טוב אני מבינה שחזרנו סופית להיות חארות. ברוכה הבאה, שגרה. כנראה שהמלחמה כבר לא מרגשת אף אחד, ושלחטופים התרגלנו. זהו, שכחנו מהאונס הברוטאלי ועריפת הראשים? לא, כי ככה זה מרגיש כשקמים בבוקר יום א' ורואים אייטם בקשר לזה שלסטפן לגר יש ילד בן שבע.
"אני גאה בך על כל מה שעברת ומה שאתה עובר, איך התבגרת איך אתה משתנה ומשתפר כל שנייה, כל דקה, כל שבוע, כל חודש וכל שנה. איך אתה מקשיב ותמיד הקשבת גם בלי להבין בכלל מה אתה עושה בעולם המטורף הזה. כמה שאתה אוהב, אהוב, מוכשר, חכם, מבין לעומק ומקבל את המצב שלנו. אתה יודע שחשוב לי שתהיה לך ילדות שקטה ורגילה כמו שהייתה לי לפני כל זה ושתתעסק במה שאתה אוהב כמו כל ילד רגיל".
לייט אנד שייני: פשוט ככה, מצאנו את המייק אפ שלך לקיץ הזה
אם חשבת שהדייט שלך היה מעפן, בואי תשמעי מה קרה לה, ותתעודדי
"תניחו לנו, תנו לנו אוויר": הבקשה החצופה של הזוג הכי צומי בישראל
בתור עורכת צייתנית ישר חשבתי לעושת רשימה של אבות שהסתירו מהציבור את העובדה שיש להם ילדים, אבל מצאתי רק עוד אחד בישראל - שחר חסון , שיום אחד גיליתי בפאנץ' בהופעה שלו שיש לו ילד די גדול. מעולם לא שמעתי אותו מדבר על זה לפני כן ולא הבנתי למה בכלל להסתיר כזה דבר. חשבתי אולי לראיין פסיכולוג שיסביר לי את התופעה, ועוד לפני שהגעתי למערכת הבנתי שזה היה תרגיל יח"צ, כי הדביל מוציא שיר או משהו.
למה? אלוהים יודע. אולי ההיגיון המטאפורי כאן הוא שהוא מדבר אל הילד הפנימי שלו, כלומר לעצמו. ממש לא יפתיע אותי אם כאן נגמר התחכום היח"צני. בעודי תוהה למה לעזאזל שמישהו יעשה דבר כזה במדינה כמו שלנו, שבה ילדים הם דבר קדוש ופוריות היא חתיכת טריגר, והרי לא משנה כמה זה יבליט אותו עכשיו, הרי לא יסלחו לו ש"שיחק" בנושא כל כך רגיש והקים עליו את איגוד הנשים העקרות.
ואז קיבלתי מייל על תערוכת תמונות חדשה, שבגדול הייתי מתעלמת ממנו, כי למי אכפת מתערוכת תמונות, אבל מה שתפס אותי היה הקישור המטריד שנעשה בין התערוכה למלחמת חרבות ברזל, כנראה כדי להצדיק את קיומה. קבלו את יח"צ חסר בושה מס' 2:
מדובר בתערוכת צילומים חדשה בשם "בראשית" שהנושא שלה הוא רווקות נשית בחרבות ברזל - הבדידות, הציפיה לאהוב שחסר, והגעגוע (שלא קיים) לחייל בחזית: "כשכולם מדברים על נשות המילואימניקים שמצפות לאיש שיצא לקרב- קבוצה אחת נותרה "שקופה" בימי המלחמה. אלו הרווקות שאין להן אפילו למי להתגעגע, אלו שהמלחמה הפכה את הבדידות והכמיהה לזוגיות לקשה ומייסרת".
זה ציטוט. והנה עוד אחד:
"כאבן של נשים רבות נעלם מהשיח הציבורי, כאבן של אלו שאין להם למי להתגעגע, אלו שמייחלות לאיש שיצפו לו שישוב מהקרב, אלו שהיו מעדיפות את החשש לאהוב ליבן מאשר את החוסר הענק בחייהן. אלו הרווקות ומבקשות הזוגיות שקולן כמעט שלא נשמע".
אני מבינה את המחשבה שמאחורי - יש תחושה שצריך "למכור" את התערוכה בצורה מנומקת יותר מהרגיל, כי זה נראה תלוש למכור סתם חיים רגילים, אבל בחייאת - לרכב ככה על המלחמה בתואנה שהרווקות מתבאסות באופן מיוחד כי אין להן בעל במילואים לחשוש לחייו? אתם יודעים מי באמת הקורבנות השקופים של המלחמה? המפרסמים, שפשוט מתים לחזור לשגרה ולא מצליחים לעשות את זה בצורה מכובדת. באמת שאני מתחילה לרחם עליהם. סתם רעיון - פשוט תמכרו דברים כמו שהם, תפסיקו להזנות את המקצוע ואת המיוצגים שלכם, ובטח אל תמציאו קורבנות נוספים של המלחמה הזאת. כי כמו שזה, נראה שיש מספיק.