זה רק נראה רומנטי - זה מסוכן: כך מבדילים בין אהבה להפרעה

לעתים מטופליי מופתעים כשאני אומר להם שאין תרופה טובה כמו האהבה.
חלקם חושבים שאני מדבר באופן סימבולי, אך האמת היא שזה נאמר לא פעם מכוונה פרקטית.

אם נסתכל באופן פשטני על האופן בו ההתנהגות שלנו מוכוונת, נגלה שאנחנו מובלים על ידי דבר הנקרא "מערכת התגמול", כלומר - אם אני עושה משהו שמיצר עונג, נוצרת במוחי פעימה של חומר בשם דופמין, ומתחזקת הנטייה שלי להמשיך ולפעול בדרך הזו עוד ועוד.

מה הוא הדבר המדובר? יכול להיות שזו עבודה קשה שמתגמלת בהישגים, יכול להיות שזה אימון ריצה שמפריש אוקסיטוצין, יכול להיות שזה סרט כיפי, חיבוק חם מבן משפחה, ויכול להיות שזה סם. ואהבה היא סם מאוד מאוד חזק. למעשה ככל שהפעימה הזו של הדומפין היא ממושכת יותר וחזקה יותר, כך גם הדחיפה שלנו לקראת התנהגות המייצרת את הפעימה הזו היא חזקה יותר.

"יישבנו גבולות, חרשנו את האדמה. נגמרו הימים שהורדנו את הראש"
אפילו הצרפתים מודים: אנחנו עושים הרבה פחות סקס מבעבר, וזה מדאיג
נלחמים ומתגרשים: הנזק הגדול של המלחמה מעבר לפינה

כשאנו פוגשים בן זוג פוטנציאלי, המוח שלנו מתחיל להישען על זיכרונות של רגשות דומים שלנו מהעבר, או כאלה שצפינו בהם מהצד, או אולי דמיינו לאורך חיינו. הזיכרונות האלה מובילים לאותה "התאהבות" מפורסמת, שגורמת לנו לעשות דברים מעט שטותיים, קלילים, ולפעמים אפילו מסוכנים. תחושת הריחוף הנעימה הזו, מבטלת חסמים, וגורמת לנו להרגיש טוב, גם עם דברים שלרוב עשויים לגרום לנו להרגיש רע (למשל לקבל דו"ח חנייה במהלך דייט).

לפעמים, ההצפה הרגשית הזו, גולשת מעבר למה שרצוי או אפשר, ועשויה להיווצר טורדנות (אובססיה) כלפיי מושא אהבתנו, או אף פגיעה קשה יותר בבוחן המציאות ("ברור שהוא מאוהב בי, למרות שהוא נשוי ומעולם לא נפגשנו..."). האבחנה בין מתי זה "בסדר ונורמאלי", למתי זה הופך להיות פתולוגי, ומגיע לפתחו של פסיכיאטר היא לעתים מורכבת, ולא תמיד עומדת למבחן רשמי (לא כל מי שמתנהג באופן לא סביר, ועושה סטוקינג ברשתות החברתיות לאדם כזה או אחר, מגיע לבדיקה פסיכיאטרית).

החדשות הטובות הן, שזה בסדר "לאבד קצת את הראש" בהתאהבות כיוון שמצבים בהם מדובר בהפרעה, שמורים לאנשים הסובלים מראש מרגישות יוצאת דופן ו/או הפרעה נפשית מוקדמת. גם הצד השני של המטבע, סיום של קשר, או הבנה מאכזבת שהקשר לא ירקם, יודע להפיל אותנו קשות ונמוך.

הפער בין ההתרגשות והצפת הדופמין, לבין שמיטת הקרקע מתחת לרגליים, עם האדרנלין שמלווה זאת, גורם לא פעם לתחושות מועקה עמוקות, שעשויות להתגבש להפרעת חרדה או דיכאון של ממש. ככל שמערכות התמך, הפנימיות והחיצוניות שלנו דלות - כך הנפילות הללו יהיו קשות ותכופות יותר.

ההפרעה הזו בנויה ממחשבה המייצרת חרדה (אובססייה) לבין פעולה, או מחשבה, המרגיעה את החרדה (קומפולסיה). התמות הנפוצות הן של סימטריה, פחד מחיידקים/לכלוך בדיקות (נעלתי? כיביתי?), ומחשבות חודרניות טורדניות (משהו שפשוט לא יוצא מהראש, ונטחן שם עוד ועוד ועוד). ישנה גם גרסה של אוסידי במערכות יחסים, במהלכו אדם נהיה טורדני כלפיי אדם אחר, עסוק בו כל הזמן, חושב עליו בכל רגע נתון, ומבטל את שאר חלקיי חייו למען העיסוק במושא אהבתו.

לדבר יש שתי גרסאות, אחת עם "תובנה שמורה" - אני מבין שזה לא הגיוני שאני כבר חמש שנים ממשיך לחשוב על האקסית ולעקוב אחריה ברשתות, אך אינני יכול שלא להמשיך. זה מטריד אותי.

השנייה, עם "תובנה נמוכה" - אני לא מבין שזה מוגזם, ממשיך לתכנן את חיי עם אותה האקסית, בציפייה "שהנה היא תכף מבינה מה הפסידה, ואנחנו חוזרים", ולא מגיב להסברי הסביבה שזה לא סביר ושאני צריך לשוב לחיי.

הטיפול שיציע הפסיכיאטר לרוב יתמקד בתרופות שעוזרות להעלות את החומר "סרטונין" במוח (למשל ציפרלקס או פרוזאק), מה שמוריד את החרדה והטורדנות, לצד טיפול שיחתי רגשי (לרוב בגישת cbt או טיפול התנהגותי קוגנטיבי), שיעזור לי להתנגד להכרח לחשוב את המחשבות ולפעול לפיהן בחוסר יעילות, ויגשר על הפער בין הרצוי והמצוי.

זה מצב שבו אדם עשוי לתפקד בצורה תקינה, למעט מובלעת אחת בודדת בנפשו, בה ביקורת המציאות והשיפוט מתערערים בצורה קשה.
האירוע יכלול לרוב "מחשבת שווא", שזו מחשבה לא נכונה, בלתי ניתנת להפרכה, או/ו פגיעה בתפיסה - המוח מתחיל לשבש את חושיו, ופתאום שומעים קולות או רואים דברים שאינם שם.

אדם יכול להיות משוכנע שכוכבת קולנוע כלשהי מאוהבת בו, ופועלת כל העת להתקרב אליו, בעוד הכוכבת גרה במדינה רחוקה, ומעולם לא שמעה עליו. גרסה יותר "מקומית", היא אישה צעירה שעבדה עם אדם נשוי במקום עבודתה, ומשכנעת את עצמה ואת סביבתה, שזה שהוא לובש בימי שני חולצה כחולה, אמור להעביר לה מסר נסתר שהוא מתכנן לעזוב את אשתו וילדיו, ולהתמסר לרומן עמה (כי הרי בהרמת הכוסית של ראש השנה, היא לבשה חולצה כחולה גם היא).

לא יעזרו השכנועים וההסברים, ככל שהאדם אינטליגנטי יותר, כך מוחו יאפשר לו הסברים טובים יותר ללמה התיאוריות המשובשות אותן הוא בנה לעצמו, עתידות להתקיים למרות הכול. הטיפול יכלול תרופות ממשפחת האנטי-פסיכוטיים, שלמעשה מורידות את הדופמין באזורי המוח שאחראים על אותו "מצפן בוחן מציאות" לקוי, ולאחר מספר שבועות של טיפול מיטיב, לרוב רואים הטבה משמעותית בנוקשות התסמינים. לצד זה, משלבים טיפול שיחתי רגשי, שמטרתו לגשר על ההבנה שמדובר "בהפרעה", והבהלה שנוצרת אצל אדם מתפקד וחיוני, שמגלה שחלקים מחייו הם למעשה פרי דמיונו.

כשאנו נכנסים לזוגיות בריאה, הדבר דורש את היכולת שלנו לזהות ולמצות את ההזדמנות לקשר שמולנו (אם היא בכיתה בה אנחנו לומדים, או באפליקציה שהורדנו) וכן להיות מסוגלים להקשר לאותו אדם, לחשוף פגיעות, ולהאמין שיהיה טוב. אדם הסובל מחרדה חברתית (פחד גדול ממבוכה, פחד משיחה עם זרים, פחד מלדבר מול קבוצה, פחד מעימותים וכד'...), או אדם הסובל מערך עצמי מאוד נמוך, לרוב ירגיש דחף עז להימנע מכל אינטראקציה רומנטית. ככל שהעבר לימד אותו שהדבר משאיר צלקות (אם זה בגלל דחייה כואבת, או טראומה בתוך קשר), נוצרת ההתניה ההפוכה - "כשאני יוזם רצון לקשר, אני נכנס לחרדות וסובל", וכשאני "בבית, לבד, בתוך אזור הנוחות שלי", או אז יש פעימה קלה ומרגיעה של דופמין.

הדרך להתמודד עם כך, היא שוב תרופות המעלות את הסרטונין במוח, ומרגיעות את החרדה, וכן טיפול שיחתי רגשי, המאפשר את עיבוד הטראומות והקונפליקטים שאספנו בילדות, וקבלת ביטחון רב יותר בהזדמנות (ובזכות!) שלנו לפרק חיים שונה. חשוב לזכור ולהכיר, שהדברים דורשים זמן, לעתים שנה או שנתיים, ואף מעבר, עד שהכול מתחיל לעבוד כמו שצריך.

הכי חשוב לזכור, שאין כמו אהבה, על כל גווניה, כדי לאפשר לנו אושר, שמחה ומשמעות. חשוב גם לדעת, שאהבה זה משהו שקורה "בשנייה אחת". שנייה אחת, שמשנה הכול, ושווה לחכות לה. אם כבר יש בחייכם אנשים שאתם אוהבים - תקדישו להם זמן, תעבדו קשה ב"לאהוב אותם", כי זה הנכס הכי יקר שיש לנו כבני אדם.

ואם קשה לכם - אל תישארו לבד, פנו לאיש מקצוע, הטיפול הוא "מעבדה גדולה" לחיים שבחוץ, וקשר טיפולי טוב, יוביל אתכם בסופו של דבר לקשר זוגי טוב.

ד"ר אילן וולקוב פסיכיאטר מומחה ומנהל המרכז הרפואי MINDME