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה "עכשיו אני בטוב", אני עובדת על זה. למדתי לחיות בלעדיה אבל גיליתי את עצמי. זה תמיד נשמע קלישאה אבל אני מתמודדת המון עם פרידה ומוות. אני בתקופה בחיים שבו אני קוראת המון על בודהיזם ויכולה להגיד שסוף סוף למדתי לנשום לבד."
מתי מחליטים שלא כותבים יותר שירים לספר? סבג צוחקת. "שיגעתי את העורכת הספרותית שלי כל פעם שאמרתי לה שאני רוצה עוד שיר ועוד שיר. גם כשאני כותבת תסריט אני כל פעם רוצה לשנות אבל בסוף תמיד אתה חייב לעצור. בספר היו לי 3 ,2 שירים שהרגישו לי לא נכון והורדתי אותם."
תסמונת הלב השבור/זהבית סבג
קראתי כותרת ממומנת
על זה שפרידה קשה
יכולה לשנות פיזית
את מבנה הלב.